שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין

פורסם בתאריך על ידי

בחנו את עצמכם: בקטע הקצר הבא ישנן (לפחות) שבע שגיאות לשון הנפוצות מאוד בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

התובע הינו קבלן שיפוצים שהסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 2-5 על בסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח נטו ורכב. מאחר וכעבור כחודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו, הודיע להם התובע ביום 1.5.2013 כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמם. למחרת נפגשו הצדדים, ולאחר שיושבו ההדורים ביניהם הסכים התובע להמשיך במתן השירותים המובטחים במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו בתוך שבוע. התובע יטען, כי הנתבעים מעולם לא העבירו לחשבונו את הסכומים המגיעים לו. לאור התחמקות הנתבעים מתשלום חובם, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

***

…זהו? סיימתם למצוא? מגניב. עכשיו אפשר לגלול למטה.

1. הינו

אוגד. זוכרים מה זה, חוץ ממילה עלומה משיעורי הלשון הרחוקים בכיתה י'? בגדול, האוגד הוא המילים הוא, היא, הם או הן כשאינן בתפקיד נושא המשפט. כך למשל, במשפט: "מיכל היא עורכת דין" – הנושא הוא "מיכל", האוגד הוא "היא".

אלא שבמקום להשתמש בארבע המילים הללו כאוגדים, רבים מעדיפים להחליף אותן במילים המרשימות יותר הינו, הינה, הינם והינן ("מיכל הינה עורכת דין"). הבעיה היא שאלו שעושים זאת שוגים פעמיים:

א. עקרונית, המילה "הינו" מורכבת משתי מילים פשוטות המוכרות לכולנו: "הנה" + "הוא" (כלומר – "הנה הוא"). היות שאיש אינו מתכוון לומר "מיכל הנה היא עורכת דין" או "התובע הנה הוא קבלן שיפוצים", אזי השימוש במילים הללו בתור אוגדים הוא שגוי. הנכון הוא להשתמש במקבילותיהן הפשוטות והתקינות-לשונית: "התובע הוא קבלן שיפוצים"; "מיכל היא עורכת דין".

אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").

ב. אם אתם בכל זאת מעדיפים להשתמש ב"הינו" ובנטיותיה, לפחות עשו זאת בלי יו"ד. הכתיב הנכון הוא הנו, הנה, הנם והנן – בדיוק כפי שאת המילה "הנה" אנחנו כותבים בלי יו"ד. [עדכון: בחודש יוני 2017 פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללי כתיב חדשים שקבעו, בין השאר, כי: 'תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן'. לפיכך, החל מיוני 2017 תקני לכתוב את "הינו" ונטיותיה עם יו"ד – בניגוד למה שקבעו כללי הכתיב הקודמים].

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט"

2. נתבעים 2-5

זה קרה אי-שם בשנת 1968: עורך דין נמרץ בשם אנוש בר-שלום חנה ברחוב ביאליק העמוס ברמת-גן בשעה 13:00 בצהריים. כשחזר למכוניתו הוא נחרד לגלות שקנסו אותו ב-50 לירות. בר-שלום סירב בתוקף לשלם את הקנס והגיע עם הסיפור עד לבית המשפט העליון, חמוש בטענה המקורית הבאה: לפי התמרור, החנייה ברחוב נאסרה בין השעות 7:00-19:00 – ובשפה העברית, טווח בין מספרים אמור להיכתב מימין לשמאל (הוא אפילו הביא איתו בלשן שיעיד על כך!). במילים אחרות: התמרור שאסר על חנייה ברחוב ביאליק בין השעות 7:00-19:00 אסר למעשה – לפי כללי העברית – על חנייה ברחוב בין השעות שבע בערב לשבע בבוקר. לפיכך לא הייתה כל מניעה חוקית לחנות שם בשעה 13:00 בצהריים.

ואכן, לפחות לפי חוקי העברית – בר-שלום צדק בהחלט. כל טווח בין מספרים בעברית אמור להיכתב מימין לשמאל, ולא כפי שכותבים אותו באנגלית. לכן, מעתה כתבו: "התובע והנתבעת היו נשואים בין השנים 1999-1981"; "התובע הסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 5-2" וכו'.

איך עושים את זה ב-Word? בקלות – פשוט מקלידים את המספר הגבוה קודם.

ומה לגבי בר-שלום? בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ומאז אותו סיפור מקפידות הרשויות להוסיף את המילה "עד" לכל התמרורים ("החנייה אסורה מהשעה 7:00 ועד 19:00"). באופן הזה, העירייה יכולה להמשיך לדפוק לכם קנסות.

3. מאחר ו

מילת הקישור היחידה בעברית (כן, היחידה!) שמתאימה אחריה האות וי"ו היא המילה "הואיל" ("הואיל והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את הדירה…"). האות וי"ו אינה תקנית לאחר כל מילת קישור אחרת. מאחר ו? היות ו? במקרה ו? הואיל וכולן שגויות, את כולן אפשר למחוק מהלקסיקון.

אז איך נכון להשתמש בהן? עם האות שי"ן אחריהן: "מאחר שכעבור חודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו…". באותו האופן נכתוב גם היות ש, במקרה ש וכו'.

למצער3

4. יושבו ההדורים

נסו לומר היום לילד בן עשר ש"נפל לכם האסימון". רוב הסיכויים שהוא בקושי יעיף בכם מבט משתומם לפני שיחזור לשנע אריחים זוגיים באייפון (וגם את הרפרנס הזה אף אחד כבר לא יבין בעוד חודשיים). ואם ילד אינו מבין מקור של ביטוי מלפני עשרים שנה בסך הכול – זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו שאנחנו לא ממש מבינים (ולכן גם משבשים) ביטויים שמקורם לפני מאות ואלפי שנים*.

עכשיו תגידו לי, האם מישהו מכם יודע – באמת יודע – מה זה לעזאזל "הדור"? אם עניתם "לא" אתם בחברה טובה, כי מתברר שאף אחד לא באמת יודע. מדובר ב"מילה יחידאית", כלומר כזאת שמופיעה במקרא רק פעם אחת. בגלל כל מיני סיבות (שלא אפרט אותן כאן, אבל תאמינו לי שהן מעניינות) – ההנחה היא שמדובר בהרים. ואנחנו הרי לא "מיישבים הרים" כדי לפתור סכסוך בין אנשים, נכון? (אממ, אולי המתנחלים לא יסכימו איתי כאן). הרעיון הוא שאנחנו מיישרים אותם – כלומר, מסלקים את המכשול הבולט מהדרך – כדי לפתור את הסכסוך.

* למשל, מהי המדוכה הזאת שעליה אנחנו יושבים? ומה בדיוק הקטע עם הגולל שאנו סותמים? ולמה, הו למה, "למצער" זה לא "למרבה הצער"?

5. במידה ו

טוב, את הבעיה הראשונה פה אתם כבר מזהים לבד, נכון? (אם לא, דפדפו שני סעיפים אחורה)

הבעיה השנייה היא שהשימוש בביטוי "במידה ש" בתור תחליף למילה "אם" ("במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו") הוא מוטעה. לביטוי "במידה ש" משמעות אחת בלבד, והיא אינה משמעות של תנאי אלא של מידה יחסית. דוגמה לשימוש נכון תהיה למשל: "בחורף האחרון ירדו גשמים במידה שלא ירדו בעשר השנים האחרונות"; או "אסביר לך את השיעורים בכימיה אורגנית במידה שאדע" – כלומר, ככל שאשלוט יותר בחומר, כך אוכל להסביר לך אותו במידה רבה יותר.

אז מה כן לעשות? פשוט מאוד: להשתמש במילה "אם" במשפטי תנאי. אולי היא נשמעת קצת פשוטה וסתמית – אבל היי, לפחות היא תקינה לשונית.

6. התובע יטען, כי

שגיאות לשון נפוצות - לפרסום בפוסט

תגידו, קראתם במקרה את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה"? אם לא, תנו לי לספר לכם שכל הפסקאות בו נראות בערך ככה: "נשים רבות סבורות, שהדרך היחידה לסיפוק צורכיהן, במסגרת של מערכת יחסים, היא מתיחת ביקורת על הגבר, כאשר זה עושה טעויות, או לעוץ לו עצות כשאינו מבקש". על נכונות הפסקה המעניינת הזאת אפשר להתווכח בהרבה מובנים, אבל במונחים של היום יש דבר אחד שבטוח שגוי בה – הפיסוק.

זה לא במקרה – הספר הזה תורגם לעברית בשנת 1994. סביב אותה תקופה האקדמיה ללשון החליטה שיש יותר מדי שימוש בפסיקים בעברית, ושהגיע הזמן להתחיל לקצץ בהם באכזריות. בין השאר החליטה האקדמיה לבטל (במרבית המקרים) את החובה להטיל פסיק לפני המיליות "כי", "ש" ו"אשר". לכן לא עוד "התובע יטען, כי הנתבעים לא העבירו לחשבונו…"; לא עוד "הנתבעת טוענת, שאינה מפלה בין מגזרים שונים". מעתה כתבו בדיוק כפי שאתם מדברים: "התובע יטען כי הנתבעים…"; "הנתבעת טוענת שאינה מפלה…"

7. לאור התחמקות הנתבעים

שימו לב: אומנם אין "חוק" לשוני בעניין זה, אבל מתקני לשון רבים ממליצים שלא להשתמש במילה "לאור" בהקשרים שליליים אלא בהקשרים חיוביים או ניטרליים. לכן עדיף למחוק מהלקסיקון משפטים בסגנון: "לאור הבדיקות עלה חשד לבקע סרעפתי", "לאור בדידותה הקשה מאכלסת התובעת 23 חתולים בביתה" וכו'.

במה נחליף את "לאור" כשמדובר בהקשר שלילי? אפשר להשתמש בתחליפים ניטרליים (בגלל, בגין, בשל, כתוצאה מ…), או בתחליפים המתאימים להקשרים שליליים בלבד (בצל, בעטיו של, מחמת…).

*

הכתבה מבוססת על הרצאתם המשותפת של עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד דנה פאר "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת מדי שנה בהשתלמות השופטים השנתית. ההרצאה מועברת גם במשרדי עורכי דין ומתאימה לקהל של עד 50 משתתפים. לפרטים נוספים על סדנה זו ועל סדנאות הכתיבה הנוספות של משפט פשוט לחצו כאן.

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין;  שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

אם אתם עורכי דין, סטודנטים למשפטים או עוסקים בכתיבה משרדית רשמית, ומעוניינים לקבל טיפים לשיפור הכתיבה – הזינו כאן את המייל שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעלה פוסט חדש:

55 מחשבות על “שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין”

  1. נהדרת!
    בקריאת הפוסט עברתי בין רגשות של שעשוע והתלהבות מהתוכן לאכזבה מרה כאשר קראתי את סעיף 6. את סעיף 7 כבר לא קלטתי מרוב אכזבה.
    בהחלט לגזור ולשמור, פוסט נחמד מאוד לפתיחת סוף השבוע.

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

  2. סיפור הגולל הוא דווקא פשוט. בלא מעט אחוזות קבר מן התקופה ההרודיאנית, ניתן לראות כי הדלת אינה אלא גלגל אבן גדול, הניתן לגלגול לפתיחת ולסגירה.
    זה הגולל.

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

      • סעיף 4 אינו נכון.
        עיון במפרשי התנ"ך מראה בפשטות ובבהירות את פירוש המילה הדורים.
        "הדורים" היא מילה שנשתמרה בשפה הארמית (יש הרבה מילים עבריות שנשתמרו בשפות שונות בעקבות נדידת היהודים) ופירושה "סיבובים" או "מעקפים", כשהמשמעות בפסוק היא שאלוקים יעזור לנו ליישר את כל המכשולים העומדים בדרכנו, כך שלא נצטרך ללכת בדרכים סבוכות ומפותלות. (ספציפית מדובר שם על מלחמות. בעבר, היו בונים את כביש הכניסה לעיר בצורה מפותלת כדי להקשות על כובש אפשרי)

        אהבתי

        להגיב ↓

  3. הכותבת מציינת כי אינה מתחייבת לתקינות לשונית בפוסט, ומדוע לא? למה אי אפשר לכתוב נכון גם בפוסט? ובמיוחד בכתבה כזו?

    הכותבת מציינת כי "ראשית….." אבל משום מה אין "שנית".

    "אפילו במשפט הזה"… צ"ל "אפילו במשפט זה".

    "אלו שעושים שגיאות" –צ"ל אלה ששוגים. המילה "אלו" מתייחסת בדרך-כלל למשפטי שאלה.

    הגרש במילה וכו' צריך לבוא לפני הנקודה. הנקודה רק לאחריו.

    ומדוע השימוש המיותר במילה "עקרונית"? (סעיף א').

    איך כותבים? "בערך ככה" או "בערך כך". לדעתי הנוסח השני תקני יותר ולא כפי שכתוב.

    בסה"כ כתבה מבורכת בשל הכוונה לתקן שגיאות לשוניות.

    אהבתי

    להגיב ↓

    • שלום חיה,

      אמנם לא התחייבתי לתקינות לשונית מושלמת בפוסט (אגב, עשיתי זאת מכיוון שפוסט, בניגוד לכתב טענות למשל, אמור לדעתי להיכתב בצורה מעט יותר "מדוברת") – אולם במקרה, שגיאות הלשון שהצגת כאן אינן נכונות. חלק מהדוגמאות שהצגת הן בחירות סגנוניות שלגיטימי להשתמש בהן, אולם גם ה"שגיאות" שהצגת אינן שגיאות כלל:

      א. כתבתי "שנית" אחרי ה"ראשית".

      ב. "זה" לעומת "הזה" – בחירה סגנונית. בחרתי לכתוב בלשון יותר "מדוברת" בשל אופי הפוסט, המיועד לקוראים רגילים ולא לכתב עת אקדמי.

      ג. אלו = אלה. "אלו" מגיע מרובד חז"ל, "אלה" מרובד לשון המקרא, ולשתיהן אותה המשמעות *בדיוק*. ייתכן שאת התכוונת למילה "אילו", שהיא אכן מילת שאלה (אולם לא בה השתמשתי).

      ד. הגרש אכן בא לפני הנקודה, לאורך כל הפוסט.

      ה. עקרונית, ככה – שוב, בחירות סגנוניות לגיטימיות.

      בכל מקרה, תודה על הערותייך!

      אהבתי

      להגיב ↓

    • תודה! האמת היא שאני מודעת לזה (בעבר שגיאת הלשון הזאת גם נכללה בהרצאה). אבל היות שבבלוג החלטתי שלא להתחייב לתקינות לשונית מוחלטת (אחרי הכל, בלוג אמור להיות כתוב בשפה קצת יותר זורמת ו"מדוברת" מאשר כתב טענות, למשל. לכן לא רציתי להיות מחוייבת לכתוב כל הזמן "איני" במקום "אני לא" וכדומה), החלטתי גם שלא להקפיד על העניין של "על אודותיי" לעומת "אודותיי". "על אודותיי" פשוט נשמע לי כל כך פלצני… 🙂

      Liked by 1 person

      להגיב ↓

    • תודה! זה נכון. המילה "באם" אכן אינה תקינה. בהרצאה המקורית יש בין 20 ל-30 שגיאות לשון. הבעיה היא שלהכניס את כולן לפוסט היה גורם לכך שהוא יהיה ארוך במידה כזאת שאיש לא יקרא אותו. 🙂

      אהבתי

      להגיב ↓

  7. למצער תציינו שהמילה "למצער" לא קשורה לנושא של צער, כפי שעורכי דין רבים משתמשים בה, אלא משמעותה "לפחות".
    זה מה שקורה כשמבחן כניסה למשפטים הוא גובה השיק שמשלמים למכללות.

    אהבתי

    להגיב ↓

    • היי,

      א. תשמח לשמוע שמתישהו בחודשים הקרובים (אולי בסביבות חצי שנה מעכשיו?) אמור לצאת לאור ספר מקיף בנושא הכתיבה המשפטית. כותבים אותו חבריי עו"ד מיכל אהרוני ועו"ד רן לוסטיגמן. כשהוא ייצא לאור אספר עליו פה בבלוג, ואז תוכל לרכוש אותו. 🙂

      ב. לגבי הרצאה – תוכל ליצור קשר דרך הודעה פרטית פה בבלוג, ואז נוכל לדבר על מתי ואיפה. 🙂

      אהבתי

      להגיב ↓

    • הכלל הוא מעט יותר מסובך ממה שכתבתי בסעיף 6, ולכן ציינתי שם במפורש שזה נכון רק "במרבית המקרים". הכלל המלא הוא זה (ציטוט מתוך אתר האקדמיה ללשון):

      "שינוי של ממש נקבע בפיסוק המשפט המורכב. בכלל החדש נוסחו שני עקרונות הקובעים את התנאים להפרדת הפסוקית בפסיק: המבנה והאורך. מבחינת המבנה נקבע שבדרך כלל לא יהיה פסיק לפני הפסוקית, ואילו אחריה יבוא פסיק. למשל: 'מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את הנאשם'; ולעומת זאת בסדר ההפוך: 'אנו מזכים את הנאשם מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה.' אשר לאורך, כאשר חלקי המשפט ארוכים אפשר לשים פסיק גם לפני הפסוקית, ואילו כאשר חלקי המשפט קצרים אפשר לוותר על הפסיק שאחרי הפסוקית."

      במילים אחרות: הכלל הוא שכאשר הפסוקית ארוכה במיוחד, אפשר לשים לפניה פסיק – אבל בפסוקיות קצרות (או בפסוקיות באורך רגיל) יש להימנע מכך.

      אהבתי

      להגיב ↓

      • כתבה מבורכת ביותר, וגם אני חייכתי בִשביעות-רצון למעט בעת קריאת סעיף 6.
        גם אני חולק על הגישה המוצגת כאן בעניין הפיסוק.
        אמנם זוֹ גישת האקדמיה, אך גם היא (האקדמיה) סייגה זאת.
        אני מצטט מתוך אתר "השפה העברית": "חוקי הפיסוק המקובלים בעברית עברו שינויים עם השנים. בעבר היתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמנית, המתאפיינת בכך שהפסיק תוחם משפטים משועבדים (פסוקיות). בשנת 1994 שינתה האקדמיה ללשון את כללי הפיסוק וקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק בעברית. על פי חוקי הפיסוק האנגלי, הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור."
        אז אכן נשארתי נאמן לכללים הגרמניים, הן בשל היות הגרמנית "שפת הסבתא" שלי, הן מכיוון שלמדתי דקדוק לפני 1994, ויותר מכך, מכיוון שכללים אלה מבהירים את מבנה המשפט, בעוד ש"הפסקות בשטף הדיבור" הן סובייקטיביות, ויש בהן להסביר תופעות מתמיהות, שאני נתקל בהן, בעיקר פסיק אחרי נושא המשפט: "תל-אביב, היא עיר אקולוגית".
        איך אפשר ללמד כלל שכזה? באנגלית יש תרבות ארוכת שנים, והכלל הזה נבע מתוך אופי השפה. אגב, גם באנגלית אני נתקל בחילוקי דעות במקרים מסוימים, אך שוליים יחסית.
        ואם הגישה היא, שאין צורך ללמד, וכל כותב ינהג כישר בעיניו, בוודאי אין שגיאה בפיסוק על-פי הכללים הישנים.
        זאת וָעוד: בוויקיפדיה מצאתי: "ראוי לשים לב כי הפרדת פסוקיות בהתאם לפיסוק הגרמני אינה סותרת את ההנחיות החדשות של האקדמיה ללשון, אולם היא סותרת את רוחן‏‏ ואת ההנחיה "…שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה". בסופו של דבר, הבחירה האם להפריד משפט משועבד (בפסיק או בזוג פסיקים) תלויה "בסגנונו של הכותב"‏‏ וברצונו להדגיש חלקים מסוימים בתוך המשפט".
        ברוח בית הלל, המעדיפין את השלום על-פני האמת, אני נוטל מן הגישה המְקִלּה במקרים, שבהם היצמדות לכללים הישנים בלתי-סבירה בַעֲליל.
        תודה

        אהבתי

        להגיב ↓

    • תודה! במקור רציתי להכניס את ההסבר לפוסט עצמו, אבל הרגשתי שזה כבר הופך את הפוסט לארוך ומסורבל מדי. אז אני שמחה שעכשיו לפחות אפשר למצוא אותו בתגובות. 🙂

      אהבתי

      להגיב ↓

  13. שלום לך דנה, נהניתי מאוד לקרוא. יש לי הערה קטנה לגבי "יושבו ההדורים".
    כל בלשן מתחיל (אני לא כזה אבל מכיר אחד שהעיר לי על מה שאני הולך להעיר לך) יגיד לך ששפה (הן מדוברת והן כתובה) אינה חקוקה באבן, שפה היא דינמית ומשתנה כל הזמן. וגם אם אין לנו פירוש למילה או משתמשים במילה או ביטוי שמשמעותו המקורית היא אחרת לחלוטין, אם ביטוי או מילה אלה השתרשו בשפה עצמה, הם כבר מקובלים.
    למשל מילים שנכתבות בתעתיק לעז שגוי אבל כבר מושרשות, ביטויים כגון "חמור נושא ספרים" שבמקור היה שם גנאי מוסלמי ליהודים כיום הוא בכלל שם גנאי לתלמיד ישיבה בא רק ללמוד כמו רובוט ולא מפיק דבר מזה. כמו "אלטע-זאכען" האלמותי שכל ערבי ישראלי יודע שזה האוטו שקונה ומוכר ריהוט אבל זה בכלל "דברים ישנים" ביידיש. או כמו שמשור אנכי נקרא בעגה "ג'קסון" שזה שיבוש של המילה JIGSAW שזה שמו באנגלית. או כמו שהמקור למילה "HOT DOGS" (נקניקיות באנגלית) כלל אינו קשור לכלבים אלא בכלל למהגרים גרמניים שעבדו במזחים של ניו יורק הצעירה.

    דווקא כיום "הדורים" נשמע מאוד דומה ל"הדירות" ול"מהדר", שם שכל חנון מחשבים בן 8 יודע מה פירושם וכיצד משתמשים בהם וכל המילים באות מאותו שורש, היינו "לפתור בעיות בתהליך (כזה או אחר)" כך שאני דווקא חושב שניתן להבין מה פירוש מושג זה וגם כיצד להשתמש בו במשפט (תרתי משמע).

    לסיום, שוב… נהניתי (סליחה על החפירה וסליחה אם היו לי שגיאות כתיב.

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

  14. הערות יפות, רק לא לגמרי מסכים עם תיקון מס' 6: אז האקדמיה החליטה שיש יותר מדי פסיקים בעברית והיא רוצה לשנות את הכלל. אז מה? מי בדיוק הסמיך אותה לזה?? בסופו של דבר העברית היא שפה דינמית ורק היא עצמה תקבע את השינויים. מבחינתי, האקדמיה יכולה רק להכשיר שגיאות שהשתרשו, לא לבטל דברים נכונים….

    אהבתי

    להגיב ↓

  15. ואני שואל :
    מדוע עורכי דין צריכים לדבר או לכתוב בשפה מליצית שאינה שפת יום יום ?
    מדוע שופטים כותבים ומתפלפלים בלשון שעבר זמנה במקום לכתוב פסקי דין נהירים וברורים גם לאזרח העומד בפניהם ולא רק לחבורה של עורכי דין ?

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

  18. "אני רק שאלה" : בפסק דין הופיע המשפט – "במידה ושני השותפים יחליטו …" . לימים אחד השותפים הפר את פסק הדין על דעת עצמו . השותף האחר תבע אותו על הפרת פסק הדין . החלטת השופט היתה שלשון רבים היא כמו לשון יחיד ולא נדרשים שניים להפרת פסק הדין . האם אין הבדל בין יחיד לרבים , בלשון העברית ?

    אהבתי

    להגיב ↓

  19. בלוג נהדר.
    אך לאחר התייעצות עם ד"ר ללשון עברית – עלה שהמילים הנה/הנו וכו' – פירושם הוא עכשיו.
    אם נושא במשפט עדיין עו"ד בעת כתיבת הדברים, אני יכול לכתוב "יוסי הנו עו"ד" אם הוא כבר לו אכתוב "יוסי היה עו"ד".
    אכן בכתיבה עם ניקוד (כתיב חסר) לא צריך להוסיף יוד, אך בכתיב מלא, ניתן להוסיף יוד בין ה-ה' ל-נ'.

    י

    אהבתי

    להגיב ↓

  20. מאמר מצוין. מצאתי בו המון על-אף שאני לא משפטן. אינני יודע אם ישנו קשר בין החלטת האקדמיה ללשון עברית ל"קצץ" בסימני הפיסוק לכך שהשירה המודרנית ממעטת (אם בכלל) להשתמש בסימני פיסוק. (גם "שירי שואה" אך זו מסיבה אחרת). אעקוב אחר הבלוג בתקווה לעוד מאמרים יפים כאלו.

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

    • אני לא בטוחה למה אתה שואל…. למה הביטוי הזה נראה לך בעייתי? בגלל ה-ו'? כי פה מדובר ב-ו' מסוג שונה, שכוונתה "וגם": אם משהו יקרה, וגם כאשר הוא יקרה… בקיצור, לפחות למיטב ידיעתי הביטוי תקני לחלוטין. 🙂

      אהבתי

      להגיב ↓

  22. מה לגבי הקידומת 'מש' שבאה לפני פועל?
    למשל "משהזדקף, הביט קדימה", או "משהלך נזכר כי שכח את ארנקו".
    בדקתי ואני לא מוצא אפילו מה המשמעות האמיתית של זה, מתי מותר להשתמש בזה אם בכלל?

    אהבתי

    להגיב ↓

    • היי,
      אני לא מכירה את המקור של "מש", אבל כשהקידומת הזאת באה לפני פועל היא פותחת פסוקית זמן. אני יכולה רק להניח שמדובר בפיתוח של לשון חז"ל, מכיוון ש"ש" מאפיינת את לשון חז"ל (בניגוד ל"אשר", שמאפיינת את לשון המקרא).

      אהבתי

      להגיב ↓

  23. הי,
    אשמח להבהרת הביטוי "בפועל" ודרך הגייתו. האם אומרים בפועל עם פ' דגושה או לא? מהאזנה לקרייני הרדיו הדרך הנכונה היא עם פ' דגושה אבל יצא לי לשמוע שדרנים שגם מבטאים ללא פ' דגושה.
    תודה,

    טל

    אהבתי

    להגיב ↓

    • היי טל!

      אז ככה: השורה התחתונה היא שהצורה שבה רוב הציבור נוהג לבטא את זה (עם פתח בבי"ת שאחריה פ"א רפה – כלומר, BAFOAL) נשמעת אולי מגניב באוזן – אבל היא שגויה. הכלל הלשוני הוא פשוט מאוד – כשיש לנו ה"א הידיעה, או כשה"א הידיעה "מסתתרת" בתוך התחילית, יש אחריה דגש בבג"ד כפ"ת (למשל: הכיתה – HAKITA, וגם בכיתה – BAKITA – כי זה ב + ה + כיתה).

      אז איך *כן* אומרים "בפועל"? התשובה היא שיש שתי צורות ביטוי נכונות: הצורה הלא-מיודעת היא עם שווא בבי"ת ופ"א רפה (BEFOAL), והצורה המיודעת היא עם פתח בבי"ת ופ"א דגושה (BAPOAL). תכל'ס, למרות שאחד מהן מיודעת ואחת לא, למיטב ידיעתי יש לשתיהן אותה המשמעות, ולכן, כל עוד לא בוחרים בצורה השגויה שציינתי למעלה – לא ממש משנה באיזו משתי הצורות האחרות בוחרים.

      להרחבה נוספת בנושא כדאי לקרוא כאן. אגב, שווה לקרוא – משם למדתי בפעם הראשונה למה אומרים "לבטח" בבי"ת רפה, שזה מאוד לא צפוי:

      יש ללחוץ כדי לגשת אל TamarKatz.pdf

      אהבתי

      להגיב ↓

  25. השאלה היא באיזה שלב ניתן לומר שמילה או ביטוי כלשהו הפכו לשגורים מספיק כדי להיחשב לשימוש לגיטימי בשפה.
    לדוגמה השימוש במילה "למצער". השימוש במילה זו במקום הביטוי הארוך "למרבה הצער" במקרים בהם קיים רצון להביע צער שאינו משוייך לאדם מסויים, נראה כהתפתחות ברוכה של השפה. שימוש בביטוי מקוצר כזה בכתבי טענות מתאים במיוחד, שכן דווקא בכתבי טענות עדיף לתמצת ולקצר בדיבור ככל הניתן – מה הסיכוי שהשופט יקרא עד הסוף משפט שתופס יותר משלוש שורות?
    מה שמוביל לשאלה: האם מתן משמעויות חדשות למילים קיימות אינה דרך התפתחות הטבעית של השפה?
    היתכן שעד לרגע בו אקדמיה ללשון תכשיר את ביטוי באופן רשמי, (וכך יקרה רק לאחר שהשימוש בביטוי יגיעה למסה קריטית מסויימת) יש להימנע משימוש בביטוי כזה מן החשש להיראות כאחד שאינו יודע את השפה? מדובר במלכוד 22.
    כשלעצמי אני בכוונת מכוון משתמש בביטוי למצער בכתבי הטענות, שכן אני אוהב את הביטוי הזה ומשמעותו החדשה ומקווה שגם חברי למקצוע יעשו כמוני.

    אהבתי

    להגיב ↓

  26. התאווה ל׳תקינות׳ לשונית נראית לי מוגזמת (שלא לומר חולנית) הן אצל הכותבת והן אצל המגיבים. אך יותר מכול אני סולד מן הכניעה לקביעות והחלטות של האקדמיה ללשון, אותה חבורה עריצה של טהרנים אווילים, המנסה להכתיב לנו כיצד לדבר וכיצד לכתוב. ואגב, מן הראוי להוסיף: בה במידה שיש להתנגד לעריצות האקדמיה, יש להתנגד גם לעריצות הסלנג ולהתמרד גם נגדו, כי גם הוא הינו (כך!) תולדה של השתלטות רודנית, שמקורה לפעמים בצה״ל, בשואו ביזנס, בעיתונות הפופולארית או בבתי-הסוהר. אכן, כל הטעויות והשיבושים שהכותבת מביאה חורגים ממה שנחשב ל׳עברית תיקנית׳, אבל כולם לגיטימיים מבחינת התפתחותה הטבעית של השפה וכולם מעשירים, מגוונים ומגמישים אותה. היום אנו מעדיפים עדיין תקינות לשונית בטקסטים רישמיים, בכרוניקות המובאות בכלי התיקשורת, בפירסומים מדעיים וכד׳ (כשהתקינות הדיקדוקית חשובה יותר ועקרונית יותר מתקינות הכתיב). יש להניח, שבעתיד הקרוב או הרחוק ישולבו רוב השיבושים בעברית התיקנית ומוצאם המפוקפק לא ייזכר עוד (השימוש ב״יש לי את״ נעשה נפוץ יותר ויותר גם בחומר רישמי ואקדמי; אני מודה, שאת אוזניי הוא עדיין צורם).

    אהבתי

    להגיב ↓

  27. מה שמצחיק הוא כבר בס' 1 שכאשר נכתב שצריך לכתוב הנו בלי י', הם כתבו עם …

    אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").

    אהבתי

    להגיב ↓

  28. אמנם עברו כמה שנים, אבל עדיין אציע תיקון קטן- כתיבת מספרים מהגדול לקטן יוצרת בעיה של נגישות; תוכנות הקראה יקריאו את הטווח באופן דומה לתמרור החנייה מ-1968. נכון, לא מדובר בבעיה הכי אקוטית, אבל גם במקרים בהם העריכה גורמת למספרים "לגלוש" בין שורה לשורה, הסדר מתבלגן.

    לאחר התייעצות עם עורכי לשון, נחשפתי לטריק הבא- הדרך הנכונה למקף של טווח מספרים בעברית (בתוכנת Word עם מערכת Windows) היא ללחוץ על Ctrl ועל סימן המינוס של ה-numpad, בקצה הימני של המקלדת, מה שיוצר מקף נכון. למשל- טווח מספרים של 1 עד 10 יהיה טווח של 1–10.

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

    • וואי, תודה רבה על התגובה הזאת! ניסיתי עכשיו, וזה מגניב לגמרי! האם יש לך ניסיון רב בשימוש בכך, ואתה בטוח שזה לא יוצר בעיות כלשהן במסמך? כי אם זה באמת עובד בצורה טובה, אולי אמליץ על דרך זו בפייסבוק של הבלוג.

      אהבתי

      להגיב ↓

  29. טווח מספרים – איך עושים את זה ב-Word?
    גם אני נהגתי עד לא מזמן לפי העצה שהזכרת. עד שסַדָּר העמיד אותי על טעותי הכפולה:
    1) כשעושים כך, ברגע שהטקסט עובר המרה לתכנת עימוד מקצועית (כמו אינדיזיין, למשל) סדר המספרים מתהפך חזרה…
    2) למעשה, בעברית לא קיים באמת מקף קצר (המציין בשפות אחרות צמדי מילים, מה שבעברית אם נעשה, אמור להיעשות בעזרת מקף עליון), אלא רק מקף רחב המציין פסיק, או טווח.
    הדרך לעשות זאת בוורד הוא לחיצה על מקש CTRL ותוך כדי כך ללחוץ אחר כך על מקש מינוס בלוח המספרים. זה יוצר מקף רחב, ואז אין צורך להקליד את המספרים בסדר הפוך, וזה נשאר כך גם אחרי המרה לתוכנות עימוד אחרות.

    Liked by 1 person

    להגיב ↓

      • תפקידו של הסדר לעמד ולסדר את הטקסט הגולמי, ולהכין אותו לדפוס בצורתו הסופית.
        במסגרת עבודתי כמתרגם עמדתי בקשר עם מי שעתיד לעמד את הספר ולהכינו לדפוס, כדי לקבל הנחיות מקדימות שייעלו את תהליך העבודה.

        Liked by 1 person

        להגיב ↓

כתוב תגובה לאודי לבטל