במקור פרסמתי כתבה זו בגיליון מס' 7 של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. מקווה שתיהנו מהקריאה!

הביקורת על שפת המשפט אינה חידוש בן ימינו: כבר בשנת 55 לפני הספירה המליץ הפילוסוף קיקרו לעורכי הדין לוותר על "הנוקשות האופיינית לשפתנו המשפטית"; במאה השבע עשרה כתב שייקספיר כי "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן" ובמאה השמונה עשרה כתב סוויפט ב"מסעי גוליבר" כי לעורכי הדין "שפת עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן-תמותה מלבדם". ביקורת על השפה המשפטית נשמעת גם היום, והקומיקאי האמריקאי ויל רוג'רס הצליח לסכם אותה במשפט קולע אחד: "כשאתה קורא טקסט שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו".

אכן, רבים מסכימים שהשפה המשפטית קשה להבנה, אבל מעטים יודעים להסביר מדוע. וחבל. הרי אם נבין מהם המנגנונים ההופכים את השפה המשפטית לבלתי ידידותית לקוראים, אין ספק שיקל עלינו להימנע מהכתיבה המשפטית הסטנדרטית ולאמץ במקומה את עקרונות השפה הפשוטה. לפיכך, להלן אציג ארבע סיבות לכך שהשפה המשפטית מקשה על קוראיה – כולן מתחום הקוגניציה.

א.  קיבולת זיכרון העבודה (או: למה כדאי לקצר משפטים ארוכים?)

בזמן שאנו קוראים משפט אנו מחברים כל מילה לשכנותיה, ובד בבד מפענחים את תפקידה התחבירי (האם היא נושא המשפט? תיאור זמן? תיאור מקום?). שני תהליכים אלה, המתרחשים במקביל, מאפשרים לנו בסופו של דבר לפענח את משמעותו הכוללת של המשפט.

בזמן קריאת המשפט מוחזקים כל המילים והתפקידים התחביריים בזיכרון העבודה שלנו – חלק ממנגנון הזיכרון לטווח קצר, שמאפשר לאדם להחזיק פריטי מידע במודעות ולהשתמש בהם. ואולם הקיבולת של זיכרון זה מוגבלת: ב-1956 קבע אחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום הפסיכולוגיה כי מספר הפריטים שאדם ממוצע יכול להחזיק בזיכרון העבודה שלו הוא "7 פלוס מינוס 2" (כלומר, בין חמישה לתשעה פריטים בו־זמנית). על ממצאי מחקר זה הועברו אומנם ביקורות, אבל בדבר אחד אין ספק: זיכרון העבודה שלנו – במידה זו או אחרת – אכן מוגבל בגודלו.

משפטים ארוכים – הנפוצים מאוד בכתיבה המשפטית – מחייבים אותנו להחזיק בזיכרון העבודה שלנו מספר רב של פריטי מידע בו־זמנית. החזקה זו דורשת מאמץ מנטלי לא מבוטל. השוו למשל בין המאמץ הנדרש מאתנו כדי להחזיק בזיכרוננו פריטי מידע ממשפט בן 30 מילים לעומת זה הנדרש מאתנו במשפט בן 12 מילים. במשפט הראשון, הסיכוי שנשכח כמה מהפריטים גדול בהרבה – ושכחה זו עלולה כמובן לפגום לא רק בהבנתנו את המשפט עצמו, אלא בהבנתנו את הטקסט בכללותו. כעת דמיינו טקסטים העמוסים במשפטים רבים בני 30 מילים ואף יותר – ותוכלו להבין את חומרת הבעיה הזו ושכיחותה בכתיבה המשפטית.

ב. יכולת השליפה מהזיכרון הסמנטי (או: למה רצוי להמיר מונחי ז'רגון במקבילות מוכרות?)

לצד הזיכרון קצר הטווח יש לנו גם זיכרון ארוך טווח. בזיכרון ארוך הטווח מצוי הזיכרון הסמנטי, שבו מאוחסן בין השאר הידע שלנו על השפה. כשציינתי בסעיף הקודם שבמהלך הקריאה אנו "מחברים כל מילה לשכנותיה" לא התכוונתי לחיבור טכני בלבד, אלא גם לשליפת משמעותן של המילים מהזיכרון הסמנטי. כשאנו קוראים משפט – למשל "התובעת הגישה ערעור על פסק הדין" – עלינו "לגשת" אל הזיכרון הסמנטי ו"לשלוף" מתוכו את משמעותה של כל מילה ומילה.

מה קורה כשאנו נתקלים במילה לא מוכרת? במצב כזה יש שלוש אפשרויות: 1. נבדוק את משמעות המילה; 2. נצליח להבין את משמעותה מתוך ההקשר; 3. האפשרות הגרועה מבין השלוש – לא נצליח להבין את המילה, ואולי אפילו נבין אותה באופן שגוי, ולכן נפרש את המשפט באופן שגוי (או לפחות לא מדויק. ובכתיבה המשפטית, גם ל"לא מדויק" עלולות להיות השלכות משמעותיות).

היות שהשפה המשפטית גדושה במילים שאינן שגורות ונפוצות, גדל הסיכון להתממשות האפשרות השלישית. המונחים המקצועיים (כגון "סבירות", "רשלנות", "הלכת יששכרוב") הם כמובן חלק חשוב והכרחי של המקצוע המשפטי ולא ניתן לוותר עליהם, אולם לעיתים קרובות מדובר בז'רגון מיותר שניתן להמירו במילים מקבילות ומוכרות. לדוגמה, קוראים רבים חושבים שמשמעותה של המילה "למצער" היא "למרבה הצער", היות שבזיכרון הסמנטי שלהם מתקשר השורש צע"ר לצער ועצב. דוגמה נוספת ובעייתית יותר היא המונח "עובר ל" – למשל במשפט "הנכס נרכש עובר ל-1.1.2019". היות ש"עובר ל" מתקשרת בזיכרון הסמנטי של מרביתנו ל"עבר" (כלומר עניין שעבר, תם, נשלם) יחשבו קוראים רבים שהנכס נרכש לאחר תחילת ינואר, בעוד שעל פי המשפט הוא נרכש דווקא לפני תחילת ינואר.

ג.   הציפיות התחביריות (או: למה מומלץ לפתוח משפטים בנושא ובנשוא?)

פעם, לפני כעשר שנים, התגוררתי ביפן. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי בלימוד השפה היפנית נבע מכך שמיקומו של הפועל ביפנית הוא בסוף המשפט (או לפחות לקראת סופו). לדוגמה, כשרציתי להזכיר לחברה שקבענו ללכת לסרט, המשפט שהייתי אמורה להגיד לה ביפנית נשמע בערך ככה: "מחר בערב לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון נלך".

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

• שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין
• שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"
• גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטה

הסיבה לכך שמיקום הפועל בסוף המשפט הקשה עליי במיוחד נבע מהעובדה שבכל שפה קיימים "חוקי סבירות" – מעין הסכם לא־כתוב בין דוברי השפה שלפיו מבנים תחביריים מסוימים צפויים יותר מאחרים. בהיותי דוברת עברית ואנגלית, המבנה התחבירי הצפוי עבורי הוא שהפועל יופיע סמוך לתחילת המשפט ("מחר בערב נלך לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון"). הסיבה לכך שלי (ולדוברי עברית אחרים) קל יותר להבין את הניסוח הזה היא שמשפטים המנוסחים על פי חוקי הסבירות של השפה קלים יותר להבנה.

חוק סבירות חשוב ומרכזי המאפיין את השפה העברית הוא שהנושא והנשוא צפויים להופיע סמוך לתחילת המשפט. הבעיה בכתיבה המשפטית היא שמשפטים רבים אינם נפתחים בנושא ובנשוא, אלא ברשימה ארוכה של הגדרות והתניות. לדוגמה:

"אם ייגרמו נזקים שעל המשכיר לתקנם המצריכים תיקון מידי והמשכיר לא יעשה כן בתוך 48 שעות – יהיה השוכר רשאי לתקנם על חשבונו."

הנושא והנשוא של המשפט ("יהיה השוכר רשאי") מופיעים במשפט זה 16 (!) מילים לאחר תחילתו (אגב, חשבו כמה פריטים על הקורא להתאמץ ולהחזיק בזיכרון העבודה שלו עד שהוא מגיע אל הנושא והנשוא ומבין בשביל מה הוא צריך לזכור אותם…). כעת השוו ניסוח זה אל ניסוח שבו מופיעים הנושא והנשוא בתחילת המשפט, ולפיכך קל בהרבה להבינו בקריאה ראשונה, למשל:

"השוכר יהיה רשאי לתקן על חשבון המשכיר נזקים שעל המשכיר לתקנם והמצריכים תיקון מידי, אם המשכיר לא יתקנם בתוך 48 שעות."

ד.  אפקט המוחשיות (או: למה כדאי לאמץ כתיבה פועלית יותר?)

משמעותו של "אפקט המוחשיות" בפסיכולוגיה (concreteness effect) היא שעיבוד של מונחים מוחשיים (כגון "שולחן") קל למוחנו מעיבוד של מונחים מופשטים (כגון "צדק"). בניסויים שונים אשר בחנו יכולות של זיהוי מילים, זכירה שלהן והבנה של משפטים – תוצאות המבחנים היו טובות יותר כשהציגו לנבדקים מונחים מוחשיים.

בהתאמה, בוודאי שמתם לב לכך שהפרק הקל ביותר לקריאה בפסק הדין הוא פרק העובדות. זאת מכיוון שהעובדות בהכרח כתובות במילים מוחשיות: "האב נטש את בנו ונסע לארגנטינה"; "פליטים מדרפור נכלאו בטעות"; "הונדה סיוויק התנגשה במאזדה" – ובקיצור, מישהו עשה משהו למישהו אחר. לעומת זאת, פרקי הטענות והדיון הם מופשטים הרבה יותר, היות שהם מבוססים בין השאר על רעיונות משפטיים מופשטים כגון כללים, עקרונות, אינטרסים וזכויות ("המשיב אינו מקיים את חובותיו כהורה"; "חירותם של התובעים נפגעה"; "ההתנגשות אירעה באשמת הנתבע").

רעיונות מופשטים נוטים לבוא לידי ביטוי בשימושי לשון המאפשרים כתיבה מופשטת, למשל בשימוש בשמות פעולה במקום בפעלים או בתארים (למשל כתיבה על "רשלנות" במקום על "נהג רשלן" או על "נהג ששלח מסרון בעת הנהיגה"). לעיתים קרובות נובעת אומנם הכתיבה משפטית המופשטת מכורח המציאות – אבל היות שכתיבה מופשטת קשה יותר להבנה, תמיד חשוב לוודא שהיא נובעת מצורך אמיתי ולא מהרגל אוטומטי.

לסיכום: "יותר מכל תחום אחר," כתב שופט בית המשפט העליון צבי טל במאמרו 'לשון המשפטנים', "לשון החוק והמשפט, העוסקת בזכויותיו ובחובותיו של כל אדם, אמורה להיות מובנת וברורה לכל אדם". על כן אני מקווה שהגדלת המודעות למנגנונים הקוגניטיביים המקשים על הקוראים תתרום – ולו במעט – לפישוטה של השפה המשפטית שלנו.

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים;  הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?; האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטית; חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטית; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)