למה השפה המשפטית מקשה על קוראיה? ארבעה הסברים מתחום הקוגניציה

במקור פרסמתי כתבה זו בגיליון מס' 7 של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. מקווה שתיהנו מהקריאה!

הביקורת על שפת המשפט אינה חידוש בן ימינו: כבר בשנת 55 לפני הספירה המליץ הפילוסוף קיקרו לעורכי הדין לוותר על "הנוקשות האופיינית לשפתנו המשפטית"; במאה השבע עשרה כתב שייקספיר כי "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן" ובמאה השמונה עשרה כתב סוויפט ב"מסעי גוליבר" כי לעורכי הדין "שפת עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן-תמותה מלבדם". ביקורת על השפה המשפטית נשמעת גם היום, והקומיקאי האמריקאי ויל רוג'רס הצליח לסכם אותה במשפט קולע אחד: "כשאתה קורא טקסט שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו".

אכן, רבים מסכימים שהשפה המשפטית קשה להבנה, אבל מעטים יודעים להסביר מדוע. וחבל. הרי אם נבין מהם המנגנונים ההופכים את השפה המשפטית לבלתי ידידותית לקוראים, אין ספק שיקל עלינו להימנע מהכתיבה המשפטית הסטנדרטית ולאמץ במקומה את עקרונות השפה הפשוטה. לפיכך, להלן אציג ארבע סיבות לכך שהשפה המשפטית מקשה על קוראיה – כולן מתחום הקוגניציה.

אקיבולת זיכרון העבודה (או: למה כדאי לקצר משפטים ארוכים?)

בזמן שאנו קוראים משפט אנו מחברים כל מילה לשכנותיה, ובד בבד מפענחים את תפקידה התחבירי (האם היא נושא המשפט? תיאור זמן? תיאור מקום?). שני תהליכים אלה, המתרחשים במקביל, מאפשרים לנו בסופו של דבר לפענח את משמעותו הכוללת של המשפט.

בזמן קריאת המשפט מוחזקים כל המילים והתפקידים התחביריים בזיכרון העבודה שלנו – חלק ממנגנון הזיכרון לטווח קצר, שמאפשר לאדם להחזיק פריטי מידע במודעות ולהשתמש בהם. ואולם הקיבולת של זיכרון זה מוגבלת: ב-1956 קבע אחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום הפסיכולוגיה כי מספר הפריטים שאדם ממוצע יכול להחזיק בזיכרון העבודה שלו הוא "7 פלוס מינוס 2" (כלומר, בין חמישה לתשעה פריטים בו־זמנית). על ממצאי מחקר זה הועברו אומנם ביקורות, אבל בדבר אחד אין ספק: זיכרון העבודה שלנו – במידה זו או אחרת – אכן מוגבל בגודלו.

משפטים ארוכים – הנפוצים מאוד בכתיבה המשפטית – מחייבים אותנו להחזיק בזיכרון העבודה שלנו מספר רב של פריטי מידע בו־זמנית. החזקה זו דורשת מאמץ מנטלי לא מבוטל. השוו למשל בין המאמץ הנדרש מאתנו כדי להחזיק בזיכרוננו פריטי מידע ממשפט בן 30 מילים לעומת זה הנדרש מאתנו במשפט בן 12 מילים. במשפט הראשון, הסיכוי שנשכח כמה מהפריטים גדול בהרבה – ושכחה זו עלולה כמובן לפגום לא רק בהבנתנו את המשפט עצמו, אלא בהבנתנו את הטקסט בכללותו. כעת דמיינו טקסטים העמוסים במשפטים רבים בני 30 מילים ואף יותר – ותוכלו להבין את חומרת הבעיה הזו ושכיחותה בכתיבה המשפטית.

brain

ב. יכולת השליפה מהזיכרון הסמנטי (או: למה רצוי להמיר מונחי ז'רגון במקבילות מוכרות?)

לצד הזיכרון קצר הטווח יש לנו גם זיכרון ארוך טווח. בזיכרון ארוך הטווח מצוי הזיכרון הסמנטי, שבו מאוחסן בין השאר הידע שלנו על השפה. כשציינתי בסעיף הקודם שבמהלך הקריאה אנו "מחברים כל מילה לשכנותיה" לא התכוונתי לחיבור טכני בלבד, אלא גם לשליפת משמעותן של המילים מהזיכרון הסמנטי. כשאנו קוראים משפט – למשל "התובעת הגישה ערעור על פסק הדין" – עלינו "לגשת" אל הזיכרון הסמנטי ו"לשלוף" מתוכו את משמעותה של כל מילה ומילה.

מה קורה כשאנו נתקלים במילה לא מוכרת? במצב כזה יש שלוש אפשרויות: 1. נבדוק את משמעות המילה; 2. נצליח להבין את משמעותה מתוך ההקשר; 3. האפשרות הגרועה מבין השלוש – לא נצליח להבין את המילה, ואולי אפילו נבין אותה באופן שגוי, ולכן נפרש את המשפט באופן שגוי (או לפחות לא מדויק. ובכתיבה המשפטית, גם ל"לא מדויק" עלולות להיות השלכות משמעותיות).

היות שהשפה המשפטית גדושה במילים שאינן שגורות ונפוצות, גדל הסיכון להתממשות האפשרות השלישית. המונחים המקצועיים (כגון "סבירות", "רשלנות", "הלכת יששכרוב") הם כמובן חלק חשוב והכרחי של המקצוע המשפטי ולא ניתן לוותר עליהם, אולם לעיתים קרובות מדובר בז'רגון מיותר שניתן להמירו במילים מקבילות ומוכרות. לדוגמה, קוראים רבים חושבים שמשמעותה של המילה "למצער" היא "למרבה הצער", היות שבזיכרון הסמנטי שלהם מתקשר השורש צע"ר לצער ועצב. דוגמה נוספת ובעייתית יותר היא המונח "עובר ל" – למשל במשפט "הנכס נרכש עובר ל-1.1.2019". היות ש"עובר ל" מתקשרת בזיכרון הסמנטי של מרביתנו ל"עבר" (כלומר עניין שעבר, תם, נשלם) יחשבו קוראים רבים שהנכס נרכש לאחר תחילת ינואר, בעוד שעל פי המשפט הוא נרכש דווקא לפני תחילת ינואר.

ג.   הציפיות התחביריות (או: למה מומלץ לפתוח משפטים בנושא ובנשוא?)

פעם, לפני כעשר שנים, התגוררתי ביפן. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי בלימוד השפה היפנית נבע מכך שמיקומו של הפועל ביפנית הוא בסוף המשפט (או לפחות לקראת סופו). לדוגמה, כשרציתי להזכיר לחברה שקבענו ללכת לסרט, המשפט שהייתי אמורה להגיד לה ביפנית נשמע בערך ככה: "מחר בערב לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון נלך".


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


הסיבה לכך שמיקום הפועל בסוף המשפט הקשה עליי במיוחד נבע מהעובדה שבכל שפה קיימים "חוקי סבירות" – מעין הסכם לא־כתוב בין דוברי השפה שלפיו מבנים תחביריים מסוימים צפויים יותר מאחרים. בהיותי דוברת עברית ואנגלית, המבנה התחבירי הצפוי עבורי הוא שהפועל יופיע סמוך לתחילת המשפט ("מחר בערב נלך לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון"). הסיבה לכך שלי (ולדוברי עברית אחרים) קל יותר להבין את הניסוח הזה היא שמשפטים המנוסחים על פי חוקי הסבירות של השפה קלים יותר להבנה.

חוק סבירות חשוב ומרכזי המאפיין את השפה העברית הוא שהנושא והנשוא צפויים להופיע סמוך לתחילת המשפט. הבעיה בכתיבה המשפטית היא שמשפטים רבים אינם נפתחים בנושא ובנשוא, אלא ברשימה ארוכה של הגדרות והתניות. לדוגמה:

"אם ייגרמו נזקים שעל המשכיר לתקנם המצריכים תיקון מידי והמשכיר לא יעשה כן בתוך 48 שעות – יהיה השוכר רשאי לתקנם על חשבונו."

הנושא והנשוא של המשפט ("יהיה השוכר רשאי") מופיעים במשפט זה 16 (!) מילים לאחר תחילתו (אגב, חשבו כמה פריטים על הקורא להתאמץ ולהחזיק בזיכרון העבודה שלו עד שהוא מגיע אל הנושא והנשוא ומבין בשביל מה הוא צריך לזכור אותם…). כעת השוו ניסוח זה אל ניסוח שבו מופיעים הנושא והנשוא בתחילת המשפט, ולפיכך קל בהרבה להבינו בקריאה ראשונה, למשל:

"השוכר יהיה רשאי לתקן על חשבון המשכיר נזקים שעל המשכיר לתקנם והמצריכים תיקון מידי, אם המשכיר לא יתקנם בתוך 48 שעות."

דאפקט המוחשיות (או: למה כדאי לאמץ כתיבה פועלית יותר?)

משמעותו של "אפקט המוחשיות" בפסיכולוגיה (concreteness effect) היא שעיבוד של מונחים מוחשיים (כגון "שולחן") קל למוחנו מעיבוד של מונחים מופשטים (כגון "צדק"). בניסויים שונים אשר בחנו יכולות של זיהוי מילים, זכירה שלהן והבנה של משפטים – תוצאות המבחנים היו טובות יותר כשהציגו לנבדקים מונחים מוחשיים.

ניסוח משפטי בהיר - לפרסום בפוסטpsd

בהתאמה, בוודאי שמתם לב לכך שהפרק הקל ביותר לקריאה בפסק הדין הוא פרק העובדות. זאת מכיוון שהעובדות בהכרח כתובות במילים מוחשיות: "האב נטש את בנו ונסע לארגנטינה"; "פליטים מדרפור נכלאו בטעות"; "הונדה סיוויק התנגשה במאזדה" – ובקיצור, מישהו עשה משהו למישהו אחר. לעומת זאת, פרקי הטענות והדיון הם מופשטים הרבה יותר, היות שהם מבוססים בין השאר על רעיונות משפטיים מופשטים כגון כללים, עקרונות, אינטרסים וזכויות ("המשיב אינו מקיים את חובותיו כהורה"; "חירותם של התובעים נפגעה"; "ההתנגשות אירעה באשמת הנתבע").

רעיונות מופשטים נוטים לבוא לידי ביטוי בשימושי לשון המאפשרים כתיבה מופשטת, למשל בשימוש בשמות פעולה במקום בפעלים או בתארים (למשל כתיבה על "רשלנות" במקום על "נהג רשלן" או על "נהג ששלח מסרון בעת הנהיגה"). לעיתים קרובות נובעת אומנם הכתיבה משפטית המופשטת מכורח המציאות – אבל היות שכתיבה מופשטת קשה יותר להבנה, תמיד חשוב לוודא שהיא נובעת מצורך אמיתי ולא מהרגל אוטומטי.

לסיכום: "יותר מכל תחום אחר," כתב שופט בית המשפט העליון צבי טל במאמרו 'לשון המשפטנים', "לשון החוק והמשפט, העוסקת בזכויותיו ובחובותיו של כל אדם, אמורה להיות מובנת וברורה לכל אדם". על כן אני מקווה שהגדלת המודעות למנגנונים הקוגניטיביים המקשים על הקוראים תתרום – ולו במעט – לפישוטה של השפה המשפטית שלנו.

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים;  הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטיתחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטיתשיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטית

בין כתיבה משפטית לקמפיינים פוליטיים קיימים אומנם לא מעט הבדלים, אבל בסופו של דבר – כדי לשכנע את השופטת או כדי לשכנע את הבוחרת – כולם משתמשים בדיוק באותם האמצעים הרטוריים שהפילוסוף היווני אריסטו תיאר בספרו "רטוריקה" כמה מאות טובות לפני הספירה.

על רקע תקופת הבחירות הסוערת שבה אנו מצויים, הפוסט הנוכחי יעסוק בארבע טכניקות שכנוע שבמהלך השבועות האחרונים אנחנו מוקפים בדוגמאות שלהן: עיצוב האתוס, חזרות, "אפקט הראשונות" ומילים טעונות. בפוסט אדגים כיצד הטכניקות הללו באות לידי ביטוי הן אצל עורכי דין ושופטים והן אצל קמפיינרים פוליטיים, וכן אסביר כיצד נכון להשתמש בהן ומהם המכשולים שמהם כדאי להיזהר.

רק הערה אחת חשובה לפני שנתחיל: חרף הנושאים שבהם הוא עוסק, הפוסט הזה אינו נועד להבעת עמדה פוליטית – ולכן תגובות פוליטיות יימחקו באלגנטיות.

 עיצוב האתוס של נתניהו

לפי אריסטו, על כל נאום משכנע לכלול שלושה רכיבים: אתוס, פאתוס ולוגוס. הפאתוס הוא פנייה אל הרגש של המאזינים והלוגוס הוא פנייה אל ההיגיון והשכל הישר שלהם. האתוס, לעומת זאת, הוא הרושם שהנואם מעוניין ליצור על הקהל. לדוגמה, האם הנואם מעוניין ליצור רושם אמין? אומלל? רציני? מצחיק? נרדף?

בעולם המשפט המצב קצת שונה. חרף העובדה ש"הדובר" או "הנואם" הוא עורך הדין – האתוס הרלוונטי הוא האתוס של הלקוח, שאותו חשוב לעצב באופן שיתאים לטיעון המשפטי. "התובעת היא עיתונאית ידועה ועתירת ניסיון" הוא אתוס שמתאים למשל למקרה שבו התובעת פוטרה מעבודתה בעיתון שלא כדין, אבל מתאים פחות למקרה שבו נעדיף שהתובעת תצטייר כלקוחה קטנה וחסרת אונים מול חברת סלולר גדולה ואימתנית. לכן, הכלל החשוב ביותר בעיצוב האתוס הוא זה: יש להכליל את הפרטים שתורמים לו, ולהשמיט (או לפחות לטשטש) אל אלו שסותרים או מחלישים אותו.

נתניהו הוא דוגמה לפוליטיקאי שמצליח לעצב את האתוס שלו בצורה מופתית. מאז תחילת הפרשיות המשפטיות בעניינו ובעניינה של רעייתו, נתניהו מקפיד לעצב לעצמו אתוס של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי – שנרדף פוליטית מבית על שטויות. זהו אתוס תלת-ראשי מתוחכם ("מנהיג גדול" / "נרדף פוליטית" / "על שטויות") שהניגוד החריף בין חלקו הראשון לבין השניים האחרים גורם לכך שהרדיפה תצטייר לא כרדיפה "רגילה", אלא כרדיפה קטנונית במיוחד (ע"ע "בפעם הראשונה בהיסטוריה מגישים כתב אישום נגד רעיית מנהיג על פתיתים וחמגשיות").


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


שלושת חלקי האתוס האלה מצויים בכל התייחסות של נתניהו לפרשיות המשפטיות, וכל אחד מהם מובלט יותר-או-פחות בהזדמנויות שונות, בהתאם לסיטואציה. לרוב ה"מנהיג" וה"שטויות" מובלטים קצת יותר (היות שהם משדרים תחושה של עוצמה ושל "business as usual") אבל לפעמים זוכה דווקא הרדיפה הפוליטית למרכז הבמה.

בואו ניזכר, למשל, בתגובתו של נתניהו לכתב החשדות בעניינו. באופן כאילו לא קשור – אבל בעצם ממש כן – התגובה לא נפתחה בהתייחסות לחשדות, אלא במילים:

"אזרחי ישראל, אמש נפגשתי במוסקבה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הבהרתי לו שנמשיך לפעול במלוא העוצמה […] אני מודה לידידי הנשיא פוטין שקיבל את דבריי בברכה. כששבתי לישראל שמעתי הבוקר את דברי התמיכה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ […] אני מודה לידידי הנשיא טראמפ על דבריו […]"

רק לאחר שהקדיש זמן מה לביסוס אתוס "המנהיג" עבר נתניהו לחלקו השני – "הנרדף פוליטית". זהו החלק באתוס שנתניהו בחר להבליט במיוחד באותו ערב, ולכן רוב הנאום עסק בו:

"השמאל יודע שעם הישגים כאלה הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי, ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית […] מסע ציד חסר תקדים […] מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק […] דבר חמור ביותר שפוגע בדמוקרטיה הישראלית […] העיתוי הזה שערורייתי […] לא רק שתופרים תיקים, אני חושב שכבר תופרים חליפות […]"

גם החלק השלישי באתוס – "על שטויות" – זכה להתייחסויות שונות:

"עלילות מגוחכות ומרושעות […] לא היה כלום. כפי שאצלי אין כלום […] זה מגדל קלפים שקורס […] פייק 1000, פייק 2000, פייק 4000 […]"

מכיוון שהאתוס עבר כחוט השני לאורך כל הנאום, ומכיוון שהחלק של הרדיפה הפוליטית הובלט במיוחד באותו נאום – שימו לב שהוא גם הניב בדיוק את הכותרות הראשיות שנתניהו כיוון אליהן: "נתניהו הגיב: 'מסע ציד חסר תקדים, עלילת דם'" (Ynet); "נתניהו הגיב להחלטת היועמ"ש: 'מסע ציד להפלת ממשלת הימין'" (ואללה); "נתניהו: השמאל יצא למסע ציד להפלת ממשלתי, פרקליט המדינה מפלה אנשי ימין" (הארץ).

לכן, כשחברה אמרה לי: "וואי, ראית את הנאום אתמול? ביבי ממש לא היה במיטבו, ראו שהוא נסער" – הסכמתי איתה רק חלקית: נכון, נתניהו נראה נסער – אבל הוא בהחלט היה במיטבו. תחשבו על זה: עומד אדם מול עשרות מצלמות, והמסר המרכזי שלו הוא שכל המערכת – הפוליטית, המשפטית, התקשורתית – רודפת אותו. כשזה האתוס שאתה מעוניין להבליט, אתה לא רוצה להיראות זחוח ולהשפריץ ביטחון עצמי. ברגעים שבהם אתה טוען שכל המערכת רודפת אותך – אתה חייב להיראות מוטרד ונסער. אפילו אריסטו היה מאשר – ככה בונים אתוס מושלם.

החזרות של מרצ ושל כחול לבן

נוסף על חלוקת הנאום לשלושה רכיבים, יצר אריסטו רשימה של "אמצעים רטוריים" – כלומר, מגוון טכניקות לשוניות שמסייעות באמנות השכנוע. אחת מאותן טכניקות היא חזרות.

ככלל, חזרות משמשות להדגשה. הרעיון הוא שאם נחזור על מסר שוב ושוב – הוא יובלט, וכך ימשוך את תשומת הלב. טכניקת החזרות היא נפוצה בכתיבה המשפטית. ראו למשל את המשפט הזה, מפסק הדין בעניינו של אלאור אזריה: "בסופו של דבר, לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי". המשפט כולל ארבע חזרות – במילים שונות – על מסר אחד: "הלחץ הציבורי לא השפיע על בית המשפט".

לטכניקת החזרות מספר וריאציות: אפשר לחזור על אותה המילה; אפשר לחזור על מבנים תחביריים דומים; אפשר לחזור (כפי שראינו) על מילים שונות המעבירות מסר זהה. חזרות הן טכניקה יעילה מאוד, אבל היות שהן עלולות לייגע – חשוב לזכור שני כללי זהב לגביהן: אל"ף, יש להשתמש בהן בצמצום. בי"ת, יש לחזור אך ורק על המסר החשוב לנו ביותר – כי כשמשתמשים בחזרות עבור מספר מסרים שונים, התוצאה הבלתי-נמנעת היא ששום מסר אינו מודגש.

הסרטון הבא של מרצ הוא דוגמה לשימוש מוצלח בחזרות. ראשית, הוא קצר (כ-30 שניות) ולכן מספר החזרות מצומצם יחסית והן אינן מספיקות לייגע. שנית, למרות שלכאורה נראה שהוא עוסק בתחומים רבים, בפועל יש בו רק מסר אחד, והוא: "מרצ תביא למהפך בכל התחומים החשובים":

"משכורות שוות לנשים – זה מהפך; שתי מדינות שחיות בשלום – זה מהפך; להתחתן עם מי שאתה רוצה – זה מהפך; השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום – זה מהפך […]"

לעומת זאת, הסרטון הבא של כחול לבן חוטא כמעט בכל חטא אפשרי של שימוש בטכניקת החזרות. ראשית, כסרטון שמשתמש בטכניקת החזרות הוא קצת ארוך מדי – אבל זה לא היה כל כך בעייתי אלמלא החטא השני: שימוש בחזרות כדי להדגיש ארבעה מסרים שונים לפחות.

לכאורה, הסרטון נפתח במסר אחיד וברור, שניתן לתמצת במילים: "כחול לבן חזקה בביטחון". ראשון מופיע גנץ, שאומר: "אותי אתה תלמד מה זה חזק?" יעלון: "פיקדתי על גדודים, על חטיבות, על אוגדות"; אשכנזי: "השמדנו את הכור בסוריה"; גנץ: "חיסלתי את אחמד ג'עברי". כל החזרות אחידות ופוזיטיביות (כלומר – מסבירות "למה כן אנחנו" ולא "למה לא נתניהו").

רק שאז – בערך באמצע הסרטון – מפציע לפיד עם היציאה הלא-קשורה: "מכרת את החינוך של הילדים שלנו לסמוטריץ'" (מסר נגיטיבי: חינוך!); בהמשך, שוב לפיד: "יש נגדך כתב אישום" (מסר נגטיבי: פלילים!); אשכנזי: "ואתה ממשיך לטעון שזה מסע ציד נגדך?" (מסר נגטיבי: התקרבנות!). כלומר, בתפנית חדה משתנה פתאום המסר הפוזיטיבי "כחול לבן חזקה בביטחון" למסר הנגטיבי "רק לא ביבי".

מכל הסלט הזה נוצר סרטון מייגע, שאף מסר בו אינו מודגש – לא הפוזיטיבי ולא הנגטיבי. והחטא הגדול מכולם מגיע בשניות האחרונות, הכוללות חזרה על שני מסרים נוספים וסותרים: "תודה על עשר שנים," אומר לפיד, "אנחנו ממשיכים מכאן" – וקאט מהיר לגנץ, שאומר: "אני ממשיך מכאן". סירייסלי, חברים?

"אפקט הראשונות" של הליכוד

מילים הן כמובן סופר-חשובות – אבל טכניקה חשובה נוספת היא הסדר שבו מעמידים אותן. אז אם שאלתם את עצמכם למה בליכוד מקפידים להתייחס לאיחוד של גנץ ולפיד כאיחוד "לפיד-גנץ" דווקא (ולא כאיחוד "גנץ-לפיד", המתבקש יותר) – הסיבה המדעית לכך היא "אפקט הראשונות".

"אפקט הראשונות" (primacy effect) משמעותו שפריטי המידע הראשונים משפיעים מאוד על התייחסותו של הנמען לפריטי המידע שמופיעים אחריהם. בניסוי קלאסי שערך החוקר סולומון אש (Asch) בשנות ה-40, הוצגו לנבדקים שתי רשימות שהכילו תכונות של אדם (לצורך העניין נקרא לו ראובן). למחציתם נאמר כי ראובן הוא "אינטליגנטי, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי" ולמחציתם השנייה נאמר כי ראובן הוא "קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, חרוץ ואינטליגנטי".

בניסוי התגלה כי הנבדקים התרשמו בצורה חיובית יותר מראובן הראשון – זה שתכונותיו הוצגו מהחיוביות אל השליליות. זאת מכיוון שהנתונים החיוביים "צבעו" את הנתונים שהופיעו אחריהם באור מחמיא יותר. כך למשל, אחד מהנבדקים הצדיק את העקשנות והאימפולסיביות של ראובן בכך שאדם אינטליגנטי אינו ממהר לאמץ רעיונות שאינו מסכים איתם.

בכתיבה המשפטית, "אפקט הראשונות" בא לידי ביטוי בסדר הצגת העובדות והטענות: מהן העובדות הראשונות שכדאי שנציג בנוגע ללקוח שלנו – האם נתייחס ראשית למקום עבודתו? למצבו הבריאותי? ואולי דווקא למהות התביעה שהגיש? כמו כן, מהו הטיעון הראשון שנעלה בעניינו?

בעולם הקמפיינים הפוליטיים, האפקט הזה הוא שיוצר שילובים כגון "לפיד-גנץ". הרי לא סתם נבחר גנץ לעמוד בראש כחול לבן – סקרים הוכיחו שמצביעים רואים בו מועמד לגיטימי יותר לראשות הממשלה. וזוהי, ללא ספק, סיבה מצוינת לליכוד לעולם לא לכנות את האיחוד הזה "גנץ-לפיד".

lapid-gantz

המילים הטעונות של דרעי וחד"ש-תע"ל

מילים טעונות הן מילים שמעוררות בנו קונוטציות. כשאנו מנסים לשכנע, נבחר כמובן במילים שמעוררות את הקונוטציות שמתאימות לנו. השוו למשל בין המותגים "פסטה בליסימה" ו"פסטה שפרינצע". גם "בליסימה" וגם "שפרינצע" משמעותן "יפהפיה" – אבל בעוד ש"בליסימה" מעוררת בנו קונוטציות של איטליה ורוטב שמנת-פטריות-יער-כמהין, "שפרינצע" מעוררת בנו קונוטציות של גפילטע פיש וכדורי נפטלין.

מרטוריקה לפרקטיקה

מילים טעונות הן כלי מרכזי בכתיבה המשפטית. זוכרים למשל את פסק דין בוטקובסקי? הערכאות השונות עסקו בשאלה האם זכרון הדברים התגבש או לא התגבש לכדי חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי תיאר את זכרון הדברים כ"טיוטה" ש"שורבטה" על שני דפים מ"מחברת של ילדים"; בית המשפט העליון תיאר אותו כ"שני דפי מחברת" ש"נרשמו" עליהם "מקור והעתק". התיאור העובדתי לכאורה זהה – אבל המילים השונות (שאין ספק שנבחרו בקפידה) מעוררות קונוטציות שונות לחלוטין, שמתאימות בסופו של דבר להכרעות השונות של שני בתי המשפט.

למילים טעונות שני יתרונות: ראשית, הקונוטציות "קופצות" לנו לראש באופן אוטומטי, ולכן פועלות גם על מסלול השכנוע הלא-מודע; שנית, הן חוסכות במקום – כי לפעמים מילה טעונה מוצלחת אחת שווה עשרים מילות תואר (יתרון חשוב במיוחד לקראת הרפורמה ההולכת וקרבה בסדר הדין האזרחי…).

שני יתרונות אלה באים היטב לידי ביטוי בסלוגנים של ש"ס ושל חד"ש-תע"ל. נתחיל בסלוגן של ש"ס: "ביבי צריך אריה חזק". משחק המילים הפשוט הזה משחק על הקונוטציות האוטומטיות שהמילה "אריה" מעוררת בכולנו – חזק, נחוש, תקיף, נמרץ, מלך. הקונוטציות האלה אמורות לגרום לנו – באופן מודע יותר או פחות – לייחס את כלל התכונות האלה לאריה דרעי. וכל זה במסר קצר וקליט בן ארבע מילים בלבד.

דרעי

שימוש מבריק נוסף בטכניקה של מילים טעונות ניתן לראות בסלוגן של חד"ש-תע"ל: "נוהרים לקלפיות!" הסלוגן הזה מרפרר, כמובן, לסרטון השנוי-במחלוקת של נתניהו מבחירות 2015, ומעבר למילים טעונות הוא משתמש גם באמצעי הרטורי הנהדר אירוניה (שלא ארחיב לגביו בפוסט הנוכחי, בין השאר כי הוא לרוב פחות מתאים לכתיבה המשפטית).

כשנתניהו השתמש בזמנו במילים האלה* כדי לנסות לומר: "סכנה! הערבים נוהרים לקלפיות!" – הוא הפך אותן למילים שמעוררות בכולנו קונוטציות חזקות ביותר. כיום, הקונוטציות האלה מעוררות במצביעים הפוטנציאליים רגשות שליליים חזקים נגד יריביהם הפוליטיים ("היי! אמרו עלינו שאנחנו 'נוהרים לקלפיות' בקטע רע. איזו חוצפה!") וגם מדרבנות אותם לפעולה ישירה ("יאללה! אז עכשיו באמת נוהרים לקלפיות – ומשנים את השלטון!").

חדש

*לסיום, קבלו אנקדוטה מעניינת: בפועל, נתניהו מעולם לא אמר או כתב את המילה "נוהרים" בהקשר זה; למעשה, הציטוט המקורי מדף הפייסבוק של נתניהו היה: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". רק מאוחר יותר – בציטוטים לא מדויקים שאזכרו את הנושא, למשל של זהבה גלאון ושל אחמד טיבי – הופיעה פתאום המילה "נוהרים", התקבעה בתודעה הציבורית והפכה, לגמרי בטעות, למילה טעונה. מעניין, לא?

לקריאה נוספת בבלוג: שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון) ; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטיתהאם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעבריתעקרונות הקיצור של צ'רצ'יל

רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית משכנעת? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים

כולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים: בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים, פסקי דין אחרים… מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לבם של השופטים בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה יעילה. במקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.

בפוסט הנוכחי אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן: א. מקמו את המסרים החשובים ביותר שלכם במשפטים קצרים. ב. השתמשו בסימן הפיסוק הנהדר "קו מפריד". ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים. ד. פתחו משפטים חשובים בוי"ו החיבור. ה. שאלו שאלות (אבל רק אם התשובות עליהן חשובות במיוחד). רק הערה אחרונה לפני שנתחיל: חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה השיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן – להשתמש בהן במידה.

שנתחיל?

א. מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים (או: כן. האורך בהחלט קובע)

לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: משפטים ארוכים, ומשפטים ארוכים מאוד. לא מעט קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלות עליו על פי דין, גם שלוש-ארבע הפרות של חובות אלה, גם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת… במילים אחרות: במסמך משפטי ממוצע, לא נדיר שמשפט אחד יכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.

אבל מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. כדי להבין את הבעיה שהם יוצרים, צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על גבי המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד. במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת בכך שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך-קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם!" ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים אל המשפט הבא.

במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדיי. לכן משפטים ארוכים אינם מתאימים להדגשת מסרים (למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד).

משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות – ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר שהם מכילים. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


ב. השתמשו בקווים מפרידים (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)

הקו המפריד (שרבים מכנים אותו בטעות "מקף" – כנראה מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת) הוא ממש נהדר להדגשת מסרים. אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.

הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא…"), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי…") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב"). כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט חשין זכרו לברכה, ובפסקי דינו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל:

 "לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים:

"לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? זאת מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).

או, במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.

%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%9e%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93

ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)

אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!

עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה. זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק "בלב".

גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".

יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".

ד. וי"ו החיבור אחרי נקודה (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)

שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק'. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת. כאן אתייחס דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה'.

ובכן, ייתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).

ה. שאלו שאלות (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)

למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא, הרי, כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.

ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה. אגב, התשובה הזאת כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא!" (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעשוי להיות להן אפקט בומרנג. אם שאלתם למשל בכתב ההגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?" והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא!" – האפקט יהיה הפוך; למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם (לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע").

*

לקריאה נוספת: חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון) 

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.