חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטית

אוי, כמה שרציתי לעשות את התואר השני שלי בחוג ללשון עברית. כולם תהו למה אני לא נרשמת לפקולטה למשפטים, המשך טבעי לתואר הראשון ומקום הגיוני ביותר לכתוב בו תזה על לשון המשפט – אבל אני, אלוהים יודע למה, דמיינתי את עצמי כותבת את התזה מתוך החוג ללשון דווקא. אלא שבסוף השנה הראשונה, כשחבריי ללימודים מצאו עצמם מנהלים דיונים ערים בסוגיות מרתקות כגון "היקרויות של סמיכות מפורקת" או "צורות בינוני קמוצות בגזרת ל"י" – אני מצאתי את עצמי בפקולטה למשפטים, מנהלת דיון ער עם המזכירה על  מספר הקורסים שבו יסכימו להכיר לי כשאחליף חוג (הכירו בשניים, כפרה עליהם).

ובכל זאת, בין חטף קמץ לחולם חסר מצאתי בחוג הזה – נוסף על מרצים מצוינים וכמה חברים נהדרים – גם כמה קורסים שעניינו אותי. אחד מהם עסק בלשון חז"ל, שהשפיעה במידה רבה על לשון המשפט. מהי לשון חז"ל ואיפה היא מופיעה בשפה המשפטית שלנו – אלו שני הנושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בפוסט הזה.

"כור ההיתוך" של העברית

כנגד ארבעה רובדי שפה דיברה ההיסטוריה של העברית: רובד לשון המקרא (שכולנו פגשנו בשיעורי תנ"ך), רובד לשון חז"ל (שאנו נתקלים בו מידי שנה בהגדה של פסח), רובד לשון ימי הביניים (תקופה בת כ-1,700 שנה שבה כמעט לא דיברו עברית, רק קראו וכתבו בה), ולבסוף – העברית של העת החדשה. לכל רובד יש מאפיינים שמייחדים אותו מהשאר. פעלים שלפניהם האות וי"ו, למשל ("ויאמר אברהם", "ויישא את עיניו") מאפיינים את לשון המקרא; מילים מודרניות כמו "גלידה" ו"אופניים", לעומת זאת, שייכות באופן מובהק לעברית החדשה. עם זאת, היות שהעברית היא שפה אחת, כל רובד נבנה על גבי הרבדים שקדמו לו – והעברית החדשה היא למעשה סינתזה של כולם.

כולם יודעים שאליעזר בן יהודה היה מחייה הלשון העברית, אבל בן יהודה לא פעל בחלל ריק. על רקע הציונות המתעוררת של אותה התקופה החלו הסופרים היהודים לכתוב יצירות חילוניות בעברית – ששימשה עד אז בעיקר שפת קודש. בהתחלה רובם השתמשו רק בלשון המקרא, שייצגה בעיניהם את העברית הטהורה והתקנית. את לשון חז"ל, שראו בה לשון בעייתית שעיוותה ושיבשה את הלשון המקראית, וכן את לשון ימי הביניים, הם החרימו בבוז. אלא שאוצר המילים המוגבל יחסית של המקרא והתחביר הקשה לאימוץ עשו את שלהם, וחלק מהכותבים – ביאליק ועגנון למשל – החלו להשתמש בלשון חז"ל בכתיבתם. הגדיל לעשות מנדלי מוכר ספרים, ששילב בכתיבתו את כל רובדי העברית (כולל הספרות הרבנית והחסידית) ויצר מהם "לשון היתוך" אחת.

אז מהי, בעצם, לשון חז"ל?

לשון חז"ל (שנקראת גם "לשון חכמים") התפתחה ככל הנראה באופן טבעי מתוך לשון המקרא. נוסף על כך היא הושפעה רבות מהשפה השמית הקדומה ארמית, שבאותה התקופה הייתה שפה בינלאומית פופולרית. רוב החוקרים מסכימים שבתקופת בית שני לשון חז"ל כבר הייתה לשון מדוברת בפי העם, ושהמשיכה להיות כזו גם במשך מאות שנים אחריו. בלשון הזאת (שאגב, דומה לעברית בת ימינו הרבה יותר מלשון המקרא) השתמשו גם המלומדים בבתי המדרש כדי ליצור את התורה שבעל-פה – מכלול של פירושים והלכות לתורה שבכתב.

עקרונית, באותה תקופה היה מקובל על הכל שאת התורה שבעל-פה אסור להעלות על הכתב ("דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין ס', ע"ב)). אולם לאחר מרד בר-כוכבא, שכמעט הביא להכחדת היישוב היהודי בארץ ולעלייה משמעותית בשימוש בארמית כשפת הדיבור של העם – הוחלט בכל זאת לכתוב את עיקרי הדברים, כדי לוודא שיישמרו עבור הדורות הבאים. באופן הזה נוצרו המשנה, התוספתא, המדרשים והתלמודים.

העובדה שהמקורות הללו נמנים על מקורותיו המרכזיים של המשפט העברי (לדוגמה, סדר נזיקין במשנה עוסק במגוון עניינים משפטיים כגון תשלומי נזקים, דיני הלוואה בריבית וכו') היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שלשון המשפט העכשווית שלנו אימצה בטבעיות ובהתלהבות מאפיינים מסוימים מתוך לשון חז"ל – מאפיינים שאינם נפוצים כמעט באף תחום אחר של העברית בת ימינו. סיבה אפשרית נוספת היא שלשון חז"ל משמשת כיום גם ל"קישוט" הטקסט המשפטי – בדומה לשימוש הנרחב בלטינית באנגלית המשפטית.

אם כן, אילו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל ניתן למצוא בלשון המשפט שלנו? הנה כמה דוגמאות:

"העברת זכויות במקרקעין"

בלשון חז"ל, כל מילה שהסתיימה במ"ם ניתן היה לסיים גם בנו"ן – ולהיפך. את גירושים לעומת גירושין כולנו מכירים, כמו גם את נישואים לעומת נישואין – אבל במשנה ובתלמודים אפשר למצוא גם את "אדן" במקום "אדם", "שלון" במקום "שלום" ועוד. בשפה המשפטית החילופים (או "חילופין") הללו נפוצים ביותר: חוק המקרקעין, פקודת הנזיקין, דיני עונשין, הטעיה ביודעין, תימוכין לטענה וכו'.

למה זה קרה? השערה אחת היא שזה קרה בהשפעת הארמית, שסיומת הריבוי הרגילה שלה היא "ין". השערה אחרת היא שבאותה התקופה ההגייה של המ"ם והנו"ן השתנתה, ובסופי מילים שתיהן נשמעו בערך כמו הנו"ן המאונפפת של הצרפתים (שמעתם פעם צרפתי אומר "בונז'ור"? אז ככה). מכיוון שהגייתן הייתה זהה, הכותבים התבלבלו, או שפשוט לא הקפידו לאיית אותן כמו במקרא (כפי שרבים בימינו מתבלבלים למשל בין "אִם" ל"עִם").

"ערעורו נתקבל"

השפה העברית בנויה על שורשים שרובם בני שלוש אותיות (למשל פק"ד, כנ"ס). השורשים האלו מסודרים בשבעה בניינים, שלכל אחד מהם משמעויות קצת שונות המייחדות אותו מהשאר (למשל, המשמעות המרכזית של בניין הפעיל היא "גרם למישהו לפעול": הלביש = גרם למישהו ללבוש, האכיל = גרם למישהו לאכול).

בתקופת לשון חז"ל נוצר בניין חדש – נתפעל, שהיה מעין עירוב משמעויות של הבניינים נפעל (נפקד, נכנס) והתפעל (התפקדתי, התכנסתי). מבלי להיכנס לעומק ההסבר על המשמעות החדשה שנוצרה, אפשר לומר שעקרונית מדובר במשמעות שהיא יותר סבילה מפעילה (אם "השתנה" = עשה שינוי, אזי "נשתנה" = נעשה בו שינוי). הבניין המשונה הזה, שרובנו נתקלים בו כמעט אך ורק בסדר פסח ("מה נשתנה הלילה הזה") מככב כיום בכתיבה המשפטית, בעיקר בפסקי דין: "במקום שבו לא נתגלה הנזק ביום שאירע"; "התביעה נתבררה לפני השופטת"; "התובע נתמנה לדירקטור בבנק"; "תנאי העסקה נתמלאו על ידי שני הצדדים"; וכמובן, איך אפשר בלי הנוסח הוותיק שכל עורך דין מכיר מתעודת ההסמכה שלו – "וזאת לתעודה כי… נתקבל כחבר בלשכת עורכי-הדין".

"מצינו שניתן להורות על…"

"חיטיתי את הפצע ביוד", "קיניתי בו על המרצדס החדשה", "היא יושנת עד הצהריים" – שגיאות לשון כאלה, ועוד רבות אחרות, נוצרות בגלל תופעה בשם היקש (אנלוגיה) להטיות של שורשים אחרים. אנחנו רגילים לומר "היא כותבת"? מכאן קצרה הדרך לעשות אנלוגיה ולהניח שגם יש לומר ש"היא יושנת".

במקרה של "חיטיתי" ו"קיניתי" אנחנו עושים אנלוגיה בין שורשים שמסתיימים באות ה"א (צפ"ה, גל"ה) לאלו שמסתיימים באל"ף. למה זה קורה? כי אל"ף וה"א בסוף מילה נשמעות לנו באוזן בדיוק אותו הדבר – ולכן, כפי שאנו רגילים לומר "ציפיתי" ו"גיליתי" יישמע לנו טבעי מאוד לומר "קיניתי" ו"חיטיתי".

עכשיו, אם אומר לכם שאי שם בעתיד הרחוק עורכי דין יכתבו משפטים בסגנון "מיליתי את בקשת מרשי" – ולא רק שזה לא ייחשב לטעות, למעשה זה ייחשב לשפה גבוהה ומליצית במיוחד – בטח תחשבו שהשתגעתי. אבל זה למעשה די דומה (אם לא זהה) למה שעשו חכמינו זכרם לברכה כשהם – כן, כן – התבלבלו, ובהשפעת האנלוגיות יצרו מילים כמו "מצינו" במקום "מצאנו". דוגמאות נוספות אינן חסרות: "בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן פסק דין" במקום "לתת" (אנלוגיה להטיות עתיד אחרות: כפי ששם הפועל של "אגמור" הוא "לגמור", שם הפועל של "אתן" הפך בלשון חז"ל ל"ליתן"). תהליך זהה קרה גם ב"הזכות לישב בדין" (במקום "לשבת"). גם את לשון הציווי המקראית חז"ל שיבשו – "טול קורה מבין עיניך" (במקום "נטול"). כל אלה, ועוד מגוון שיבושי לשון שיקצר הפוסט הזה מלפרט, נחשבים בעברית בת ימינו לפעלים תקינים לחלוטין ואף מליציים במיוחד.

"מטעמים אלו נדחתה בקשה זו"

התופעות הללו אמנם אינן מיוחדות ללשון המשפט, אבל היות שבהרצאות ובסדנאות הכתיבה שאני מעבירה תמיד שואלים אותי מה ההבדל בין אלו לאלה, בין זו לזאת, בין אינני לאיני וכדומה – החלטתי שבכל זאת שווה לומר עליהן משהו.

ובכן, התשובה היא – אין שום הבדל. לפחות לא במשמעות. ההבדל היחיד הוא שכל אחת מהמילים בכל צמד שייכת לרובד לשוני אחר: זאת, אלה ואיני הן מקראיות, בעוד שזו, אלו ואינני נוצרו רק בהמשך, בלשון חז"ל. כך גם לגבי אנחנו (מקרא) ואנו (חז"ל), איך (מקרא) וכיצד (חז"ל), פה (מקרא) וכאן (חז"ל).

לפעמים, כשאני חושבת על התופעות הלשוניות המעניינות האלה (או "האלו"), אני תוהה אם אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסות להמשיך בחוג ללשון עברית. אלא שאז אני נזכרת בפרדיקטים חד-מקומיים ודו-מקומיים, בעיצורים מכתשיים-סותמים ובדיפתונגים שמתקיימת בהם אסימילציה מלאה – ומבינה, מעל לכל ספק סביר, שכבר הייתי מעדיפה לשנן בעל-פה את כל תקנות פסיקת ריבית והצמדה. בקיצור, כנראה שאין ברירה – את התזה שלי אאלץ לבסס על מאמרים משפטיים ופסקי דין, ואת האהבה לשפה העברית להותיר לפוסטים חופרים בבלוג.

רוצים לקבל בפייסבוק עדכון על פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם כאן. 🙂

שימו לב: את הסדנה הקרובה של "ניסוח משפטי בהיר" אעביר ב-20.6 בשעות הבוקר. המעוניינים בפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?"

שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין

בחנו את עצמכם: בקטע הקצר הבא ישנן (לפחות) שבע שגיאות לשון הנפוצות מאוד בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

התובע הינו קבלן שיפוצים שהסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 2-5 על בסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח נטו ורכב. מאחר וכעבור כחודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו, הודיע להם התובע ביום 1.5.2013 כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמם. למחרת נפגשו הצדדים, ולאחר שיושבו ההדורים ביניהם הסכים התובע להמשיך במתן השירותים המובטחים במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו בתוך שבוע. התובע יטען, כי הנתבעים מעולם לא העבירו לחשבונו את הסכומים המגיעים לו. לאור התחמקות הנתבעים מתשלום חובם, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

***

…זהו? סיימתם למצוא? מגניב. עכשיו אפשר לגלול למטה. רק שתי הערות קטנות לפני שנתחיל: ראשית, אני לא מתחייבת לתקינות לשונית מושלמת בפוסט, ולכן אפילו במשפט הזה הייתה כבר טעות. שנית, חשוב לומר שבין שלל הבעיות שאפשר למצוא בכתיבה המשפטית (בפוסט הקודם הצבעתי על חלקן) – בעיית שגיאות הלשון היא באמת השולית שבהן. עם זאת השפה היא כלי העבודה המרכזי של עורכי הדין (מישהו אמר "עט להשכיר"?), וככזאת ראוי שנדע להשתמש בה כיאות. שלא לדבר על העובדה שמדובר בבעיית הכתיבה הקלה ביותר לטיפול (כפי שנראה, לפעמים שינוי באות אחת בלבד יעשה את ההבדל בין התקני ללא-תקני).

…ואם קל כל כך לעשות את זה, אז למה לא, בעצם?

1. הינו

אוגד. זוכרים מה זה, חוץ ממילה עלומה משיעורי הלשון הרחוקים בכיתה י'? בגדול, האוגד הוא המילים הוא, היא, הם או הן כשאינן בתפקיד נושא המשפט. כך למשל, במשפט: "מיכל היא עורכת דין" – הנושא הוא "מיכל", האוגד הוא "היא".

אלא שבמקום להשתמש בארבע המילים הללו כאוגדים, רבים מעדיפים להחליף אותן במילים המרשימות יותר הינו, הינה, הינם והינן ("מיכל הינה עורכת דין"). הבעיה היא שאלו שעושים זאת שוגים פעמיים:

א. עקרונית, המילה "הינו" מורכבת משתי מילים פשוטות המוכרות לכולנו: "הנה" + "הוא" (כלומר – "הנה הוא"). היות שאיש אינו מתכוון לומר "מיכל הנה היא עורכת דין" או "התובע הנה הוא קבלן שיפוצים", אזי השימוש במילים הללו בתור אוגדים הוא שגוי. הנכון הוא להשתמש במקבילותיהן הפשוטות והתקינות-לשונית: "התובע הוא קבלן שיפוצים"; "מיכל היא עורכת דין".

אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").

ב. אם אתם בכל זאת מעדיפים להשתמש ב"הינו" ובנטיותיה, לפחות עשו זאת בלי יו"ד. הכתיב הנכון הוא הנו, הנה, הנם והנן – בדיוק כפי שאת המילה "הנה" אנחנו כותבים בלי יו"ד. [עדכון: בחודש יוני 2017 פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללי כתיב חדשים שקבעו, בין השאר, כי: 'תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן'. לפיכך, החל מיוני 2017 תקני לכתוב את "הינו" ונטיותיה עם יו"ד – בניגוד למה שקבעו כללי הכתיב הקודמים].

2. נתבעים 2-5

זה קרה אי-שם בשנת 1968: עורך דין נמרץ בשם אנוש בר-שלום חנה ברחוב ביאליק העמוס ברמת-גן בשעה 13:00 בצהריים. כשחזר למכוניתו הוא נחרד לגלות שקנסו אותו ב-50 לירות. בר-שלום סירב בתוקף לשלם את הקנס והגיע עם הסיפור עד לבית המשפט העליון, חמוש בטענה המקורית הבאה: לפי התמרור, החנייה ברחוב נאסרה בין השעות 7:00-19:00 – ובשפה העברית, טווח בין מספרים אמור להיכתב מימין לשמאל (הוא אפילו הביא איתו בלשן שיעיד על כך!). במילים אחרות: התמרור שאסר על חנייה ברחוב ביאליק בין השעות 7:00-19:00 אסר למעשה – לפי כללי העברית – על חנייה ברחוב בין השעות שבע בערב לשבע בבוקר. לפיכך לא הייתה כל מניעה חוקית לחנות שם בשעה 13:00 בצהריים.

ואכן, לפחות לפי חוקי העברית – בר-שלום צדק בהחלט. כל טווח בין מספרים בעברית אמור להיכתב מימין לשמאל, ולא כפי שכותבים אותו באנגלית. לכן, מעתה כתבו: "התובע והנתבעת היו נשואים בין השנים 1999-1981"; "התובע הסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 5-2" וכו'.

איך עושים את זה ב-Word? בקלות – פשוט מקלידים את המספר הגבוה קודם.

ומה לגבי בר-שלום? בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ומאז אותו סיפור מקפידות הרשויות להוסיף את המילה "עד" לכל התמרורים ("החנייה אסורה מהשעה 7:00 ועד 19:00"). באופן הזה, העירייה יכולה להמשיך לדפוק לכם קנסות.

3. מאחר ו

מילת הקישור היחידה בעברית (כן, היחידה!) שמתאימה אחריה האות וי"ו היא המילה "הואיל" ("הואיל והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את הדירה…"). האות וי"ו אינה תקנית לאחר כל מילת קישור אחרת. מאחר ו? היות ו? במקרה ו? הואיל וכולן שגויות, את כולן אפשר למחוק מהלקסיקון.

אז איך נכון להשתמש בהן? עם האות שי"ן אחריהן: "מאחר שכעבור חודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו…". באותו האופן נכתוב גם היות ש, במקרה ש וכו'.

4. יושבו ההדורים

נסו לומר היום לילד בן עשר ש"נפל לכם האסימון". רוב הסיכויים שהוא בקושי יעיף בכם מבט משתומם לפני שיחזור לשנע אריחים זוגיים באייפון (וגם את הרפרנס הזה אף אחד כבר לא יבין בעוד חודשיים). ואם ילד אינו מבין מקור של ביטוי מלפני עשרים שנה בסך הכול – זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו שאנחנו לא ממש מבינים (ולכן גם משבשים) ביטויים שמקורם לפני מאות ואלפי שנים*.

עכשיו תגידו לי, האם מישהו מכם יודע – באמת יודע – מה זה לעזאזל "הדור"? אם עניתם "לא" אתם בחברה טובה, כי מתברר שאף אחד לא באמת יודע. מדובר ב"מילה יחידאית", כלומר כזאת שמופיעה במקרא רק פעם אחת. בגלל כל מיני סיבות (שלא אפרט אותן כאן, אבל תאמינו לי שהן מעניינות) – ההנחה היא שמדובר בהרים. ואנחנו הרי לא "מיישבים הרים" כדי לפתור סכסוך בין אנשים, נכון? (אממ, אולי המתנחלים לא יסכימו איתי כאן). הרעיון הוא שאנחנו מיישרים אותם – כלומר, מסלקים את המכשול הבולט מהדרך – כדי לפתור את הסכסוך.

* למשל, מהי המדוכה הזאת שעליה אנחנו יושבים? ומה בדיוק הקטע עם הגולל שאנו סותמים? ולמה, הו למה, "למצער" זה לא "למרבה הצער"?

5. במידה ו

טוב, את הבעיה הראשונה פה אתם כבר מזהים לבד, נכון? (אם לא, דפדפו שני סעיפים אחורה)

הבעיה השנייה היא שהשימוש בביטוי "במידה ש" בתור תחליף למילה "אם" ("במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו") הוא מוטעה. לביטוי "במידה ש" משמעות אחת בלבד, והיא אינה משמעות של תנאי אלא של מידה יחסית. דוגמה לשימוש נכון תהיה למשל: "בחורף האחרון ירדו גשמים במידה שלא ירדו בעשר השנים האחרונות"; או "אסביר לך את השיעורים בכימיה אורגנית במידה שאדע" – כלומר, ככל שאשלוט יותר בחומר, כך אוכל להסביר לך אותו במידה רבה יותר.

אז מה כן לעשות? פשוט מאוד: להשתמש במילה "אם" במשפטי תנאי. אולי היא נשמעת קצת פשוטה וסתמית – אבל היי, לפחות היא תקינה לשונית.

6. התובע יטען, כי

תגידו, קראתם במקרה את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה"? אם לא, תנו לי לספר לכם שכל הפסקאות בו נראות בערך ככה: "נשים רבות סבורות, שהדרך היחידה לסיפוק צורכיהן, במסגרת של מערכת יחסים, היא מתיחת ביקורת על הגבר, כאשר זה עושה טעויות, או לעוץ לו עצות כשאינו מבקש". על נכונות הפסקה המעניינת הזאת אפשר להתווכח בהרבה מובנים, אבל במונחים של היום יש דבר אחד שבטוח שגוי בה – הפיסוק.

זה לא במקרה – הספר הזה תורגם לעברית בשנת 1994. סביב אותה תקופה האקדמיה ללשון החליטה שיש יותר מדי שימוש בפסיקים בעברית, ושהגיע הזמן להתחיל לקצץ בהם באכזריות. בין השאר החליטה האקדמיה לבטל (במרבית המקרים) את החובה להטיל פסיק לפני המיליות "כי", "ש" ו"אשר". לכן לא עוד "התובע יטען, כי הנתבעים לא העבירו לחשבונו…"; לא עוד "הנתבעת טוענת, שאינה מפלה בין מגזרים שונים". מעתה כתבו בדיוק כפי שאתם מדברים: "התובע יטען כי הנתבעים…"; "הנתבעת טוענת שאינה מפלה…"

7. לאור התחמקות הנתבעים

שימו לב: המילה "לאור" אינה משמשת בהקשרים שליליים. היא אמורה לשמש בהקשרים חיוביים או ניטרליים בלבד. לכן אפשר למחוק מהלקסיקון משפטים בסגנון: "לאור הבדיקות עלה חשד לבקע סרעפתי", "לאור בדידותה הקשה מאכלסת התובעת 23 חתולים בביתה" וכו'.

במה נחליף את "לאור" כשמדובר בהקשר שלילי? אפשר להשתמש בתחליפים ניטרליים (בגלל, בגין, בשל, כתוצאה מ…), או בתחליפים המתאימים להקשרים שליליים בלבד (בצל, בעטיו של, מחמת…).

*

הכתבה מבוססת על הרצאתם המשותפת של עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד דנה פאר "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת מדי שנה בהשתלמות השופטים השנתית. ההרצאה מועברת גם במשרדי עורכי דין ומתאימה לקהל של עד 50 משתתפים. לפרטים נוספים לחצו כאן.

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטייםשיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

 

 

חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים")

1. שם, לא כאן, במקום אחר בכלל

הפוסט הזה (להלן: "הפוסט") יורכב מחמש פסקאות קצרות (להלן: "הפסקאות") שיעסקו בחטאי הכתיבה המרכזיים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"). מכיוון שידוע שהגדרות מדויקות חשובות מאין כמוהן לצורך הבנת הנקרא, נגדיר כבר מראש במה יעסקו החטאים דלעיל: באוצר המילים המשפטי (להלן: "הלקסיקון"), בסוגייה התחבירית (להלן: "התחביר"), בקול הסביל (להלן: "הסביל") ובאופן עריכת המשפטים (להלן: "אופן עריכת המשפטים").

שאר החטאים הם כדלקמן:

2. ודוק: לקסיקון בקליפת האגוז

מן המפורסמות שלאנשי המשפט לקסיקון סבוך, או למצער ייחודי. מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ואכן – שורשי התופעה כבר במאה ה-14 באנגליה: לעת ההיא הייתה המערכת המשפטית תלת-לשונית – באי הכוח התדיינו בצרפתית, הפסיקות הועלו עלי כתב בלטינית, ובעלי הדין החליפו מילין באנגלית. בנדון דידן לא למותר לציין את העברית המשפטית. זו האחרונה ינקה שורשיה לא מן המשפט המקובל גרידא אלא אף מרובדי לשון המקרא וחז"ל, וגם כיום יש בה לכאורה כדי לגרוע מיכולתו של צד להליך להבין כדבעי את הנדון בעניינו.

3. ותודה לאלוהי הפיסוק

עורכי דין מעדיפים להשתמש במשפטים ארוכים, מכיוון שבאופן הזה הם מצליחים לדחוס כמה-שיותר-רעיונות לתוך משפט אחד – למזלם זה בכלל לא מסובך, כי יש הרבה מאוד סימני פיסוק שמאפשרים להם את הפרקטיקה הזאת (למשל סוגריים, שיכולים לשבור משפט ארוך באמצע; למשל נקודה-פסיק; למשל באמצעות קווים מפרידים – שאיתם אפשר "לדחוף" רעיון לאמצע המשפט בכלל בלי שזה ירגיש מאולץ – והכי, הכי הרבה, איך לא, באמצעות, הפסיקים); באופן הזה, כך נדמה לי, מצליחים עורכי הדין להימנע ביעילות המירבית מסימן הפיסוק השנוא עליהם ביותר

4. לא סובלים מהסביל

יושם אל לב כי הקול הסביל הוא הקול המועדף על עורכי הדין. יודגש ויובהר כי עניין זה מובן בהחלט, שכן העולם הנוצר על ידי הקול הסביל הוא מופלא למדיי: פגישות נערכות, תביעות מוגשות, טענות נטענות, הסדרי טיעון נחתמים, הלכות חדשות נפסקות, פסקאות מסורבלות נכתבות – וכל זה בלי שאף אחד צריך לקחת אחריות על שום דבר.

5. לשמור את הטוב ביותר לסוף

אם, על אף האמור לעיל, יוסיפו עורכי הדין, כולם ביחד או כל אחד מהם לחוד, לפזר "להלנים" ו"לעילים", ייצמדו ללקסיקון המשפטי השגור בפיהם, ימשיכו לנסות לדחוס את כל הרעיונות שהם כותבים לתוך משפט ארוך אחד והקול הסביל לא יינטש מטיעוניהם – לעולם גם נמשיך לראות מהם הרבה מאוד משפטים שהרעיון המרכזי שלהם נמצא בסופם.

*

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוסיקה שבכתיבה המשפטית שלכם? ; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

מתעניינים בנושא הכתיבה המשפטית? רוצים לקבל בפייסבוק עדכון על פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם כאן. 🙂

מעוניינים ללמוד להימנע מ"חטאי" הכתיבה המשפטית שלכם? הקישו כאן.