האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה בעלון האחרון של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. הכתבה סוקרת ניסוי אמפירי שערכתי במסגרת התזה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתן של ד"ר יופי תירוש וד"ר תמר קריכלי-כץ. תוצאות הניסוי מעידות בבירור על יתרונות ההתנסחות המשפטית בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה העולמית – גם כשמדובר בשפה העברית.

תודה מיוחדת לד"ר אורלי אלבק, על עריכתה הלשונית המצוינת. 🙂

מקווה שתהנו מהקריאה!

*

"דבר מוזר הוא שמיום הולדתם עד יום מותם שולטים באנשים בני חורין טקסטים שאינם נהירים להם"

(פרנסיס בניון, משפטן בריטי)

אתה, ירון, בעל עסק קטן לכלי מטבח. בשבוע הבא תקבל סחורה חדשה, וכדי להיפטר מהמלאי שיש לך אתה מעוניין להכריז על מכירה גדולה בהנחות של ממש. אתה ממהר ומדפיס מודעה גדולה, צבעונית ויפה המודיעה על המכירה המיוחדת ("בואו לקנות כלי מטבח בזיל הזול! רק בשבוע הקרוב! לפחות 500 פריטים במכירה!") ותולה אותה בחלון הראווה של בית העסק שלך. לאחר מכן אתה מחפש ב'גוגל' את חוק הגנת הצרכן היות שכאזרח שומר חוק אתה מעוניין לבדוק אם עמדת בתנאים שהציב לך המחוקק. בסעיף 15(ב1) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (תיקון מס' 25, התשס"ח–2008) אתה נתקל בטקסט הזה:

עוסק שהודיע ברבים, למעט במקום העסק, על מכירה מיוחדת של טובין או שירותים, יכלול בפרסום את המספר המזערי של הפריטים המוצעים באותה מכירה מיוחדת, ואת המספר המזערי של הפריטים המוצעים בה בהנחה המרבית; הוראות סעיף זה לא יחולו על טובין או שירותים שמחירם לצרכן, במכירה המיוחדת, אינו עולה על 50 שקלים חדשים.

בשלב זה בוודאי לא תשמח לשמוע שבמחקר שערכתי במסגרת התזה שלי, מתוך 52 נבדקים אקראיים שנשאלו אם אתה עומד בתנאי החוק, הצליחו רק 17 (כ-33 אחוזים) להשיב נכונה. הממצא מפתיע למדי כי כל הנבדקים היו סטודנטים דוברי עברית ילידיים (וכמה מהם היו סטודנטים לתואר שני). לעומת זאת, כאשר ניסחתי את תנאי הסעיף בהתאם לעקרונותיה הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה, הצליחו להשיב נכונה 27 מתוך 45 נבדקים אקראיים אחרים (60 אחוזים). גם אם לדוגמה אחת ספציפית מתוך תזה שלמה אין משמעות סטטיסטית רוחבית, עדיין קשה להתעלם מהעובדה שבמקרה הזה שכתוב פשוט, שנעשה על פי מספר מצומצם של עקרונות לשוניים מוגדרים היטב, הביא לגידול של ממש במספר המשיבים נכונה.

האם מצב זה הוא הגיוני וסביר? האין המחוקק אמור להשתדל לנסח את החוקים בשפה המובנת לאדם הסביר – ובפרט כשמדובר בסוג של חוק המופנה ישירות לציבור הרחב?

***

הדוגמה שהבאתי היא אחד המקרים שחקרתי בתזה שכתבתי בהנחייתן של המרצות בפקולטה למשפטים ד"ר יופי תירוש (כיום ראשת בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר) וד"ר תמר קריכלי־כץ. התזה נכתבה על רקע מחקרים אמפיריים רבים שנערכו ברחבי העולם בהשפעת תנועת השפה הפשוטה, בעיקר באנגלית. ממחקרים אלו עולה כי החלתם של עקרונות לשוניים מסוימים על טקסטים משפטיים באנגלית משפרת את ההבנה של קוראים שאינם משפטנים, וכי השיפור מובהק מבחינה סטטיסטית. בתזה שלי בדקתי אם בהחלתם של אותם עקרונות לשוניים על טקסטים משפטיים בעברית יושגו אותן תוצאות. התמקדתי אך ורק בטקסטים משפטיים שהציבור נוהג להתמודד עימם ללא תיווך עורכי דין, כגון טופסי זכאות ממשלתיים, חקיקה צרכנית והסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות. התמקדתי בטקסטים מסוג זה משום שלניסוחם הבהיר יתרונות ניכרים: הגברת נגישותו של הציבור למשפט, מניעת התדיינויות מיותרות, שיפור היעילות הכלכלית ועוד.

גישת המחקר שנקטתי הייתה ניסוי אמפירי כמותני: כל נבדק קיבל שאלון שהכיל ארבעה טקסטים משפטיים (ובהם הסעיף מחוק הגנת הצרכן שהצגתי לעיל) והתבקש להשיב על שאלות ברירה (אמריקניות) שנוסחו בצורת תרחישים (ובהם התרחיש של בעל העסק ירון). כל השאלונים היו זהים זה לזה, למעט הבדל אחד: בחציים הוצגו לנבדקים הטקסטים המשפטיים המקוריים, ובחציים הוצגו להם טקסטים בעלי תוכן זהה ששוכתבו על פי עקרונותיה הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה: פיצול משפטים מורכבים, ניסוח על דרך החיוב במקום על דרך השלילה, השמטת מילים עודפות, המרתן של מילים נדירות במילים מוכרות ועוד. כל הנוסחים המשוכתבים הועברו לבדיקתם של מספר עורכי דין כדי לוודא שמשמעויותיהם המשפטיות של הטקסטים נותרו נאמנים לחלוטין למקור.

כיצד שוכתב הטקסט ומדוע?

כך שוכתב סעיף החוק שלעיל על פי העקרונות הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה:

עוסק שהודיע ברבים על מכירה מיוחדת של סחורות או שירותים יכלול בפרסום:

א.  את המספר המזערי של הפריטים המוצעים במכירה זו;

ב.  את המספר המזערי של הפריטים המוצעים בה בהנחה המרבית.

הוראות סעיף זה לא יחולו על:

א.  סחורות או שירותים שמחירם לצרכן במכירה המיוחדת הוא 50 שקלים חדשים ומטה;

ב.  עוסק שהודיע על המכירה המיוחדת במקום העסק שלו בלבד.

לו קרא ירון את הטקסט המשוכתב היה כנראה מבין כי אין פגם במודעה התמציתית שהכין אף שהיא כוללת רק מספר אחד, היות שחלים עליה גדרי החריג השני: הודעה על המכירה המיוחדת במקום העסק בלבד.

מדוע הטקסט המשוכתב מובן ובהיר יותר? הינה העקרונות הלשוניים התורמים לכך.

  1. חלוקה למשפטים קצרים יותר במקרה זה משפט ארוך ומורכב בן 52 מילים, היוצר עומס מנטלי רב על הקורא ומכביד על זיכרונו קצר הטווח, הפך לפסקה המכילה משפטים קצרים יותר ומורכבים פחות.
  2. התנסחות על דרך החיוב שלילות כפולות ומשולשות יוצרות עומס מנטלי רב יותר על הקורא, ואילו ניסוח על דרך החיוב נוטה להיות צפוי, ישיר וחד-משמעי יותר. הטקסט המקורי מכיל שלילה כפולה: "הוראות סעיף זה לא יחולו על טובין או שירותים שמחירם לצרכן, במכירה המיוחדת, אינו עולה על 50 שקלים חדשים" [ההדגשות שלי – ד"פ]. השכתוב, לעומת זאת, מכיל שלילה אחת בלבד, והמשכו מנוסח על דרך החיוב: "הוראות סעיף זה לא יחולו על סחורות או שירותים שמחירם לצרכן במכירה המיוחדת הוא 50 שקלים ומטה" [ההדגשה במקור – ד"פ].
  3. הפרדה בין הכלל לחריגיו יש לשער שרבים מהנבדקים טעו משום שהמקרה של ירון נכלל בחריג ("למעט במקום העסק"). בטקסט המקורי חריג זה מצוין בקצרה במהלך פירוט הכלל, ואילו בטקסט המשוכתב הופרדו החריגים מהכלל. הפרדה זו סייעה בהדגשתם.
  4. המרת מילים נדירות במילים מוכרות על פי עקרונות השפה הפשוטה יש להמיר במידת האפשר את הז'רגון במקבילות בהירות שמשמעותן זהה. במקרה זה: "סחורות" במקום "טובין".
  5. שימוש מושכל בהדגשות תפקיד ההדגשות להסב את תשומת ליבו של הקורא לחלקים בטקסט שבהם ישנה סבירות לבלבול. במקרה זה הודגשה המילה "לא" כדי להפנות את תשומת ליבו של הקורא לחריגים לכלל.
  6. עיצוב חזותי בהיר עיצוב ויזואלי דחוס עלול לגרום לקוראים להירתע מהטקסט מלכתחילה ולהניח שהוא סבוך או טכני מדי עבורם. מחקרים מעלים כי חלוקה לסעיפים, המותירה רקע לבן רב יותר על פני העמוד, מסייעת לקוראים בסוגיה זו.

ממצאי המחקר

תוצאות הניסוי האמפירי הוכיחו את כל השערות התזה.

ראשית, הן הוכיחו כי החלת עקרונות השפה הפשוטה על טקסטים משפטיים בעברית משפרת באופן מובהק סטטיסטית את מידת ההבנה של קוראים שאינם משפטנים.

שנית, הן הוכיחו כי משך הזמן שעל הקוראים להקדיש לטקסטים מתקצר באופן מובהק סטטיסטית.

שלישית, הן הוכיחו שגם התרשמויותיהם הסובייקטיביות של הקוראים מהטקסטים משתפרות. למשל, הנבדקים חשו חוסר ביטחון רב יותר כשענו על השאלות שנגעו לטקסטים המקוריים, ואילו את הטקסטים המשוכתבים הם שפטו כטקסטים ברורים והוגנים יותר.

לממצאים אלו השלכות נורמטיביות ופרקטיות הרלוונטיות לגורמים שונים המעצבים את המשפט בישראל אף מבלי שקיים עדיין בישראל "חוק שפה פשוטה" מפורש. חלק מגורמים אלו הן רשויות המדינה, המייצרות כמות ניכרת של טקסטים המיועדים לשימושו של הציבור הרחב. על רשויות אלו מוטלת החובה לפעול בשוויון, בהגינות ובסבירות על פי העקרונות והערכים של המשפט המנהלי. האין משמעות הדבר כי מוטלת חובה על הרשויות לנסות ולהנגיש את הטקסטים שלהן לציבור במידת האפשר? נוסף על כך, ראוי לפרש כמה מחובות האתיקה המוטלות על עורכי הדין, כחובות הכוללות את מחויבותם להנגיש את מערכת המשפט לציבור בין השאר באמצעות ניסוח נגיש של טקסטים משפטיים המיועדים לשימושו הישיר.

בישראל קיימות אומנם הוראות חוק שונות העוסקות בהנגשה לשונית למיעוטים לשוניים ולבעלי מוגבלויות, אולם טרם נחקק חוק העוסק בהנגשה לשונית לציבור בכללותו אף שיכולתו של אדם להכיר את חובותיו ולממש את זכויותיו תלויה, לפחות בחלקה, ביכולתו להבין את הטקסטים המציגים לפניו חובות וזכויות אלה. מכל הסיבות הללו בימים אלו ממש הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין (שכותבת שורות אלה חברה בה) עמלה על קידום הצעת חוק שיחייב חלק מרשויות המדינה ליישם את עקרונות השפה הפשוטה במסמכיהן. חוק דומה נחקק בשנת 2010 בארצות הברית (Plain Language Act), והוא מחייב את הרשויות הפדרליות להשתמש בשפה פשוטה במסמכים שונים – למשל במסמכים שהציבור נדרש להם כדי למצות זכויות או לשלם מיסים.

לאור ממצאיה החד-משמעיים של התזה כולי תקווה כי חוק זה יקודם וייחקק, וכי בעוד מספר שנים יהיה תחום השפה המשפטית הפשוטה תחום מוסדר המיושם ברבים מהטקסטים המשפטיים בישראל. כך תעשה ישראל צעד חשוב שיהלום את ערכי הדמוקרטיה, יקטין את הריבוד הסוציאלי ויגדיל את ההוגנות בהליך המשפטי. כך תשתפר יכולתו של כל אדם בישראל להבין בכוחות עצמו את שלל הטקסטים המשפטיים שנכתבו עבורו ומיועדים לשימושו הישיר. כך יוכלו בעלי עסק כמו ירון לתלות מודעה בבית העסק שלהם מבלי לחשוש שבעשותם זאת יהפכו בשוגג למפרי חוק.

*

תודה מיוחדת למרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין ע"ש דיויד וינר ז"ל, על מענק המחקר שהעניק למחקר זה.

לקריאה נוספת: הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית 

חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים

כולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים: בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים, פסקי דין אחרים… מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לבם של השופטים בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה יעילה. במקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.

בפוסט הנוכחי אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן: א. מקמו את המסרים החשובים ביותר שלכם במשפטים קצרים. ב. השתמשו בסימן הפיסוק הנהדר "קו מפריד". ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים. ד. פתחו משפטים חשובים בוי"ו החיבור. ה. שאלו שאלות (אבל רק אם התשובות עליהן חשובות במיוחד). רק הערה אחרונה לפני שנתחיל: חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה השיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן – להשתמש בהן במידה.

שנתחיל?

א. מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים (או: כן. האורך בהחלט קובע)

לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: משפטים ארוכים, ומשפטים ארוכים מאוד. לא מעט קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלות עליו על פי דין, גם שלוש-ארבע הפרות של חובות אלה, גם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת… במילים אחרות: במסמך משפטי ממוצע, לא נדיר שמשפט אחד יכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.

אבל מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. כדי להבין את הבעיה שהם יוצרים, צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על גבי המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד. במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת בכך שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך-קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם!" ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים אל המשפט הבא.

במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדיי. לכן משפטים ארוכים אינם מתאימים להדגשת מסרים (למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד).

משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות – ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר שהם מכילים. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


ב. השתמשו בקווים מפרידים (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)

הקו המפריד (שרבים מכנים אותו בטעות "מקף" – כנראה מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת) הוא ממש נהדר להדגשת מסרים. אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.

הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא…"), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי…") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב"). כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט חשין זכרו לברכה, ובפסקי דינו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל:

 "לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים:

"לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? זאת מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).

או, במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.

%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%9e%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93

ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)

אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!

עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה. זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק "בלב".

גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".

יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".

ד. וי"ו החיבור אחרי נקודה (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)

שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק'. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת. כאן אתייחס דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה'.

ובכן, ייתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).

ה. שאלו שאלות (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)

למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא, הרי, כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.

ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה. אגב, התשובה הזאת כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא!" (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעשוי להיות להן אפקט בומרנג. אם שאלתם למשל בכתב ההגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?" והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא!" – האפקט יהיה הפוך; למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם (לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע").

*

לקריאה נוספת: חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון) 

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין

לפני כשנתיים פרסמתי פוסט שעסק בשבע שגיאות לשון מפתיעות של עורכי דין. כעת החלטתי שהגיע הזמן לפרסם פוסט נוסף בנושא – עם שגיאות לשון מפתיעות נוספות השכיחות בכתיבה המשפטית.

בדיוק כמו בפוסט הקודם, גם הפעם אתם מוזמנים לבחון את עצמכם לפני שתמשיכו לקרוא: במכתב ההתראה הקצר (והמומצא) שלהלן מסתתרות לפחות שבע שגיאות לשון הנפוצות בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

אדון נכבד,

ב-1.1.2016 פרסמת בדף הפייסבוק שלך עשרה סטטוסים העוסקים במדיניות הענישה "המקלה מדי" (כהגדרתך) של הפרקליטות הפלילית – ביניהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי האחרון. בסטטוס האמור תיארת כיצד שני "עבריינים מסוכנים" (כהגדרתך) שיתפו פעולה אחד עם השנייה כדי לפרוץ לדירת שכנתם הקשישה ולגזול את תכשיטיה. מהמתואר בסטטוס יכול הקורא הסביר להסיק כי הפרקליטות התרשלה בכך שלא נקטה בהליכים נגד אותם עבריינים – אלא שאותם "עבריינים מסוכנים" הם למעשה קטינים מתחת לגיל 12 ועל כן אינם ברי-עונשין.

קשה שלא להפריז בחומרת ההשפעה שיכולה להיות למצג מטעה זה על מידת אמונו של הציבור בפרקליטות.

נוכח האמור לעיל נבקשך להסיר את הסטטוס המטעה לאלתר. לחילופין תוכל לערוך אותו מחדש באופן שיבהיר את מצב העניינים המשפטי לאשורו.

לטיפולך המהיר נודה.

 ***

זהו? סיימתם לאתר כל את השגיאות? מצוין! כעת תוכלו לגלול למטה ולבדוק האם צדקתם. 😉

  1. ביניהם

עורכי דין רבים נוטים להשתמש בטעות במילים "ביניהם" או "ביניהן" (between) כשהם מתארים דבר אחד או יותר מתוך רבים (לדוגמה: "החברה עוסקת בייבוא מוצרים שונים, ביניהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, ביניהם שלושה אזרחים זרים, טוענים כי דין התביעה להידחות"). אלא שבהקשרים שבהם רוצים להתייחס לפריט או לפריטים מתוך קבוצה, המילים המתאימות לשימוש הן "בהם" או "בהן" (among – ובעברית: בתוכם, בקרבם): "מוצרים שונים, בהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, בהם שלושה אזרחים זרים".

לפיכך, במקרה המתואר במכתב ההתראה – התייחסות לסטטוס אחד מתוך קבוצה של עשרה – נכון היה לכתוב: "פרסמת עשרה סטטוסים – בהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי".


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


  1. אחד עם השנייה

פעולות הדדיות הן פעולות שאותן מבצעים צדדים זה כלפי זה באופן הדדי, כגון "להתחבק" או "להתנשק" (לפחות רצוי שתהיינה הדדיות – אחרת הן יובילו לפעולות הדדיות פחות, כגון "להיתבע על הטרדה מינית" או "להתעוור מספריי פלפל"). פעולות מסוימות הן הדדיות מעצם טיבן ("להתחתן") בעוד שאחרות הדדיות רק בהקשרים מסוימים. למשל, "להחמיא" – אין ספק שמחמאות יכולות להינתן באופן הדדי; עם זאת, כשבחור אומר לבחורה: "את נראית כמו אסתי גינזבורג" והיא עונה: "גם אתה נראה כמו אסתי גינזבורג" – זו, לרוב הדעות, אינה פעילות של החמאה הדדית.

בעברית, הביטוי "אחד עם השנייה" אינו תקני לתיאור פעולה הדדית. האפשרויות שהשפה שלנו מספקת לתיאור של פעולה הדדית הן "זה עם זה" לשני זכרים (כמו גם "זה את זה", "זה לזה" וכדומה) ו"זו עם זו" וכדומה לשתי נקבות ("השופטת והקלדנית הסתכלו זו על זו בתדהמה בעת שהנתבע והתובע דחפו זה את זה").

שימו לב שבמקרה של פעולה הדדית בין זכר לנקבה יהיה הביטוי התקני "זה את זה" ולא "זה את זו". מדוע? זאת בהתאם לברירת המחדל הידועה של העברית, שלפיה צורת הזכר משמשת גם זכרים וגם נקבות (ותכל'ס זה גם הגיוני, מפני שאם נאמר שהנאשם ועורכת הדין גידפו זה את זו – משמעות הדבר תהיה שהנאשם [זה] גידף את עורכת הדין [זו] – ולא להיפך).

שגיאות לשון נפוצות - לפרסום בפוסט

  1. נקטה בהליכים

הפועל "נקט" הגיע אלינו מן הארמית, ומשמעותו היא "לקח" או "אחז" (לדוגמה: "נשבע בנקיטת חפץ" = נשבע בזמן שהוא אוחז – פיזית – בחפץ קדוש). בשפה המשפטית אנו נוהגים להשתמש בפועל "נקט" בהשאלה (לנקוט הליכים, לנקוט עמדה, לנקוט צעדים, לנקוט אמצעים וכדומה).

מהי הטעות ב"נקטה בהליכים"? התשובה הרשמית היא "מושא ישיר", והתשובה המובנת היא זו: חלק מהפעלים נזקקים למילים שישלימו אותם (למשל, לא מספיק לכתוב ש"השופט פנה" – חייבים להוסיף אל מי הוא פנה). כדי להוסיף את המילים המשלימות באופן תקני נזקקים חלק מהפעלים למילת יחס ("השופט פנה אל הנאשם", "החשוד הודה במעשה") בעוד שלפעלים אחרים אין צורך במילת יחס ("התובע הגיש תביעה") או שניתן להוסיף להם רק את מילת היחס "את" (התובע הגיש את התביעה").

ובחזרה ל"נקט": רבים בטוחים שפועל זה מצריך אחריו את מילת היחס "ב" ("נקט בהליכים", "נקט בעמדה") – אלא ש"נקט" הוא דווקא פועל שמשתמשים בו ללא מילת יחס, או רק עם מילת היחס "את". על כן יש להימנע ממילת היחס "ב" ולכתוב כך: "הפרקליטות נקטה הליכים נגד העבריינים", "בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא", "התובע נקט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".

  1. ברי-עונשין

כמו "נקט", גם המילה "בר" הגיעה אלינו מהארמית, ופירושה הוא "בן" (בר-מצווה = בן-מצווה). בשפה המשפטית אנו מרבים להשתמש ב"בר" במסגרת צירופים המתארים יכולת או תכונה (כמו הסיומת –able באנגלית). לדוגמה: משיב בר-הסגרה, מומחה בר-סמכא, דיור בר-השגה ועוד.

כל עוד אנחנו משתמשים בצורתה המקורית של "בר" (כלומר, זכר יחיד) – הכול דבש. הצרות מתחילות כשאנו מנסים להטות את "בר" לצורות נקבה ("ברת-מימוש") וריבוי ("ברי-עונשין", "ברות-השגה"). הבעיה היא שהצורות "ברת", "ברי" ו"ברות" לא רק שאינן קיימות בעברית – אפילו בארמית הן בקושי קיימות: בארמית, צורת הנקבה הנפוצה של "בר" היא "בת", וצורות הריבוי הן "בני" ו"בנות"…

על כן, מעתה הקפידו למחוק את "ברת", "ברי" ו"ברות" מהלקסיקון, וכתבו כך: תכנית בת-מימוש, קטינים בני-עונשין ודירות בנות-השגה.

  1. קשה שלא להפריז

רוויי ספקות הם חיינו: האם ינצח המערב את דאע"ש? האם נצליח להוריד את יוקר המחייה? האם השמלה ההיא הייתה כחולה או זהובה? – בחיים שכאלה, מנחם לדעת שלפחות בדבר אחד אין כל ספק – והוא שקשה להפריז במספר האנשים המשבשים את הביטוי הזה.

הסיבה לכך שקשה כל כך להפריז (=להגזים) במספרם היא שיש כל כך הרבה כאלה. לכן, גם אם אתאמץ כמיטב יכולתי להגזים ואטען שהם מהווים, נניח, 97 אחוזים מהאוכלוסייה – עדיין ייתכן שמספרם גדול מכך. אם, לעומת זאת, קשה היה שלא להגזים במספרם – אזי גם אם אטען שמדובר בחמישה אנשים בלבד, עדיין ייתכן שמדובר, למעשה, רק בשלושgrumpy memeה. קפיש?

לרוב משתמשים בביטוי זה כשמתייחסים לעניין חשוב או לאדם חשוב, וכדי להדגיש את מידת חשיבותם מציינים ש"קשה להפריז" בה. כך למשל, נתקשה להפריז בחשיבותו של אהרן ברק לעולם המשפט, בחשיבותה של הלכת בנק המזרחי למהפכה החוקתית ובחשיבותם של חתולים חמודים לרשת האינטרנט.

  1. לחילופין

שימו לב: מקורה של המילה "לחילופין" אינו במילה "חילוף" (המרה של דבר אחד באחר – למשל "חילופי שבויים" או "חילופי משמרות") אלא במילה "חלופה" (אפשרות, אלטרנטיבה) – שהרי אנו משתמשים בה כדי להצביע על כך שקיימת חלופה אחרת ("לחלופין, תוכל לערוך את הסטטוס…").

על כן היו"ד מיותרת, ואין לכתוב "לחילופין" אלא "לחלופין" (על משקל "לחלוטין").

  1. לטיפולך המהיר נודה

בואו נשנה לרגע את סדר המילים במשפט: במקום "לטיפולך המהיר נודה" נכתוב "נודה לטיפולך המהיר". כעת קל יותר לשים לב לטעות – האם אנו יכולים להודות לטיפול? מובן שלא. אנו יכולים רק להודות לאדם שאליו פנינו על טיפולו המהיר בנושא.

לפיכך, כדי לנסח את הסיומת למכתב ההתראה באופן תקין, יהיה עלינו להשתמש במילת היחס המתאימה – "על טיפולך המהיר נודה".

*

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"); הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

רוצים ללמוד להימנע משגיאות לשון נוספות הנפוצות בקרב עורכי דין? כאן תמצאו פרטים על הסדנה הפופולרית "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים רבים.

עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל

לאחרונה – ואין לי שום מושג למה – התחלתי לקרוא הרבה ספרות עיונית (רק לפני יומיים, למשל, סיימתי לקרוא ספר עב-כרס באנגלית על חיי היומיום באנגליה בתקופה הוויקטריאנית…). אין ספק שזה לא ממש אופייני לי, ולא בדיוק ברור מה עובר עליי. 🙂 בכל מקרה, בתוך כל הבולמוס הזה של הקריאה העיונית התחלתי לקרוא גם את הביוגרפיה של צ'רצ'יל – והופתעתי לגלות שנוסף על פעילותו הצבאית והמדינית הענפה הוא היה גם כותב פורה ומוכשר ביותר. כבר בגיל 21 הוא פרסם בעיתון רשימות מחזית המלחמה בקובה, ולאורך כל חייו הייתה הכתיבה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים שלו: הוא כתב יותר מ-40 ספרים, אלפי כתבות עיתונות ולפחות שני תסריטים. בשנת 1953 הוא אפילו זכה בפרס נובל לספרות.

כשחיפשתי בגוגל מידע נוסף על הכתיבה שלו, מצאתי את האוצר הקטן הבא – תזכיר שכתב צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה, שבו הוא מתרעם על האורך והסרבול של המסמכים שעל חברי הקבינט לעסוק בהם, וקובע הנחיות בנוגע לאופן כתיבת הדוחות בצורה קצרה ובהירה יותר. אני אמנם לא בטוחה שקראו לזה ככה בשנות ה-40, אבל מה שצ'רצ'יל מנסה למעשה לעשות כאן זה להנחיל לחברי הקבינט ולצוותיהם את עקרונות הכתיבה הפשוטה.

הרשיתי לעצמי לתרגם את המסמך (הקצר, כמובן!) לעברית, והרי הוא כאן להנאתכם (ולמי שמעדיף – מצ"ב לינק למסמך המקורי באנגלית).

תיהנו! 🙂

—————————————————————————————————————

(מסמך זה הוא רכושה של ממשלת בריטניה).

סודי.

W.P.(G) (40) 211.                                                                עותק מס'__

9 באוגוסט, 1940.

משרד המלחמה.

קיצור.

תזכיר מאת ראש הממשלה.

על מנת לבצע את עבודתנו, עלינו לקרוא כמויות אדירות של מסמכים. כמעט כולם ארוכים בהרבה מהנדרש. מצב זה מוביל לבזבוז זמן, היות שעלינו להשקיע מאמץ באיתור עיקרי הדברים.

אני מבקש מעמיתיי ומצוותיהם להקפיד לכתוב דוחות קצרים יותר.

  • יש לשאוף לדוחות שבהם עיקרי הדברים מאורגנים בסדרה של פסקאות קצרות וקולעות.
  • אם הדוח מתבסס על ניתוח מפורט של גורמים מורכבים, או על נתונים סטטיסטיים, על אלו להיות מפורטים בנספח נלווה.
  • לעיתים קרובות תושג המטרה בצורה המיטבית לא בדוח מפורט, אלא בתזכיר המכיל כותרות בלבד, שעליהן ניתן יהיה להרחיב בעל פה במידת הצורך.
  • הבה נשים קץ למשפטים כגון אלה: "נוסף על כך קיימת חשיבות להבאתם בחשבון של השיקולים הבאים…" או "על שיקולים אלה להיות מובאים בחשבון בכל הנוגע לביצוע…". מרבית הביטויים המנופחים הללו אינם יותר מקישוטים שניתן להשמיט לחלוטין, או להמיר במילה אחת. הבה לא נירתע משימוש במשפטים קצרים, אף אם הם נשמעים "דיבוריים".

דוחות שייערכו באופן שבו אני מציע עשויים בתחילה להיראות "מחוספסים" בהשוואה לרשמיות היבשה של הז'רגון הפורמלי. אולם החסכון בזמן יהיה רב, וההתמקדות העקבית בעיקרי הדברים תהווה כלי עזר לחשיבה בהירה יותר.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל

רח' דאונינג 10.

9 באוגוסט, 1940.

—————————————————————————————————————

לקריאה נוספת: גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטהחמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים;  הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?; משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטיתשיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטה

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה לאחרונה (בשינויים קלים) בגיליון השלישי של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. הכתבה עוסקת במחקרים אמפיריים שונים שנערכו על השפה המשפטית הפשוטה: האם היא אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים? האם היא משכנעת יותר או פחות מהשפה המשפטית הרגילה?  וגם: מי נתפס כ"עובד עבור חברת עורכי דין יוקרתית יותר" – עורך דין המתנסח באופן הסטנדרטי, או זה שכותב בשפה המשפטית פשוטה?

תודה לעו"ד יוסף שטח ולד"ר אורלי אלבק, על עריכתם המצוינת. 🙂

מקווה שתהנו מהקריאה!

* * *

לפני כחמש שנים החליט שון פלאמר, עורך דין מטקסס, חבר ב-Texas Law Review, לבדוק מה ישכנע יותר את השופטים – כתב טענות המנוסח בשפה משפטית רגילה, או שמא אותו כתב טענות כשהוא מנוסח בשפה פשוטה. לשם כך שלח פלאמר ל-800 שופטים, מחציתם שופטים פדרליים, כתב טענות באורך שלושה ורבע עמודים, המנוסח בשפה משפטית סטנדרטית (legalese). למחצית השופטים הוא שלח בנוסף את אותו כתב טענות בגרסה המנוסחת בשפה פשוטה (plain English) על פני שני עמודים וחצי, ולמחצית השנייה הוא שלח גרסה המנוסחת בשפה מדוברת (על גבול הסלנג, non formal) על פני שני עמודים.

השופטים התבקשו לקבוע איזו מהגרסאות הייתה המשכנעת ביותר. התוצאות היו חד-משמעיות: השופטים העדיפו את כתב הטענות המנוסח בשפה פשוטה ומצאו אותו משכנע, מובן ואפקטיבי יותר. "התוצאות ברורות", סיכם פלאמר, "שופטים מעדיפים אנגלית משפטית פשוטה על פני אנגלית משפטית סטנדרטית. לפיכך הגשת מסמכים בשפה פשוטה היא אינטרס של עורכי הדין".

השפה הפשוטה בראי הניסויים האמפיריים

לכאורה, המעבר מהשפה המשפטית הרגילה והמסורבלת לשפה פשוטה ובהירה נשמע כמו רעיון שלא יעורר התנגדות. אלא שהמציאות מלמדת כי משפטנים רבים מתנגדים למעבר לשפה פשוטה. הם טוענים שהשפה המשפטית הפשוטה אינה מכובדת דיה וגם אינה מדויקת, היא משכנעת פחות ואינה משפרת כלל את רמת ההבנה של הקוראים.

על מנת לבחון אם יש בביקורות אלה ממש, החלו חוקרי השפה המשפטית הפשוטה לערוך ניסויים אמפיריים. מרבית הניסויים התמקדו בשאלות האלה: האם פישוט השפה אכן משפר את רמת ההבנה של הקוראים? האם השימוש בשפה פשוטה משרת את האינטרס של הלקוח? ולבסוף – מהו יחסם של אלו שאינם משפטנים לעורכי דין המשתמשים בשפה פשוטה?

זו (פחות) סינית בשבילם

רבים מהמחקרים הללו נערכו בארה"ב, ומשום כך אין פלא שטקסט משפטי שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא מסמך ההנחיות למושבעים. מדובר במסמך משפטי שלא-משפטנים הם שאמורים להבין אותו. המסמך עצמו ארוך ומייגע וידוע לשמצה בכך שהוא מנוסח בז'רגון משפטי מסורבל ביותר. מספר מחקרים הראו שיפור מובהק ברמת ההבנה של המושבעים כשההנחיות שוכתבו לשפה פשוטה.

במחקר אחר התבקשו קוראיו של טופס הסכמה רפואית לענות על מספר שאלות הבנה לגביו. קוראיו של הטופס המקורי הצליחו להשיב נכון על 2.36 שאלות הבנה מתוך חמש – כלומר: פחות מ-50%. אולם כאשר שוכתב המסמך לשפה משפטית פשוטה, עלה ממוצע התשובות הנכונות ל-4.52 – שיפור של 91% (!). כמו-כן, הזמן שנדרש מהקוראים להקדיש לקריאתו ולהבנתו היה כמעט 40% פחות מהזמן המקורי.

אבל… האם זה כדאי?

אלא שגם אם נניח שהשפה הפשוטה אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים ואף מפחיתה את כמות הזמן שיש להקדיש למסמך – השאלה האמיתית שעל עורך הדין לשאול את עצמו היא: האם השימוש בשפה פשוטה מסייע ללקוח שלי? או שמא נטישה של מוסכמות השפה המשפטית לטובת ניסוי מפוקפק עלולה לפגוע באינטרסים שלו?

ובכן, הניסוי שתואר בתחילת הכתבה עונה על שאלה זו ב"כן" רם וברור – השופטים בהחלט מעדיפים כתבי טענות המנוסחים בשפה פשוטה, ואף מוצאים אותם משכנעים יותר. ואם אין די בזה, תוצאות דומות התקבלו בניסוי שנערך 20 שנה לפני הניסוי של פלאמר.

בניסוי הקודם השתתפו לא רק שופטים, אלא גם עורכי דין. כל משתתף קיבל שתי פסקאות – הראשונה בשפה משפטית רגילה, השנייה בשפה פשוטה – והתבקש לענות על שאלות, כגון מהי מידת האמינות שכל פסקה משדרת ועד כמה כל אחת מהן משכנעת. גם בניסוי זה קבעו עורכי הדין והשופטים כי הפסקאות שנוסחו בשפה פשוטה היו משכנעות יותר מהאחרות. עוד עלה בניסוי כי עורכי הדין והשופטים דירגו את כותבי הפסקאות הפשוטות כאמינים יותר, כמשכילים יותר וככאלו העובדים עבור חברות עורכי דין יוקרתיות יותר.

ומה מעדיפים הלא-משפטנים?

האם עורך דין המשתמש בשפה משפטית רגילה נתפס כמרשים יותר בעיני הלא-משפטנים? ממספר סקרים וניסויים שנערכו עולה כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. יתרה מזאת: במחקרים אלו נמצא כי אלו שאינם משפטנים דווקא מגלים הערכה רבה לעורכי דין שמדברים "בגובה העיניים". באחד הניסויים נשאלו המשתתפים "כיצד אתה מרגיש כשעורך דין משתמש במילים לטיניות או במונחים משפטיים מסובכים במשפט כתוב?" 41% מהמשתתפים השיבו כי זה "מטריד אותם" ו-19% השיבו כי זה "קצת מפריע" להם. רק חצי אחוז (!) מהמשתתפים השיבו כי זה "מרשים אותם".

לסיכום: מסתמן שהשפה המשפטית הפשוטה היא השפה המועדפת. הן עורכי הדין, הן הלקוחות והן השופטים העדיפו אותה על פני חלופתה – השפה המשפטית הסטנדרטית. אגב, מהניסוי של פלאמר עלתה מסקנה נוספת, מפתיעה למדי: השופטים העדיפו אפילו את גרסת כתב הטענות שנוסח בסלנג על פני הגרסה הסטנדרטית. אומנם איני ממליצה לכתוב בכתבי טענות "מרשי הוא ממש סבבה", אך מאחר שמכל הניסויים עולה בבירור, כי השפה הפשוטה היא השפה המועדפת בקרב כל קהלי היעד באשר הם, ראוי לאמץ את השפה הפשוטה.

 

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים;  הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?; הפעם הראשונה שלי (בעיתון, בעיתון!); חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטיתשיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"

אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במילה הזאת. סביר להניח שזה היה בדיני חוזים – אחד מהקורסים הראשונים שלי בתואר – אולי בין נפתולי ההסכם-הג'נטלמני-או-חוזה-מחייב של לוין נ' לוין, או בסבך החוזה-שהיה-או-לא-היה בבוטקובסקי נ' גת. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח – מרגע שנתקלתי בה (מבלי להבין אותה, כמובן, וגם מבלי לדעת כיצד יש להגות אותה) לא הפסקתי להיתקל בה שוב ושוב. כמעט בכל פסק דין שלמדנו בפקולטה, כמו גם בחלק לא מבוטל מן המאמרים – הופיעה המילה "ודוק".

עם הזמן למדתי ששופטים ומלומדים ממקמים אותה לרוב בתחילת משפט, עם נקודתיים אחריה, בדיוק לפני שהם חוזרים שוב – במילים אחרות – על מה שכתבו לפניה. זהו למעשה ציווי של הכותב אל הקורא ("ועיין היטב בדבר" על פי המילון) לשים לב לכך שהכותב חוזר על אותם התכנים פעם נוספת – אלא שכעת הוא עושה זאת במילים מלוטשות ומדויקות יותר.

יש להניח שלא הייתי מקדישה למילה זו מחשבה אחת נוספת – אלא שלפני זמן מה נשאלתי אם תקני לכתוב גם "ודוקו", בלשון רבים. כשפניתי למקורות שונים כדי לבדוק את התשובה (שהיא, אגב: כן, אפשרי בהחלט) – הופתעתי לגלות שלמילה "ודוק" היסטוריה מפוארת ומעניינת.

מקור המילה "ודוק"

במקור, השימוש ב"ודוק" כ"ועיין היטב בדבר" הגיע לעברית מהארמית. לגבי השורש המדויק שלה בעברית, הדעות חלוקות – יש הסבורים שהוא דו"ק, אחרים טוענים שדק"ק.  לענייננו, מספיק שנדע שהמילה "ודוק" שאנו משתמשים בה כיום שאולה מהשימוש שעשו בה בספרות הרבנית של ימי הביניים של העברית (בין סוף תקופת התלמוד ועד המאה ה-19). אלא שהשימוש שעשו בה אז היה מעט שונה: המילה "ודוק" הייתה ממוקמת דווקא בסופי משפטים או פסקאות, והייתה בגדר הוראה לקורא שיילך ויבדוק בעצמו במקורות נוספים.

במילים אחרות, הכותב השתמש ב"ודוק" כדי לומר לקורא משהו בסגנון – 'היי, רואה את מה שכתבתי פה? זה לא באמת מספיק; אתה צריך ללכת ולקרוא חומרים נוספים כדי להיווכח שמה שכתבתי כאן הוא אכן מדויק ונכון.' בהקשר זה מעניין לציין שבפסקי הדין הראשונים של בית המשפט העליון השופטים אכן מיקמו את "ודוק" בסופי רעיונות – בעיקר השופט זילברג, שהתחנך בישיבות ואף התפרסם כ"עילוי". כך לדוגמה, בד"נ 23/60 כתב זילברג (ההדגשה שלי):

"[..] ורעיון זה אוצל, במישרין ובעקיפין, על פירוש הדיבור 'בלתי-כשיר' בסעיף 12 של הפקודה – ודוק היטב."

ובע"א 459/59:

"גם הוראת סעיף 1573, המגבילה את תוקף ההודאה של קטן-מבחין ל'ענינים שהוא רשאי להם', לא תעלה בקנה אחד עם רעיון הנאמנות, ודוק."

ודו"ק: ראשי תיבות? רק בדיעבד!

כאמור, המילה "ודוק" הגיעה אלינו מהספרות הרבנית. בספרות זו נהגו הכותבים להוסיף גרשיים למילים שרצו להדגישן (בערך כמו הבולד של ימינו). היות שאת המילה "ודוק" נהגו להדגיש, עם השנים החלו רבים להתייחס אליה – בטעות – כראשי תיבות.

תופעה זו, ששמה "ראשי תיבות בדיעבד", היא תופעה לשונית מוכרת שאינה מיוחדת למילה "ודוק". לדברי ישי נוימן, בלשן המתמחה בעברית, כך קרה גם לדוגמה עם הקיצור נ"ב המופיע בסופי מכתבים. קיצור זה היה במקורו תעתיק עברי של N.B., קיצור של הביטוי הלטיני Nota Bene ("עיין היטב") – ורק בדיעבד ייחסו לו ראשי תיבות שונים בעברית ("נוסף בזה", "נכתב בצידו", "נזכרתי בדבר"…). אגב, ראשי תיבות בדיעבד נוצרים לפעמים גם סתם בצחוק – כמו במקרה של חברת התעופה El-Al (Every Landing – Always Late) או העיר נתני"ה ("נשמה תביא ניידת יש הרוגים").

ומה לגבי ודו"ק? ובכן, פירושי-בדיעבד מרובים-עד-מאוד יוחסו לה – כולם, כאמור, שגויים ומומצאים לחלוטין: "ודקדק ותמצא קל"; "ודוחק קצת" (משמעותם שההסבר שנכתב לפניהם אינו מספק, בהתאם לפירושה המקורי של "ודוק"); "ודייק ותמצא קושטא" (קושטא = אמת בארמית); "ודברי ותיק קצרים"; "ודרוש וחקור קרוב"; ולבסוף גם החביב עליי, ביידיש משובשת – "וויפיל דו וועסט קוועטשען, קענען וועסט דו וויסן" (בתרגום חופשי – ככל שתלחץ יותר, כך תדע יותר טוב).

איך הוגים: vedok או veduk?

זוכרים שכתבתי שלא ברור מה היה השורש המקורי – דו"ק או דק"ק? הבלבול הזה לא ממש מפתיע, וזאת משתי סיבות – דמיון במשמעויות ודמיון בצורות.

נתחיל במשמעויות. מילים שגזורות משורשים דומים עשויות להיות קרובות במשמעות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא קבוצת השורשים המתחילים בפ"ר: פר"ם (לפרום), פר"ד (להפריד), פר"ט (לפרוט – למשל כסף), פר"ס (לפרוס), פר"ר (לפורר)… כולם במשמעות של לחלק משהו, לפזר אותו (ואם לא השתכנעתם, קבלו דוגמה נוספת – גז"ז, גז"ר, גז"ם…). בענייננו, משורש דק"ק מגיעות למשל המילים דק (=לא עבה) ודקה (=רגע בודד); מדו"ק מגיעה המילה דווקא (=בצורה מדויקת, רק כך); מהשורש המרובע דקד"ק מגיעה המילה דקדקן (=מדייק בכל פרט קטן). שמים לב לקשרי המשמעות? וכשהמשמעויות כל כך קרובות – פלא שנוצר בלבול בין השורשים?

שנית, לבלבול בין דו"ק ודק"ק תורם גם הדמיון בין הצורות השונות שלהם. קחו למשל את הציווי – duk היא צורת הציווי של דו"ק (כמו: קוּם!), בעוד ש-dok היא צורת הציווי של דק"ק (כמו: "שמש בגבעון דֹם!"). כלומר – הבדל יחיד של צליל u לעומת o.

בסופו של דבר הביא הדמיון הכפול הזה – במשמעויות ובצורות – למצב הנוח שבו שתי צורות ההגייה של "ודוק" הן אפשריות. ובכל זאת, אם תעשו סקר קטן במשרד שבו אתם עובדים, קרוב לוודאי שתגלו שמרבית עורכי הדין אומרים vedok. לכך יש הסבר לשוני מעניין: מתברר שכשאנו רואים את האות ו' כתובה בתוך מילה, ואיננו יודעים האם לפרש אותה כ-o או כ-u – הנטייה תהיה לפרש אותה כ-o. לדברי ד"ר נוימן, זוהי למשל הסיבה לכך שרובנו הוגים דו"ח בתנועת o במקום ההגייה התקנית שלה, בתנועת u (כמו "רוח"), שרובנו אומרים Subaro במקום Subaru, ושמרבית עורכי הדין ייטו באופן טבעי לומר vedok ולא veduk. לתופעה הלשונית המעניינת הזאת קוראים "הגייה מונחית כתיב", ויש עוד הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא יקרה כאן. רוצים בכל זאת לדעת עליה עוד?

סבבה: ודוקו.

ברצוני להודות מקרב לב לגב' מילה ניישטדט, דוקטורנטית בחוג לשפה ולספרות ערבית באונ' העברית בירושלים, על עזרתה הרבה בהכנת הפוסט.

לקריאה נוספת: גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטהחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטיתשבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; למה, בעצם, קוראים לבלוג שלי "משפט פשוט"?

רוצים לשפר את הכתיבה המשפטית שלכם? לפרטים על סדנת "ניסוח משפטי בהיר" שאני מעבירה (סדנה בת שלוש שעות) לחצו כאן.

הפעם הראשונה שלי (בעיתון, בעיתון!)

לפני כחודשיים, ימים ספורים אחרי שפרסמתי את "שיר הקופי פייסט", התקשרו אליי ממגזין "הפרקליטים". הייתי בטוחה – מה זה בטוחה, משוכנעת! – שהם מתקשרים כדי להציע לי לכתוב אצלם כתבה בנושא השפה המשפטית.

…כשהם אמרו לי שהם רוצים לכתוב כתבה עליי – כמעט נפלתי מהכיסא.

מה אומר? ובכן, בעיקר שאני נרגשת להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא בצד שכותב אלא בצד שכותבים עליו. מקווה שתהנו! 🙂 (אם אתם מעדיפים לינק לכתבה במגזין עצמו, אתם יכולים ללחוץ כאן).

katava

 

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים")