למה, בעצם, קוראים לבלוג שלי "משפט פשוט"?

זמן קצר אחרי שפתחתי את הבלוג ופרסמתי את הפוסט הראשון, קיבלתי מייל מעורך דין, שכתב לי כך:

"היי דנה,

שבתי לאחרונה מהגולה הקרה לאחר שעבדתי כעו"ד משך 4 שנים באוסטרליה. בשנה הראשונה אף אחד לא יכול היה לקרוא את מה שכתבתי – מכתבים, הסכמים ושאר מרעין בישין. וכל זה למה? כיוון שבאוסטרליה ובאנגליה (ככל הידוע לי) הנחילו את תרבות השפה הפשוטה. כשניסחתי מכתב דרישה רצוף איומים מרומזים על מה שידוע ומה שאינו נטען על ידי מרשי וכו', עורכת הדין שאיתה עבדתי נטלה את הטיוטה, גלגלה לכדור, ולסל (המיחזור). לא עוד הסכם בן 30 עמודים שניתן לכווץ ל-8. לא עוד מכתב דרישה רצוף אמירות חוזרות מכיוונים שונים, מילים נרדפות, ושימוש בליעל בארמית למתחילים. על מנת לעודד ידידותיות למשתמש, לחסוך בעלויות משפטיות ללקוח ולעוה"ד, וכן לחסוך אלפי ימי בימ"ש בשל אי-בהירויות למיניהן – הכלל ברור: אנגלית פשוטה!"

* * *

אז מהי, בעצם, "תרבות השפה הפשוטה" (Plain Language)? בשביל מה צריך אותה? עד כמה באמת משתמשים בה בעולם, ומה קורה בתחום הזה בישראל? הנה כמה שאלות ותשובות בנושא.

  1. בשביל מה צריך "שפה משפטית פשוטה"?

הקומיקאי האמריקאי וויל רוג'רס אמר פעם: "כשאתה קורא מסמך שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו". הבדיחה הזאת מצחיקה מכיוון שהשפה המשפטית הסטנדרטית אכן אינה קלה לקריאה ולהבנה – וזאת לא רק מפני שהיא מכילה ביטויים מקצועיים (כמו "סבירות" או "רשלנות"), שבאמת רק משפטנים אמורים להבין. הבעיה האמיתית היא שהשפה המשפטית מתאפיינת בשלל "חטאי כתיבה" מיותרים, המסרבלים את הטקסט ללא כל סיבה: מילים ארכאיות, ארגון "לא טבעי" של הרעיונות, משפטים מפותלים ומסורבלים ("הבנק (להלן: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי בעל רישיון בנק…") ועוד.

מטרתה של השפה המשפטית הפשוטה לתקן את "חטאי הכתיבה" האלה, ולהפוך את השפה המשפטית לנגישה יותר. חשוב להבהיר: אין המדובר ב"רידוד" של השפה, או בקריאה להשתמש במילים כמו "אחי" או "סבבה" בכתב טענות. הכוונה היא לשפה שהמבנים התחביריים שלה אינטואיטיביים, שארגון הרעיונות בה הוא לוגי, שאוצר המילים שלה בהיר עדכני, ובקיצור – כפי שד"ר אורלי אלבק מהאקדמיה ללשון מגדירה אותה – שפה שהיא "ידידותית למשתמש".

  1. מי "המציא" את השפה המשפטית הפשוטה?

לקריאה לשפה משפטית פשוטה קדמה הקריאה לשפה אנגלית פשוטה. בין הראשונים שקראו לכותבים להשתמש באנגלית פשוטה היה ג'ורג' אורוול – כן, כן, אותו סופר מחונן שכתב את הרומן המצוין (או שמא עליי לומר, ה"טובכפליתר") – "1984". ב-1946 פרסם אורוול חיבור בשם "Politics and the English Language", שבו האשים את הכותבים בני ימיו ב"סגנון מנופח" והציע שישה חוקים סגנוניים לשיפור ולפישוט סגנון הכתיבה – חוקים שבהמשך יהפכו לחלק מאבני הבניין של השפה המשפטית הפשוטה (למשל, "הימנעו ממטאפורות ודימויים שחוקים" ו"אם אפשר להשמיט מילה – עשו זאת!").

אולם הראשון שדיבר על השפה הפשוטה בהקשרה המשפטי ואשר נהוג לראות בו את "אבי השפה המשפטית הפשוטה" היה דיוויד מלינקוף – פרופסור למשפטים מאוניברסיטת UCLA. בספרו מ-1963 "The Language of Law" המליץ מלינקוף לראשונה לעורכי הדין לנטוש את מוסכמות השפה המשפטית הסטנדרטית ולכתוב באנגלית משפטית פשוטה.

  1. מה הוביל להקמת תנועת השפה המשפטית הפשוטה?

מלינקוף אמנם היה הראשון שקרא לשלב את עקרונות השפה הפשוטה במקצוע המשפטים – אולם הוא לא קרא להקים תנועה שתקדם מטרה זו. עם זאת, כעשור אחרי שמלינקוף אמר את דברו, קמו שתי תנועות כאלה – כמעט במקביל – באנגליה ובארצות הברית.

באנגליה הותנע המהלך בשנות השבעים, לאחר שעובדת קהילה בשם כריסי מאהר ביקרה בביתן של שתי מורות בגיל הפנסיה, על מנת לסייע להן למלא טופס ממשלתי המקנה סיוע בחימום הבית. היה זה חורף קשה, והשתיים, שמצבן הכלכלי היה רעוע, לא יכלו להרשות לעצמן להדליק את החימום המרכזי. מאהר נאבקה זמן מה עם הטופס המשפטי המפותל, אך לא הצליחה להבין איך למלא אותו. כשהגיעה שוב למחרת, עוד הספיקה לראות את האמבולנס שפינה את שתיהן מהבית. תוך שבוע שתיהן מתו מהיפותרמיה – או, כפי שתיארה זאת מאהר בנאום שנשאה שנים רבות לאחר מכן: "הן מתו בגלל מילים – מילים בלתי מוכרות, מילים שלא היה להן כל מקום במידע המיועד לציבור הרחב".

בעקבות המאורע הטרגי נסעה מאהר ללונדון, נעמדה מול בית המחוקקים, ובאקט של מחאה גרסה עשרות מסמכים רשמיים – מעשה שהצית שיח ציבורי נרחב וסלל את הדרך להקמתה של תנועת השפה המשפטית הפשוטה באנגליה.

בערך באותן השנים – וללא כל קשר לנעשה באנגליה – החליטה חברת Citibank בניו יורק לפשט את השפה המשפטית באחד משטרי החוב שלה. השכתוב (שבין השאר הפחית את מספר המילים בשטר מ-3,000 ל-600 (!)) נחל הצלחה מסחררת (נסו אתם לדמיין שקיבלתם שטר חוב שהצלחתם בקלות להבין את הכתוב בו – ותבינו למה) – ובסופו של דבר הוביל את המחוקק הניו יורקי לקבוע כי מעתה והלאה יש לנסח שטרי חוב בניו יורק בשפה פשוטה ויומיומית.

  1. ומה קרה בעקבות זאת?

כאמור, שני המהלכים הללו עוררו תשומת לב נרחבת, ובסופו של דבר הובילו לשינויים ממשיים באנגליה, בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות: באנגליה, למשל, שוכתבה כל חקיקת המיסים לשפה פשוטה ובהירה. באוסטרליה שכתבו באותו אופן את כל חקיקת המיסים והתאגידים. באיחוד האירופי קבעו כי על ניסוח הטקסטים של האיחוד להיות "בהיר, פשוט, תמציתי וחד-משמעי" וכי יש "להימנע מקיצורים מיותרים, משימוש בז'רגון וממשפטים מוגזמים באורכם". ב-2010 חתם אובמה על ה-Plain Language Act בארצות הברית, שמחייב את כל הרשויות הפדרליות לכתוב את מסמכיהן בשפה פשוטה, נגישה וברורה.

…וזה רק חלק קטן מהדוגמאות.

ולא רק ברמה המדינית – גם בפקולטות למשפטים ברחבי העולם שמים דגש רב על החינוך לכתיבה משפטית משובחת, ומלמדים את הסטודנטים לכתוב בשפה פשוטה ובהירה.

  1. אבל… תכל'ס, זה באמת עוזר במשהו?

התשובה היא: כן, בהחלט! טקסטים משפטיים רגילים שמשוכתבים בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה משפרים את רמת ההבנה של הקוראים במידה משמעותית (באחד המקרים נמצא שיפור של 91% (!) ברמת ההבנה של טופס הסכמה רפואית). עוד נמצא שכמות הזמן שיש להקדיש למסמך המשוכתב מופחתת במידה ניכרת (כמעט לכדי מחצית הזמן).

בניסוי מעניין אחר קיבלו שופטים שלוש גרסאות של אותו כתב טענות: גרסה רגילה, גרסה המשוכתבת לשפה פשוטה, וגרסה המנוסחת על גבול הסלנג. רוב השופטים קבעו שגרסת השפה הפשוטה הייתה המשכנעת מכולן (אגב, מעניין לציין שהשופטים העדיפו אפילו את גרסת ה"סלנג" על פני הגרסה הרגילה!).

  1. ומה קורה בישראל?

בניגוד לפעילות הענפה בעולם, בישראל – כמו דב הקוטב החמוד הזה* – עושה התחום עדיין את צעדיו הראשונים.

"יש התעוררות בנושא דווקא מלמעלה – נושאי המשרות הציבוריות, כגון הממונים על שוק ההון והביטוח, מתחילים להורות לגופים מסחריים גדולים לנסח מסמכים בשפה פשוטה", מספרת עו"ד מיכל אהרוני, מרצה בתחום הכתיבה המשפטית. בימים אלה כותבת אהרוני ספר על שפת המשפט בישראל יחד עם עו"ד רן לוסטיגמן. אחת ממטרותיהם המרכזיות בכתיבת הספר היא לקדם את נושא השפה המשפטית הפשוטה בישראל (הנה למשל מאמר שלהם בנושא). לדברי אהרוני, השינוי בקרב עורכי הדין – שכבר הורגלו לכתוב באופן מסוים – הוא מורכב יותר. ועדה שהקים עו"ד יוסף שטח בלשכת עורכי הדין ("ועדת שטח") מנסה בשנה האחרונה לקדם התנסחות בהירה ופשוטה יותר של עורכי הדין, בין השאר בעזרת הפצת עלונים העוסקים בנושא ועריכת השתלמויות.

גישה אחרת לנושא היא לנסות ולפתור את בעיית ה"הרגל" מראש. פעילות כזאת מתקיימת במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שם יזם דיקן הפקולטה, פרופ' משה כהן-אליה, פרויקט מיוחד: צוות מרצים בראשותה של אהרוני (שגם אני חברה בו) מלמד את הסטודנטים כתיבה משפטית פשוטה החל משנה א'. "התקווה היא," מסכמת אהרוני, "שיצמח כאן דור חדש של עורכי דין, שישנה את פני הכתיבה המשפטית בארץ".

נו. כעת נותר רק לקוות שאולי בזכות כל הצעדים הללו נזכה גם אנחנו למסמכים משפטיים הכתובים בעברית נגישה וברורה – ללא רפרנסים תלמודיים, כפלי לשון מבלבלים, או הגדרות רקורסיביות לבנקים.

 * * *

*(גיגלתי "צעדיו הראשונים" כדי לבדוק כיצד נכון להשתמש בביטוי, נתקלתי בסרטון הזה, ולא יכולתי להתאפק):

* * *

רוצים ללמוד את עקרונות הכתיבה המשפטית הפשוטה? בימי שישי בבוקר אני מעבירה סדנאות תרגול בנושא ("סדנת ניסוח משפטי בהיר"). המעוניינים בפרטים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?" או דרך דף הפייסבוק של הבלוג.

חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטית

אוי, כמה שרציתי לעשות את התואר השני שלי בחוג ללשון עברית. כולם תהו למה אני לא נרשמת לפקולטה למשפטים, המשך טבעי לתואר הראשון ומקום הגיוני ביותר לכתוב בו תזה על לשון המשפט – אבל אני, אלוהים יודע למה, דמיינתי את עצמי כותבת את התזה מתוך החוג ללשון דווקא. אלא שבסוף השנה הראשונה, כשחבריי ללימודים מצאו עצמם מנהלים דיונים ערים בסוגיות מרתקות כגון "היקרויות של סמיכות מפורקת" או "צורות בינוני קמוצות בגזרת ל"י" – אני מצאתי את עצמי בפקולטה למשפטים, מנהלת דיון ער עם המזכירה על  מספר הקורסים שבו יסכימו להכיר לי כשאחליף חוג (הכירו בשניים, כפרה עליהם).

ובכל זאת, בין חטף קמץ לחולם חסר מצאתי בחוג הזה – נוסף על מרצים מצוינים וכמה חברים נהדרים – גם כמה קורסים שעניינו אותי. אחד מהם עסק בלשון חז"ל, שהשפיעה במידה רבה על לשון המשפט. מהי לשון חז"ל ואיפה היא מופיעה בשפה המשפטית שלנו – אלו שני הנושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בפוסט הזה.

"כור ההיתוך" של העברית

כנגד ארבעה רובדי שפה דיברה ההיסטוריה של העברית: רובד לשון המקרא (שכולנו פגשנו בשיעורי תנ"ך), רובד לשון חז"ל (שאנו נתקלים בו מידי שנה בהגדה של פסח), רובד לשון ימי הביניים (תקופה בת כ-1,700 שנה שבה כמעט לא דיברו עברית, רק קראו וכתבו בה), ולבסוף – העברית של העת החדשה. לכל רובד יש מאפיינים שמייחדים אותו מהשאר. פעלים שלפניהם האות וי"ו, למשל ("ויאמר אברהם", "ויישא את עיניו") מאפיינים את לשון המקרא; מילים מודרניות כמו "גלידה" ו"אופניים", לעומת זאת, שייכות באופן מובהק לעברית החדשה. עם זאת, היות שהעברית היא שפה אחת, כל רובד נבנה על גבי הרבדים שקדמו לו – והעברית החדשה היא למעשה סינתזה של כולם.

כולם יודעים שאליעזר בן יהודה היה מחייה הלשון העברית, אבל בן יהודה לא פעל בחלל ריק. על רקע הציונות המתעוררת של אותה התקופה החלו הסופרים היהודים לכתוב יצירות חילוניות בעברית – ששימשה עד אז בעיקר שפת קודש. בהתחלה רובם השתמשו רק בלשון המקרא, שייצגה בעיניהם את העברית הטהורה והתקנית. את לשון חז"ל, שראו בה לשון בעייתית שעיוותה ושיבשה את הלשון המקראית, וכן את לשון ימי הביניים, הם החרימו בבוז. אלא שאוצר המילים המוגבל יחסית של המקרא והתחביר הקשה לאימוץ עשו את שלהם, וחלק מהכותבים – ביאליק ועגנון למשל – החלו להשתמש בלשון חז"ל בכתיבתם. הגדיל לעשות מנדלי מוכר ספרים, ששילב בכתיבתו את כל רובדי העברית (כולל הספרות הרבנית והחסידית) ויצר מהם "לשון היתוך" אחת.

אז מהי, בעצם, לשון חז"ל?

לשון חז"ל (שנקראת גם "לשון חכמים") התפתחה ככל הנראה באופן טבעי מתוך לשון המקרא. נוסף על כך היא הושפעה רבות מהשפה השמית הקדומה ארמית, שבאותה התקופה הייתה שפה בינלאומית פופולרית. רוב החוקרים מסכימים שבתקופת בית שני לשון חז"ל כבר הייתה לשון מדוברת בפי העם, ושהמשיכה להיות כזו גם במשך מאות שנים אחריו. בלשון הזאת (שאגב, דומה לעברית בת ימינו הרבה יותר מלשון המקרא) השתמשו גם המלומדים בבתי המדרש כדי ליצור את התורה שבעל-פה – מכלול של פירושים והלכות לתורה שבכתב.

עקרונית, באותה תקופה היה מקובל על הכל שאת התורה שבעל-פה אסור להעלות על הכתב ("דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין ס', ע"ב)). אולם לאחר מרד בר-כוכבא, שכמעט הביא להכחדת היישוב היהודי בארץ ולעלייה משמעותית בשימוש בארמית כשפת הדיבור של העם – הוחלט בכל זאת לכתוב את עיקרי הדברים, כדי לוודא שיישמרו עבור הדורות הבאים. באופן הזה נוצרו המשנה, התוספתא, המדרשים והתלמודים.

העובדה שהמקורות הללו נמנים על מקורותיו המרכזיים של המשפט העברי (לדוגמה, סדר נזיקין במשנה עוסק במגוון עניינים משפטיים כגון תשלומי נזקים, דיני הלוואה בריבית וכו') היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שלשון המשפט העכשווית שלנו אימצה בטבעיות ובהתלהבות מאפיינים מסוימים מתוך לשון חז"ל – מאפיינים שאינם נפוצים כמעט באף תחום אחר של העברית בת ימינו. סיבה אפשרית נוספת היא שלשון חז"ל משמשת כיום גם ל"קישוט" הטקסט המשפטי – בדומה לשימוש הנרחב בלטינית באנגלית המשפטית.

אם כן, אילו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל ניתן למצוא בלשון המשפט שלנו? הנה כמה דוגמאות:

"העברת זכויות במקרקעין"

בלשון חז"ל, כל מילה שהסתיימה במ"ם ניתן היה לסיים גם בנו"ן – ולהיפך. את גירושים לעומת גירושין כולנו מכירים, כמו גם את נישואים לעומת נישואין – אבל במשנה ובתלמודים אפשר למצוא גם את "אדן" במקום "אדם", "שלון" במקום "שלום" ועוד. בשפה המשפטית החילופים (או "חילופין") הללו נפוצים ביותר: חוק המקרקעין, פקודת הנזיקין, דיני עונשין, הטעיה ביודעין, תימוכין לטענה וכו'.

למה זה קרה? השערה אחת היא שזה קרה בהשפעת הארמית, שסיומת הריבוי הרגילה שלה היא "ין". השערה אחרת היא שבאותה התקופה ההגייה של המ"ם והנו"ן השתנתה, ובסופי מילים שתיהן נשמעו בערך כמו הנו"ן המאונפפת של הצרפתים (שמעתם פעם צרפתי אומר "בונז'ור"? אז ככה). מכיוון שהגייתן הייתה זהה, הכותבים התבלבלו, או שפשוט לא הקפידו לאיית אותן כמו במקרא (כפי שרבים בימינו מתבלבלים למשל בין "אִם" ל"עִם").

"ערעורו נתקבל"

השפה העברית בנויה על שורשים שרובם בני שלוש אותיות (למשל פק"ד, כנ"ס). השורשים האלו מסודרים בשבעה בניינים, שלכל אחד מהם משמעויות קצת שונות המייחדות אותו מהשאר (למשל, המשמעות המרכזית של בניין הפעיל היא "גרם למישהו לפעול": הלביש = גרם למישהו ללבוש, האכיל = גרם למישהו לאכול).

בתקופת לשון חז"ל נוצר בניין חדש – נתפעל, שהיה מעין עירוב משמעויות של הבניינים נפעל (נפקד, נכנס) והתפעל (התפקדתי, התכנסתי). מבלי להיכנס לעומק ההסבר על המשמעות החדשה שנוצרה, אפשר לומר שעקרונית מדובר במשמעות שהיא יותר סבילה מפעילה (אם "השתנה" = עשה שינוי, אזי "נשתנה" = נעשה בו שינוי). הבניין המשונה הזה, שרובנו נתקלים בו כמעט אך ורק בסדר פסח ("מה נשתנה הלילה הזה") מככב כיום בכתיבה המשפטית, בעיקר בפסקי דין: "במקום שבו לא נתגלה הנזק ביום שאירע"; "התביעה נתבררה לפני השופטת"; "התובע נתמנה לדירקטור בבנק"; "תנאי העסקה נתמלאו על ידי שני הצדדים"; וכמובן, איך אפשר בלי הנוסח הוותיק שכל עורך דין מכיר מתעודת ההסמכה שלו – "וזאת לתעודה כי… נתקבל כחבר בלשכת עורכי-הדין".

"מצינו שניתן להורות על…"

"חיטיתי את הפצע ביוד", "קיניתי בו על המרצדס החדשה", "היא יושנת עד הצהריים" – שגיאות לשון כאלה, ועוד רבות אחרות, נוצרות בגלל תופעה בשם היקש (אנלוגיה) להטיות של שורשים אחרים. אנחנו רגילים לומר "היא כותבת"? מכאן קצרה הדרך לעשות אנלוגיה ולהניח שגם יש לומר ש"היא יושנת".

במקרה של "חיטיתי" ו"קיניתי" אנחנו עושים אנלוגיה בין שורשים שמסתיימים באות ה"א (צפ"ה, גל"ה) לאלו שמסתיימים באל"ף. למה זה קורה? כי אל"ף וה"א בסוף מילה נשמעות לנו באוזן בדיוק אותו הדבר – ולכן, כפי שאנו רגילים לומר "ציפיתי" ו"גיליתי" יישמע לנו טבעי מאוד לומר "קיניתי" ו"חיטיתי".

עכשיו, אם אומר לכם שאי שם בעתיד הרחוק עורכי דין יכתבו משפטים בסגנון "מיליתי את בקשת מרשי" – ולא רק שזה לא ייחשב לטעות, למעשה זה ייחשב לשפה גבוהה ומליצית במיוחד – בטח תחשבו שהשתגעתי. אבל זה למעשה די דומה (אם לא זהה) למה שעשו חכמינו זכרם לברכה כשהם – כן, כן – התבלבלו, ובהשפעת האנלוגיות יצרו מילים כמו "מצינו" במקום "מצאנו". דוגמאות נוספות אינן חסרות: "בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן פסק דין" במקום "לתת" (אנלוגיה להטיות עתיד אחרות: כפי ששם הפועל של "אגמור" הוא "לגמור", שם הפועל של "אתן" הפך בלשון חז"ל ל"ליתן"). תהליך זהה קרה גם ב"הזכות לישב בדין" (במקום "לשבת"). גם את לשון הציווי המקראית חז"ל שיבשו – "טול קורה מבין עיניך" (במקום "נטול"). כל אלה, ועוד מגוון שיבושי לשון שיקצר הפוסט הזה מלפרט, נחשבים בעברית בת ימינו לפעלים תקינים לחלוטין ואף מליציים במיוחד.

"מטעמים אלו נדחתה בקשה זו"

התופעות הללו אמנם אינן מיוחדות ללשון המשפט, אבל היות שבהרצאות ובסדנאות הכתיבה שאני מעבירה תמיד שואלים אותי מה ההבדל בין אלו לאלה, בין זו לזאת, בין אינני לאיני וכדומה – החלטתי שבכל זאת שווה לומר עליהן משהו.

ובכן, התשובה היא – אין שום הבדל. לפחות לא במשמעות. ההבדל היחיד הוא שכל אחת מהמילים בכל צמד שייכת לרובד לשוני אחר: זאת, אלה ואיני הן מקראיות, בעוד שזו, אלו ואינני נוצרו רק בהמשך, בלשון חז"ל. כך גם לגבי אנחנו (מקרא) ואנו (חז"ל), איך (מקרא) וכיצד (חז"ל), פה (מקרא) וכאן (חז"ל).

לפעמים, כשאני חושבת על התופעות הלשוניות המעניינות האלה (או "האלו"), אני תוהה אם אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסות להמשיך בחוג ללשון עברית. אלא שאז אני נזכרת בפרדיקטים חד-מקומיים ודו-מקומיים, בעיצורים מכתשיים-סותמים ובדיפתונגים שמתקיימת בהם אסימילציה מלאה – ומבינה, מעל לכל ספק סביר, שכבר הייתי מעדיפה לשנן בעל-פה את כל תקנות פסיקת ריבית והצמדה. בקיצור, כנראה שאין ברירה – את התזה שלי אאלץ לבסס על מאמרים משפטיים ופסקי דין, ואת האהבה לשפה העברית להותיר לפוסטים חופרים בבלוג.

רוצים לקבל בפייסבוק עדכון על פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם כאן. 🙂

שימו לב: את הסדנה הקרובה של "ניסוח משפטי בהיר" אעביר ב-20.6 בשעות הבוקר. המעוניינים בפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?"

חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים")

1. שם, לא כאן, במקום אחר בכלל

הפוסט הזה (להלן: "הפוסט") יורכב מחמש פסקאות קצרות (להלן: "הפסקאות") שיעסקו בחטאי הכתיבה המרכזיים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"). מכיוון שידוע שהגדרות מדויקות חשובות מאין כמוהן לצורך הבנת הנקרא, נגדיר כבר מראש במה יעסקו החטאים דלעיל: באוצר המילים המשפטי (להלן: "הלקסיקון"), בסוגייה התחבירית (להלן: "התחביר"), בקול הסביל (להלן: "הסביל") ובאופן עריכת המשפטים (להלן: "אופן עריכת המשפטים").

שאר החטאים הם כדלקמן:

2. ודוק: לקסיקון בקליפת האגוז

מן המפורסמות שלאנשי המשפט לקסיקון סבוך, או למצער ייחודי. מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ואכן – שורשי התופעה כבר במאה ה-14 באנגליה: לעת ההיא הייתה המערכת המשפטית תלת-לשונית – באי הכוח התדיינו בצרפתית, הפסיקות הועלו עלי כתב בלטינית, ובעלי הדין החליפו מילין באנגלית. בנדון דידן לא למותר לציין את העברית המשפטית. זו האחרונה ינקה שורשיה לא מן המשפט המקובל גרידא אלא אף מרובדי לשון המקרא וחז"ל, וגם כיום יש בה לכאורה כדי לגרוע מיכולתו של צד להליך להבין כדבעי את הנדון בעניינו.

3. ותודה לאלוהי הפיסוק

עורכי דין מעדיפים להשתמש במשפטים ארוכים, מכיוון שבאופן הזה הם מצליחים לדחוס כמה-שיותר-רעיונות לתוך משפט אחד – למזלם זה בכלל לא מסובך, כי יש הרבה מאוד סימני פיסוק שמאפשרים להם את הפרקטיקה הזאת (למשל סוגריים, שיכולים לשבור משפט ארוך באמצע; למשל נקודה-פסיק; למשל באמצעות קווים מפרידים – שאיתם אפשר "לדחוף" רעיון לאמצע המשפט בכלל בלי שזה ירגיש מאולץ – והכי, הכי הרבה, איך לא, באמצעות, הפסיקים); באופן הזה, כך נדמה לי, מצליחים עורכי הדין להימנע ביעילות המירבית מסימן הפיסוק השנוא עליהם ביותר

4. לא סובלים מהסביל

יושם אל לב כי הקול הסביל הוא הקול המועדף על עורכי הדין. יודגש ויובהר כי עניין זה מובן בהחלט, שכן העולם הנוצר על ידי הקול הסביל הוא מופלא למדיי: פגישות נערכות, תביעות מוגשות, טענות נטענות, הסדרי טיעון נחתמים, הלכות חדשות נפסקות, פסקאות מסורבלות נכתבות – וכל זה בלי שאף אחד צריך לקחת אחריות על שום דבר.

5. לשמור את הטוב ביותר לסוף

אם, על אף האמור לעיל, יוסיפו עורכי הדין, כולם ביחד או כל אחד מהם לחוד, לפזר "להלנים" ו"לעילים", ייצמדו ללקסיקון המשפטי השגור בפיהם, ימשיכו לנסות לדחוס את כל הרעיונות שהם כותבים לתוך משפט ארוך אחד והקול הסביל לא יינטש מטיעוניהם – לעולם גם נמשיך לראות מהם הרבה מאוד משפטים שהרעיון המרכזי שלהם נמצא בסופם.

*

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוסיקה שבכתיבה המשפטית שלכם? ; שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

מתעניינים בנושא הכתיבה המשפטית? רוצים לקבל בפייסבוק עדכון על פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם כאן. 🙂

מעוניינים ללמוד להימנע מ"חטאי" הכתיבה המשפטית שלכם? הקישו כאן.