האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטית

בין כתיבה משפטית לקמפיינים פוליטיים קיימים אומנם לא מעט הבדלים, אבל בסופו של דבר – כדי לשכנע את השופטת או כדי לשכנע את הבוחרת – כולם משתמשים בדיוק באותם האמצעים הרטוריים שהפילוסוף היווני אריסטו תיאר בספרו "רטוריקה" כמה מאות טובות לפני הספירה.

על רקע תקופת הבחירות הסוערת שבה אנו מצויים, הפוסט הנוכחי יעסוק בארבע טכניקות שכנוע שבמהלך השבועות האחרונים אנחנו מוקפים בדוגמאות שלהן: עיצוב האתוס, חזרות, "אפקט הראשונות" ומילים טעונות. בפוסט אדגים כיצד הטכניקות הללו באות לידי ביטוי הן אצל עורכי דין ושופטים והן אצל קמפיינרים פוליטיים, וכן אסביר כיצד נכון להשתמש בהן ומהם המכשולים שמהם כדאי להיזהר.

רק הערה אחת חשובה לפני שנתחיל: חרף הנושאים שבהם הוא עוסק, הפוסט הזה אינו נועד להבעת עמדה פוליטית – ולכן תגובות פוליטיות יימחקו באלגנטיות.

 עיצוב האתוס של נתניהו

לפי אריסטו, על כל נאום משכנע לכלול שלושה רכיבים: אתוס, פאתוס ולוגוס. הפאתוס הוא פנייה אל הרגש של המאזינים והלוגוס הוא פנייה אל ההיגיון והשכל הישר שלהם. האתוס, לעומת זאת, הוא הרושם שהנואם מעוניין ליצור על הקהל. לדוגמה, האם הנואם מעוניין ליצור רושם אמין? אומלל? רציני? מצחיק? נרדף?

בעולם המשפט המצב קצת שונה. חרף העובדה ש"הדובר" או "הנואם" הוא עורך הדין – האתוס הרלוונטי הוא האתוס של הלקוח, שאותו חשוב לעצב באופן שיתאים לטיעון המשפטי. "התובעת היא עיתונאית ידועה ועתירת ניסיון" הוא אתוס שמתאים למשל למקרה שבו התובעת פוטרה מעבודתה בעיתון שלא כדין, אבל מתאים פחות למקרה שבו נעדיף שהתובעת תצטייר כלקוחה קטנה וחסרת אונים מול חברת סלולר גדולה ואימתנית. לכן, הכלל החשוב ביותר בעיצוב האתוס הוא זה: יש להכליל את הפרטים שתורמים לו, ולהשמיט (או לפחות לטשטש) אל אלו שסותרים או מחלישים אותו.

נתניהו הוא דוגמה לפוליטיקאי שמצליח לעצב את האתוס שלו בצורה מופתית. מאז תחילת הפרשיות המשפטיות בעניינו ובעניינה של רעייתו, נתניהו מקפיד לעצב לעצמו אתוס של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי – שנרדף פוליטית מבית על שטויות. זהו אתוס תלת-ראשי מתוחכם ("מנהיג גדול" / "נרדף פוליטית" / "על שטויות") שהניגוד החריף בין חלקו הראשון לבין השניים האחרים גורם לכך שהרדיפה תצטייר לא כרדיפה "רגילה", אלא כרדיפה קטנונית במיוחד (ע"ע "בפעם הראשונה בהיסטוריה מגישים כתב אישום נגד רעיית מנהיג על פתיתים וחמגשיות").


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


שלושת חלקי האתוס האלה מצויים בכל התייחסות של נתניהו לפרשיות המשפטיות, וכל אחד מהם מובלט יותר-או-פחות בהזדמנויות שונות, בהתאם לסיטואציה. לרוב ה"מנהיג" וה"שטויות" מובלטים קצת יותר (היות שהם משדרים תחושה של עוצמה ושל "business as usual") אבל לפעמים זוכה דווקא הרדיפה הפוליטית למרכז הבמה.

בואו ניזכר, למשל, בתגובתו של נתניהו לכתב החשדות בעניינו. באופן כאילו לא קשור – אבל בעצם ממש כן – התגובה לא נפתחה בהתייחסות לחשדות, אלא במילים:

"אזרחי ישראל, אמש נפגשתי במוסקבה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הבהרתי לו שנמשיך לפעול במלוא העוצמה […] אני מודה לידידי הנשיא פוטין שקיבל את דבריי בברכה. כששבתי לישראל שמעתי הבוקר את דברי התמיכה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ […] אני מודה לידידי הנשיא טראמפ על דבריו […]"

רק לאחר שהקדיש זמן מה לביסוס אתוס "המנהיג" עבר נתניהו לחלקו השני – "הנרדף פוליטית". זהו החלק באתוס שנתניהו בחר להבליט במיוחד באותו ערב, ולכן רוב הנאום עסק בו:

"השמאל יודע שעם הישגים כאלה הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי, ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית […] מסע ציד חסר תקדים […] מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק […] דבר חמור ביותר שפוגע בדמוקרטיה הישראלית […] העיתוי הזה שערורייתי […] לא רק שתופרים תיקים, אני חושב שכבר תופרים חליפות […]"

גם החלק השלישי באתוס – "על שטויות" – זכה להתייחסויות שונות:

"עלילות מגוחכות ומרושעות […] לא היה כלום. כפי שאצלי אין כלום […] זה מגדל קלפים שקורס […] פייק 1000, פייק 2000, פייק 4000 […]"

מכיוון שהאתוס עבר כחוט השני לאורך כל הנאום, ומכיוון שהחלק של הרדיפה הפוליטית הובלט במיוחד באותו נאום – שימו לב שהוא גם הניב בדיוק את הכותרות הראשיות שנתניהו כיוון אליהן: "נתניהו הגיב: 'מסע ציד חסר תקדים, עלילת דם'" (Ynet); "נתניהו הגיב להחלטת היועמ"ש: 'מסע ציד להפלת ממשלת הימין'" (ואללה); "נתניהו: השמאל יצא למסע ציד להפלת ממשלתי, פרקליט המדינה מפלה אנשי ימין" (הארץ).

לכן, כשחברה אמרה לי: "וואי, ראית את הנאום אתמול? ביבי ממש לא היה במיטבו, ראו שהוא נסער" – הסכמתי איתה רק חלקית: נכון, נתניהו נראה נסער – אבל הוא בהחלט היה במיטבו. תחשבו על זה: עומד אדם מול עשרות מצלמות, והמסר המרכזי שלו הוא שכל המערכת – הפוליטית, המשפטית, התקשורתית – רודפת אותו. כשזה האתוס שאתה מעוניין להבליט, אתה לא רוצה להיראות זחוח ולהשפריץ ביטחון עצמי. ברגעים שבהם אתה טוען שכל המערכת רודפת אותך – אתה חייב להיראות מוטרד ונסער. אפילו אריסטו היה מאשר – ככה בונים אתוס מושלם.

החזרות של מרצ ושל כחול לבן

נוסף על חלוקת הנאום לשלושה רכיבים, יצר אריסטו רשימה של "אמצעים רטוריים" – כלומר, מגוון טכניקות לשוניות שמסייעות באמנות השכנוע. אחת מאותן טכניקות היא חזרות.

ככלל, חזרות משמשות להדגשה. הרעיון הוא שאם נחזור על מסר שוב ושוב – הוא יובלט, וכך ימשוך את תשומת הלב. טכניקת החזרות היא נפוצה בכתיבה המשפטית. ראו למשל את המשפט הזה, מפסק הדין בעניינו של אלאור אזריה: "בסופו של דבר, לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי". המשפט כולל ארבע חזרות – במילים שונות – על מסר אחד: "הלחץ הציבורי לא השפיע על בית המשפט".

לטכניקת החזרות מספר וריאציות: אפשר לחזור על אותה המילה; אפשר לחזור על מבנים תחביריים דומים; אפשר לחזור (כפי שראינו) על מילים שונות המעבירות מסר זהה. חזרות הן טכניקה יעילה מאוד, אבל היות שהן עלולות לייגע – חשוב לזכור שני כללי זהב לגביהן: אל"ף, יש להשתמש בהן בצמצום. בי"ת, יש לחזור אך ורק על המסר החשוב לנו ביותר – כי כשמשתמשים בחזרות עבור מספר מסרים שונים, התוצאה הבלתי-נמנעת היא ששום מסר אינו מודגש.

הסרטון הבא של מרצ הוא דוגמה לשימוש מוצלח בחזרות. ראשית, הוא קצר (כ-30 שניות) ולכן מספר החזרות מצומצם יחסית והן אינן מספיקות לייגע. שנית, למרות שלכאורה נראה שהוא עוסק בתחומים רבים, בפועל יש בו רק מסר אחד, והוא: "מרצ תביא למהפך בכל התחומים החשובים":

"משכורות שוות לנשים – זה מהפך; שתי מדינות שחיות בשלום – זה מהפך; להתחתן עם מי שאתה רוצה – זה מהפך; השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום – זה מהפך […]"

לעומת זאת, הסרטון הבא של כחול לבן חוטא כמעט בכל חטא אפשרי של שימוש בטכניקת החזרות. ראשית, כסרטון שמשתמש בטכניקת החזרות הוא קצת ארוך מדי – אבל זה לא היה כל כך בעייתי אלמלא החטא השני: שימוש בחזרות כדי להדגיש ארבעה מסרים שונים לפחות.

לכאורה, הסרטון נפתח במסר אחיד וברור, שניתן לתמצת במילים: "כחול לבן חזקה בביטחון". ראשון מופיע גנץ, שאומר: "אותי אתה תלמד מה זה חזק?" יעלון: "פיקדתי על גדודים, על חטיבות, על אוגדות"; אשכנזי: "השמדנו את הכור בסוריה"; גנץ: "חיסלתי את אחמד ג'עברי". כל החזרות אחידות ופוזיטיביות (כלומר – מסבירות "למה כן אנחנו" ולא "למה לא נתניהו").

רק שאז – בערך באמצע הסרטון – מפציע לפיד עם היציאה הלא-קשורה: "מכרת את החינוך של הילדים שלנו לסמוטריץ'" (מסר נגיטיבי: חינוך!); בהמשך, שוב לפיד: "יש נגדך כתב אישום" (מסר נגטיבי: פלילים!); אשכנזי: "ואתה ממשיך לטעון שזה מסע ציד נגדך?" (מסר נגטיבי: התקרבנות!). כלומר, בתפנית חדה משתנה פתאום המסר הפוזיטיבי "כחול לבן חזקה בביטחון" למסר הנגטיבי "רק לא ביבי".

מכל הסלט הזה נוצר סרטון מייגע, שאף מסר בו אינו מודגש – לא הפוזיטיבי ולא הנגטיבי. והחטא הגדול מכולם מגיע בשניות האחרונות, הכוללות חזרה על שני מסרים נוספים וסותרים: "תודה על עשר שנים," אומר לפיד, "אנחנו ממשיכים מכאן" – וקאט מהיר לגנץ, שאומר: "אני ממשיך מכאן". סירייסלי, חברים?

"אפקט הראשונות" של הליכוד

מילים הן כמובן סופר-חשובות – אבל טכניקה חשובה נוספת היא הסדר שבו מעמידים אותן. אז אם שאלתם את עצמכם למה בליכוד מקפידים להתייחס לאיחוד של גנץ ולפיד כאיחוד "לפיד-גנץ" דווקא (ולא כאיחוד "גנץ-לפיד", המתבקש יותר) – הסיבה המדעית לכך היא "אפקט הראשונות".

"אפקט הראשונות" (primacy effect) משמעותו שפריטי המידע הראשונים משפיעים מאוד על התייחסותו של הנמען לפריטי המידע שמופיעים אחריהם. בניסוי קלאסי שערך החוקר סולומון אש (Asch) בשנות ה-40, הוצגו לנבדקים שתי רשימות שהכילו תכונות של אדם (לצורך העניין נקרא לו ראובן). למחציתם נאמר כי ראובן הוא "אינטליגנטי, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי" ולמחציתם השנייה נאמר כי ראובן הוא "קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, חרוץ ואינטליגנטי".

בניסוי התגלה כי הנבדקים התרשמו בצורה חיובית יותר מראובן הראשון – זה שתכונותיו הוצגו מהחיוביות אל השליליות. זאת מכיוון שהנתונים החיוביים "צבעו" את הנתונים שהופיעו אחריהם באור מחמיא יותר. כך למשל, אחד מהנבדקים הצדיק את העקשנות והאימפולסיביות של ראובן בכך שאדם אינטליגנטי אינו ממהר לאמץ רעיונות שאינו מסכים איתם.

בכתיבה המשפטית, "אפקט הראשונות" בא לידי ביטוי בסדר הצגת העובדות והטענות: מהן העובדות הראשונות שכדאי שנציג בנוגע ללקוח שלנו – האם נתייחס ראשית למקום עבודתו? למצבו הבריאותי? ואולי דווקא למהות התביעה שהגיש? כמו כן, מהו הטיעון הראשון שנעלה בעניינו?

בעולם הקמפיינים הפוליטיים, האפקט הזה הוא שיוצר שילובים כגון "לפיד-גנץ". הרי לא סתם נבחר גנץ לעמוד בראש כחול לבן – סקרים הוכיחו שמצביעים רואים בו מועמד לגיטימי יותר לראשות הממשלה. וזוהי, ללא ספק, סיבה מצוינת לליכוד לעולם לא לכנות את האיחוד הזה "גנץ-לפיד".

lapid-gantz

המילים הטעונות של דרעי וחד"ש-תע"ל

מילים טעונות הן מילים שמעוררות בנו קונוטציות. כשאנו מנסים לשכנע, נבחר כמובן במילים שמעוררות את הקונוטציות שמתאימות לנו. השוו למשל בין המותגים "פסטה בליסימה" ו"פסטה שפרינצע". גם "בליסימה" וגם "שפרינצע" משמעותן "יפהפיה" – אבל בעוד ש"בליסימה" מעוררת בנו קונוטציות של איטליה ורוטב שמנת-פטריות-יער-כמהין, "שפרינצע" מעוררת בנו קונוטציות של גפילטע פיש וכדורי נפטלין.

מרטוריקה לפרקטיקה

מילים טעונות הן כלי מרכזי בכתיבה המשפטית. זוכרים למשל את פסק דין בוטקובסקי? הערכאות השונות עסקו בשאלה האם זכרון הדברים התגבש או לא התגבש לכדי חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי תיאר את זכרון הדברים כ"טיוטה" ש"שורבטה" על שני דפים מ"מחברת של ילדים"; בית המשפט העליון תיאר אותו כ"שני דפי מחברת" ש"נרשמו" עליהם "מקור והעתק". התיאור העובדתי לכאורה זהה – אבל המילים השונות (שאין ספק שנבחרו בקפידה) מעוררות קונוטציות שונות לחלוטין, שמתאימות בסופו של דבר להכרעות השונות של שני בתי המשפט.

למילים טעונות שני יתרונות: ראשית, הקונוטציות "קופצות" לנו לראש באופן אוטומטי, ולכן פועלות גם על מסלול השכנוע הלא-מודע; שנית, הן חוסכות במקום – כי לפעמים מילה טעונה מוצלחת אחת שווה עשרים מילות תואר (יתרון חשוב במיוחד לקראת הרפורמה ההולכת וקרבה בסדר הדין האזרחי…).

שני יתרונות אלה באים היטב לידי ביטוי בסלוגנים של ש"ס ושל חד"ש-תע"ל. נתחיל בסלוגן של ש"ס: "ביבי צריך אריה חזק". משחק המילים הפשוט הזה משחק על הקונוטציות האוטומטיות שהמילה "אריה" מעוררת בכולנו – חזק, נחוש, תקיף, נמרץ, מלך. הקונוטציות האלה אמורות לגרום לנו – באופן מודע יותר או פחות – לייחס את כלל התכונות האלה לאריה דרעי. וכל זה במסר קצר וקליט בן ארבע מילים בלבד.

דרעי

שימוש מבריק נוסף בטכניקה של מילים טעונות ניתן לראות בסלוגן של חד"ש-תע"ל: "נוהרים לקלפיות!" הסלוגן הזה מרפרר, כמובן, לסרטון השנוי-במחלוקת של נתניהו מבחירות 2015, ומעבר למילים טעונות הוא משתמש גם באמצעי הרטורי הנהדר אירוניה (שלא ארחיב לגביו בפוסט הנוכחי, בין השאר כי הוא לרוב פחות מתאים לכתיבה המשפטית).

כשנתניהו השתמש בזמנו במילים האלה* כדי לנסות לומר: "סכנה! הערבים נוהרים לקלפיות!" – הוא הפך אותן למילים שמעוררות בכולנו קונוטציות חזקות ביותר. כיום, הקונוטציות האלה מעוררות במצביעים הפוטנציאליים רגשות שליליים חזקים נגד יריביהם הפוליטיים ("היי! אמרו עלינו שאנחנו 'נוהרים לקלפיות' בקטע רע. איזו חוצפה!") וגם מדרבנות אותם לפעולה ישירה ("יאללה! אז עכשיו באמת נוהרים לקלפיות – ומשנים את השלטון!").

חדש

*לסיום, קבלו אנקדוטה מעניינת: בפועל, נתניהו מעולם לא אמר או כתב את המילה "נוהרים" בהקשר זה; למעשה, הציטוט המקורי מדף הפייסבוק של נתניהו היה: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". רק מאוחר יותר – בציטוטים לא מדויקים שאזכרו את הנושא, למשל של זהבה גלאון ושל אחמד טיבי – הופיעה פתאום המילה "נוהרים", התקבעה בתודעה הציבורית והפכה, לגמרי בטעות, למילה טעונה. מעניין, לא?

לקריאה נוספת בבלוג: שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון) ; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטיתהאם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעבריתעקרונות הקיצור של צ'רצ'יל

רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית משכנעת? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין

לפני כשנתיים פרסמתי פוסט שעסק בשבע שגיאות לשון מפתיעות של עורכי דין. כעת החלטתי שהגיע הזמן לפרסם פוסט נוסף בנושא – עם שגיאות לשון מפתיעות נוספות השכיחות בכתיבה המשפטית.

בדיוק כמו בפוסט הקודם, גם הפעם אתם מוזמנים לבחון את עצמכם לפני שתמשיכו לקרוא: במכתב ההתראה הקצר (והמומצא) שלהלן מסתתרות לפחות שבע שגיאות לשון הנפוצות בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

אדון נכבד,

ב-1.1.2016 פרסמת בדף הפייסבוק שלך עשרה סטטוסים העוסקים במדיניות הענישה "המקלה מדי" (כהגדרתך) של הפרקליטות הפלילית – ביניהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי האחרון. בסטטוס האמור תיארת כיצד שני "עבריינים מסוכנים" (כהגדרתך) שיתפו פעולה אחד עם השנייה כדי לפרוץ לדירת שכנתם הקשישה ולגזול את תכשיטיה. מהמתואר בסטטוס יכול הקורא הסביר להסיק כי הפרקליטות התרשלה בכך שלא נקטה בהליכים נגד אותם עבריינים – אלא שאותם "עבריינים מסוכנים" הם למעשה קטינים מתחת לגיל 12 ועל כן אינם ברי-עונשין.

קשה שלא להפריז בחומרת ההשפעה שיכולה להיות למצג מטעה זה על מידת אמונו של הציבור בפרקליטות.

נוכח האמור לעיל נבקשך להסיר את הסטטוס המטעה לאלתר. לחילופין תוכל לערוך אותו מחדש באופן שיבהיר את מצב העניינים המשפטי לאשורו.

לטיפולך המהיר נודה.

 ***

זהו? סיימתם לאתר כל את השגיאות? מצוין! כעת תוכלו לגלול למטה ולבדוק האם צדקתם. 😉

  1. ביניהם

עורכי דין רבים נוטים להשתמש בטעות במילים "ביניהם" או "ביניהן" (between) כשהם מתארים דבר אחד או יותר מתוך רבים (לדוגמה: "החברה עוסקת בייבוא מוצרים שונים, ביניהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, ביניהם שלושה אזרחים זרים, טוענים כי דין התביעה להידחות"). אלא שבהקשרים שבהם רוצים להתייחס לפריט או לפריטים מתוך קבוצה, המילים המתאימות לשימוש הן "בהם" או "בהן" (among – ובעברית: בתוכם, בקרבם): "מוצרים שונים, בהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, בהם שלושה אזרחים זרים".

לפיכך, במקרה המתואר במכתב ההתראה – התייחסות לסטטוס אחד מתוך קבוצה של עשרה – נכון היה לכתוב: "פרסמת עשרה סטטוסים – בהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי".


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


  1. אחד עם השנייה

פעולות הדדיות הן פעולות שאותן מבצעים צדדים זה כלפי זה באופן הדדי, כגון "להתחבק" או "להתנשק" (לפחות רצוי שתהיינה הדדיות – אחרת הן יובילו לפעולות הדדיות פחות, כגון "להיתבע על הטרדה מינית" או "להתעוור מספריי פלפל"). פעולות מסוימות הן הדדיות מעצם טיבן ("להתחתן") בעוד שאחרות הדדיות רק בהקשרים מסוימים. למשל, "להחמיא" – אין ספק שמחמאות יכולות להינתן באופן הדדי; עם זאת, כשבחור אומר לבחורה: "את נראית כמו אסתי גינזבורג" והיא עונה: "גם אתה נראה כמו אסתי גינזבורג" – זו, לרוב הדעות, אינה פעילות של החמאה הדדית.

בעברית, הביטוי "אחד עם השנייה" אינו תקני לתיאור פעולה הדדית. האפשרויות שהשפה שלנו מספקת לתיאור של פעולה הדדית הן "זה עם זה" לשני זכרים (כמו גם "זה את זה", "זה לזה" וכדומה) ו"זו עם זו" וכדומה לשתי נקבות ("השופטת והקלדנית הסתכלו זו על זו בתדהמה בעת שהנתבע והתובע דחפו זה את זה").

שימו לב שבמקרה של פעולה הדדית בין זכר לנקבה יהיה הביטוי התקני "זה את זה" ולא "זה את זו". מדוע? זאת בהתאם לברירת המחדל הידועה של העברית, שלפיה צורת הזכר משמשת גם זכרים וגם נקבות (ותכל'ס זה גם הגיוני, מפני שאם נאמר שהנאשם ועורכת הדין גידפו זה את זו – משמעות הדבר תהיה שהנאשם [זה] גידף את עורכת הדין [זו] – ולא להיפך).

שגיאות לשון נפוצות - לפרסום בפוסט

  1. נקטה בהליכים

הפועל "נקט" הגיע אלינו מן הארמית, ומשמעותו היא "לקח" או "אחז" (לדוגמה: "נשבע בנקיטת חפץ" = נשבע בזמן שהוא אוחז – פיזית – בחפץ קדוש). בשפה המשפטית אנו נוהגים להשתמש בפועל "נקט" בהשאלה (לנקוט הליכים, לנקוט עמדה, לנקוט צעדים, לנקוט אמצעים וכדומה).

מהי הטעות ב"נקטה בהליכים"? התשובה הרשמית היא "מושא ישיר", והתשובה המובנת היא זו: חלק מהפעלים נזקקים למילים שישלימו אותם (למשל, לא מספיק לכתוב ש"השופט פנה" – חייבים להוסיף אל מי הוא פנה). כדי להוסיף את המילים המשלימות באופן תקני נזקקים חלק מהפעלים למילת יחס ("השופט פנה אל הנאשם", "החשוד הודה במעשה") בעוד שלפעלים אחרים אין צורך במילת יחס ("התובע הגיש תביעה") או שניתן להוסיף להם רק את מילת היחס "את" (התובע הגיש את התביעה").

ובחזרה ל"נקט": רבים בטוחים שפועל זה מצריך אחריו את מילת היחס "ב" ("נקט בהליכים", "נקט בעמדה") – אלא ש"נקט" הוא דווקא פועל שמשתמשים בו ללא מילת יחס, או רק עם מילת היחס "את". על כן יש להימנע ממילת היחס "ב" ולכתוב כך: "הפרקליטות נקטה הליכים נגד העבריינים", "בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא", "התובע נקט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".

  1. ברי-עונשין

כמו "נקט", גם המילה "בר" הגיעה אלינו מהארמית, ופירושה הוא "בן" (בר-מצווה = בן-מצווה). בשפה המשפטית אנו מרבים להשתמש ב"בר" במסגרת צירופים המתארים יכולת או תכונה (כמו הסיומת –able באנגלית). לדוגמה: משיב בר-הסגרה, מומחה בר-סמכא, דיור בר-השגה ועוד.

כל עוד אנחנו משתמשים בצורתה המקורית של "בר" (כלומר, זכר יחיד) – הכול דבש. הצרות מתחילות כשאנו מנסים להטות את "בר" לצורות נקבה ("ברת-מימוש") וריבוי ("ברי-עונשין", "ברות-השגה"). הבעיה היא שהצורות "ברת", "ברי" ו"ברות" לא רק שאינן קיימות בעברית – אפילו בארמית הן בקושי קיימות: בארמית, צורת הנקבה הנפוצה של "בר" היא "בת", וצורות הריבוי הן "בני" ו"בנות"…

על כן, מעתה הקפידו למחוק את "ברת", "ברי" ו"ברות" מהלקסיקון, וכתבו כך: תכנית בת-מימוש, קטינים בני-עונשין ודירות בנות-השגה.

  1. קשה שלא להפריז

רוויי ספקות הם חיינו: האם ינצח המערב את דאע"ש? האם נצליח להוריד את יוקר המחייה? האם השמלה ההיא הייתה כחולה או זהובה? – בחיים שכאלה, מנחם לדעת שלפחות בדבר אחד אין כל ספק – והוא שקשה להפריז במספר האנשים המשבשים את הביטוי הזה.

הסיבה לכך שקשה כל כך להפריז (=להגזים) במספרם היא שיש כל כך הרבה כאלה. לכן, גם אם אתאמץ כמיטב יכולתי להגזים ואטען שהם מהווים, נניח, 97 אחוזים מהאוכלוסייה – עדיין ייתכן שמספרם גדול מכך. אם, לעומת זאת, קשה היה שלא להגזים במספרם – אזי גם אם אטען שמדובר בחמישה אנשים בלבד, עדיין ייתכן שמדובר, למעשה, רק בשלושgrumpy memeה. קפיש?

לרוב משתמשים בביטוי זה כשמתייחסים לעניין חשוב או לאדם חשוב, וכדי להדגיש את מידת חשיבותם מציינים ש"קשה להפריז" בה. כך למשל, נתקשה להפריז בחשיבותו של אהרן ברק לעולם המשפט, בחשיבותה של הלכת בנק המזרחי למהפכה החוקתית ובחשיבותם של חתולים חמודים לרשת האינטרנט.

  1. לחילופין

שימו לב: מקורה של המילה "לחילופין" אינו במילה "חילוף" (המרה של דבר אחד באחר – למשל "חילופי שבויים" או "חילופי משמרות") אלא במילה "חלופה" (אפשרות, אלטרנטיבה) – שהרי אנו משתמשים בה כדי להצביע על כך שקיימת חלופה אחרת ("לחלופין, תוכל לערוך את הסטטוס…").

על כן היו"ד מיותרת, ואין לכתוב "לחילופין" אלא "לחלופין" (על משקל "לחלוטין").

  1. לטיפולך המהיר נודה

בואו נשנה לרגע את סדר המילים במשפט: במקום "לטיפולך המהיר נודה" נכתוב "נודה לטיפולך המהיר". כעת קל יותר לשים לב לטעות – האם אנו יכולים להודות לטיפול? מובן שלא. אנו יכולים רק להודות לאדם שאליו פנינו על טיפולו המהיר בנושא.

לפיכך, כדי לנסח את הסיומת למכתב ההתראה באופן תקין, יהיה עלינו להשתמש במילת היחס המתאימה – "על טיפולך המהיר נודה".

*

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"); הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

רוצים ללמוד להימנע משגיאות לשון נוספות הנפוצות בקרב עורכי דין? כאן תמצאו פרטים על הסדנה הפופולרית "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים רבים.

הפעם הראשונה שלי (בעיתון, בעיתון!)

לפני כחודשיים, ימים ספורים אחרי שפרסמתי את "שיר הקופי פייסט", התקשרו אליי ממגזין "הפרקליטים". הייתי בטוחה – מה זה בטוחה, משוכנעת! – שהם מתקשרים כדי להציע לי לכתוב אצלם כתבה בנושא השפה המשפטית.

…כשהם אמרו לי שהם רוצים לכתוב כתבה עליי – כמעט נפלתי מהכיסא.

מה אומר? ובכן, בעיקר שאני נרגשת להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא בצד שכותב אלא בצד שכותבים עליו. מקווה שתהנו! 🙂 (אם אתם מעדיפים לינק לכתבה במגזין עצמו, אתם יכולים ללחוץ כאן).

katava

 

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים")

 

שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין

בחנו את עצמכם: בקטע הקצר הבא ישנן (לפחות) שבע שגיאות לשון הנפוצות מאוד בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

התובע הינו קבלן שיפוצים שהסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 2-5 על בסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח נטו ורכב. מאחר וכעבור כחודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו, הודיע להם התובע ביום 1.5.2013 כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמם. למחרת נפגשו הצדדים, ולאחר שיושבו ההדורים ביניהם הסכים התובע להמשיך במתן השירותים המובטחים במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו בתוך שבוע. התובע יטען, כי הנתבעים מעולם לא העבירו לחשבונו את הסכומים המגיעים לו. לאור התחמקות הנתבעים מתשלום חובם, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

***

…זהו? סיימתם למצוא? מגניב. עכשיו אפשר לגלול למטה. רק שתי הערות קטנות לפני שנתחיל: ראשית, אני לא מתחייבת לתקינות לשונית מושלמת בפוסט, ולכן אפילו במשפט הזה הייתה כבר טעות. שנית, חשוב לומר שבין שלל הבעיות שאפשר למצוא בכתיבה המשפטית (בפוסט הקודם הצבעתי על חלקן) – בעיית שגיאות הלשון היא באמת השולית שבהן. עם זאת השפה היא כלי העבודה המרכזי של עורכי הדין (מישהו אמר "עט להשכיר"?), וככזאת ראוי שנדע להשתמש בה כיאות. שלא לדבר על העובדה שמדובר בבעיית הכתיבה הקלה ביותר לטיפול (כפי שנראה, לפעמים שינוי באות אחת בלבד יעשה את ההבדל בין התקני ללא-תקני).

…ואם קל כל כך לעשות את זה, אז למה לא, בעצם?

1. הינו

אוגד. זוכרים מה זה, חוץ ממילה עלומה משיעורי הלשון הרחוקים בכיתה י'? בגדול, האוגד הוא המילים הוא, היא, הם או הן כשאינן בתפקיד נושא המשפט. כך למשל, במשפט: "מיכל היא עורכת דין" – הנושא הוא "מיכל", האוגד הוא "היא".

אלא שבמקום להשתמש בארבע המילים הללו כאוגדים, רבים מעדיפים להחליף אותן במילים המרשימות יותר הינו, הינה, הינם והינן ("מיכל הינה עורכת דין"). הבעיה היא שאלו שעושים זאת שוגים פעמיים:

א. עקרונית, המילה "הינו" מורכבת משתי מילים פשוטות המוכרות לכולנו: "הנה" + "הוא" (כלומר – "הנה הוא"). היות שאיש אינו מתכוון לומר "מיכל הנה היא עורכת דין" או "התובע הנה הוא קבלן שיפוצים", אזי השימוש במילים הללו בתור אוגדים הוא שגוי. הנכון הוא להשתמש במקבילותיהן הפשוטות והתקינות-לשונית: "התובע הוא קבלן שיפוצים"; "מיכל היא עורכת דין".

אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").

ב. אם אתם בכל זאת מעדיפים להשתמש ב"הינו" ובנטיותיה, לפחות עשו זאת בלי יו"ד. הכתיב הנכון הוא הנו, הנה, הנם והנן – בדיוק כפי שאת המילה "הנה" אנחנו כותבים בלי יו"ד. [עדכון: בחודש יוני 2017 פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללי כתיב חדשים שקבעו, בין השאר, כי: 'תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן'. לפיכך, החל מיוני 2017 תקני לכתוב את "הינו" ונטיותיה עם יו"ד – בניגוד למה שקבעו כללי הכתיב הקודמים].


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט"


2. נתבעים 2-5

זה קרה אי-שם בשנת 1968: עורך דין נמרץ בשם אנוש בר-שלום חנה ברחוב ביאליק העמוס ברמת-גן בשעה 13:00 בצהריים. כשחזר למכוניתו הוא נחרד לגלות שקנסו אותו ב-50 לירות. בר-שלום סירב בתוקף לשלם את הקנס והגיע עם הסיפור עד לבית המשפט העליון, חמוש בטענה המקורית הבאה: לפי התמרור, החנייה ברחוב נאסרה בין השעות 7:00-19:00 – ובשפה העברית, טווח בין מספרים אמור להיכתב מימין לשמאל (הוא אפילו הביא איתו בלשן שיעיד על כך!). במילים אחרות: התמרור שאסר על חנייה ברחוב ביאליק בין השעות 7:00-19:00 אסר למעשה – לפי כללי העברית – על חנייה ברחוב בין השעות שבע בערב לשבע בבוקר. לפיכך לא הייתה כל מניעה חוקית לחנות שם בשעה 13:00 בצהריים.

ואכן, לפחות לפי חוקי העברית – בר-שלום צדק בהחלט. כל טווח בין מספרים בעברית אמור להיכתב מימין לשמאל, ולא כפי שכותבים אותו באנגלית. לכן, מעתה כתבו: "התובע והנתבעת היו נשואים בין השנים 1999-1981"; "התובע הסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 5-2" וכו'.

איך עושים את זה ב-Word? בקלות – פשוט מקלידים את המספר הגבוה קודם.

ומה לגבי בר-שלום? בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ומאז אותו סיפור מקפידות הרשויות להוסיף את המילה "עד" לכל התמרורים ("החנייה אסורה מהשעה 7:00 ועד 19:00"). באופן הזה, העירייה יכולה להמשיך לדפוק לכם קנסות.

שגיאות לשון נפוצות - לפרסום בפוסט

3. מאחר ו

מילת הקישור היחידה בעברית (כן, היחידה!) שמתאימה אחריה האות וי"ו היא המילה "הואיל" ("הואיל והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את הדירה…"). האות וי"ו אינה תקנית לאחר כל מילת קישור אחרת. מאחר ו? היות ו? במקרה ו? הואיל וכולן שגויות, את כולן אפשר למחוק מהלקסיקון.

אז איך נכון להשתמש בהן? עם האות שי"ן אחריהן: "מאחר שכעבור חודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו…". באותו האופן נכתוב גם היות ש, במקרה ש וכו'.

4. יושבו ההדורים

נסו לומר היום לילד בן עשר ש"נפל לכם האסימון". רוב הסיכויים שהוא בקושי יעיף בכם מבט משתומם לפני שיחזור לשנע אריחים זוגיים באייפון (וגם את הרפרנס הזה אף אחד כבר לא יבין בעוד חודשיים). ואם ילד אינו מבין מקור של ביטוי מלפני עשרים שנה בסך הכול – זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו שאנחנו לא ממש מבינים (ולכן גם משבשים) ביטויים שמקורם לפני מאות ואלפי שנים*.

עכשיו תגידו לי, האם מישהו מכם יודע – באמת יודע – מה זה לעזאזל "הדור"? אם עניתם "לא" אתם בחברה טובה, כי מתברר שאף אחד לא באמת יודע. מדובר ב"מילה יחידאית", כלומר כזאת שמופיעה במקרא רק פעם אחת. בגלל כל מיני סיבות (שלא אפרט אותן כאן, אבל תאמינו לי שהן מעניינות) – ההנחה היא שמדובר בהרים. ואנחנו הרי לא "מיישבים הרים" כדי לפתור סכסוך בין אנשים, נכון? (אממ, אולי המתנחלים לא יסכימו איתי כאן). הרעיון הוא שאנחנו מיישרים אותם – כלומר, מסלקים את המכשול הבולט מהדרך – כדי לפתור את הסכסוך.

* למשל, מהי המדוכה הזאת שעליה אנחנו יושבים? ומה בדיוק הקטע עם הגולל שאנו סותמים? ולמה, הו למה, "למצער" זה לא "למרבה הצער"?

5. במידה ו

טוב, את הבעיה הראשונה פה אתם כבר מזהים לבד, נכון? (אם לא, דפדפו שני סעיפים אחורה)

הבעיה השנייה היא שהשימוש בביטוי "במידה ש" בתור תחליף למילה "אם" ("במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו") הוא מוטעה. לביטוי "במידה ש" משמעות אחת בלבד, והיא אינה משמעות של תנאי אלא של מידה יחסית. דוגמה לשימוש נכון תהיה למשל: "בחורף האחרון ירדו גשמים במידה שלא ירדו בעשר השנים האחרונות"; או "אסביר לך את השיעורים בכימיה אורגנית במידה שאדע" – כלומר, ככל שאשלוט יותר בחומר, כך אוכל להסביר לך אותו במידה רבה יותר.

אז מה כן לעשות? פשוט מאוד: להשתמש במילה "אם" במשפטי תנאי. אולי היא נשמעת קצת פשוטה וסתמית – אבל היי, לפחות היא תקינה לשונית.

6. התובע יטען, כי

תגידו, קראתם במקרה את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה"? אם לא, תנו לי לספר לכם שכל הפסקאות בו נראות בערך ככה: "נשים רבות סבורות, שהדרך היחידה לסיפוק צורכיהן, במסגרת של מערכת יחסים, היא מתיחת ביקורת על הגבר, כאשר זה עושה טעויות, או לעוץ לו עצות כשאינו מבקש". על נכונות הפסקה המעניינת הזאת אפשר להתווכח בהרבה מובנים, אבל במונחים של היום יש דבר אחד שבטוח שגוי בה – הפיסוק.

זה לא במקרה – הספר הזה תורגם לעברית בשנת 1994. סביב אותה תקופה האקדמיה ללשון החליטה שיש יותר מדי שימוש בפסיקים בעברית, ושהגיע הזמן להתחיל לקצץ בהם באכזריות. בין השאר החליטה האקדמיה לבטל (במרבית המקרים) את החובה להטיל פסיק לפני המיליות "כי", "ש" ו"אשר". לכן לא עוד "התובע יטען, כי הנתבעים לא העבירו לחשבונו…"; לא עוד "הנתבעת טוענת, שאינה מפלה בין מגזרים שונים". מעתה כתבו בדיוק כפי שאתם מדברים: "התובע יטען כי הנתבעים…"; "הנתבעת טוענת שאינה מפלה…"

7. לאור התחמקות הנתבעים

שימו לב: אומנם אין "חוק" לשוני בעניין זה, אבל מתקני לשון רבים ממליצים שלא להשתמש במילה "לאור" בהקשרים שליליים אלא בהקשרים חיוביים או ניטרליים. לכן עדיף למחוק מהלקסיקון משפטים בסגנון: "לאור הבדיקות עלה חשד לבקע סרעפתי", "לאור בדידותה הקשה מאכלסת התובעת 23 חתולים בביתה" וכו'.

במה נחליף את "לאור" כשמדובר בהקשר שלילי? אפשר להשתמש בתחליפים ניטרליים (בגלל, בגין, בשל, כתוצאה מ…), או בתחליפים המתאימים להקשרים שליליים בלבד (בצל, בעטיו של, מחמת…).

*

הכתבה מבוססת על הרצאתם המשותפת של עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד דנה פאר "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת מדי שנה בהשתלמות השופטים השנתית. ההרצאה מועברת גם במשרדי עורכי דין ומתאימה לקהל של עד 50 משתתפים. לפרטים נוספים לחצו כאן.

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

למצער3