האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה בעלון האחרון של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. הכתבה סוקרת ניסוי אמפירי שערכתי במסגרת התזה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתן של ד"ר יופי תירוש וד"ר תמר קריכלי-כץ. תוצאות הניסוי מעידות בבירור על יתרונות ההתנסחות המשפטית בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה העולמית – גם כשמדובר בשפה העברית.

תודה מיוחדת לד"ר אורלי אלבק, על עריכתה הלשונית המצוינת. 🙂

מקווה שתהנו מהקריאה!

*

"דבר מוזר הוא שמיום הולדתם עד יום מותם שולטים באנשים בני חורין טקסטים שאינם נהירים להם"

(פרנסיס בניון, משפטן בריטי)

אתה, ירון, בעל עסק קטן לכלי מטבח. בשבוע הבא תקבל סחורה חדשה, וכדי להיפטר מהמלאי שיש לך אתה מעוניין להכריז על מכירה גדולה בהנחות של ממש. אתה ממהר ומדפיס מודעה גדולה, צבעונית ויפה המודיעה על המכירה המיוחדת ("בואו לקנות כלי מטבח בזיל הזול! רק בשבוע הקרוב! לפחות 500 פריטים במכירה!") ותולה אותה בחלון הראווה של בית העסק שלך. לאחר מכן אתה מחפש ב'גוגל' את חוק הגנת הצרכן היות שכאזרח שומר חוק אתה מעוניין לבדוק אם עמדת בתנאים שהציב לך המחוקק. בסעיף 15(ב1) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (תיקון מס' 25, התשס"ח–2008) אתה נתקל בטקסט הזה:

עוסק שהודיע ברבים, למעט במקום העסק, על מכירה מיוחדת של טובין או שירותים, יכלול בפרסום את המספר המזערי של הפריטים המוצעים באותה מכירה מיוחדת, ואת המספר המזערי של הפריטים המוצעים בה בהנחה המרבית; הוראות סעיף זה לא יחולו על טובין או שירותים שמחירם לצרכן, במכירה המיוחדת, אינו עולה על 50 שקלים חדשים.

בשלב זה בוודאי לא תשמח לשמוע שבמחקר שערכתי במסגרת התזה שלי, מתוך 52 נבדקים אקראיים שנשאלו אם אתה עומד בתנאי החוק, הצליחו רק 17 (כ-33 אחוזים) להשיב נכונה. הממצא מפתיע למדי כי כל הנבדקים היו סטודנטים דוברי עברית ילידיים (וכמה מהם היו סטודנטים לתואר שני). לעומת זאת, כאשר ניסחתי את תנאי הסעיף בהתאם לעקרונותיה הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה, הצליחו להשיב נכונה 27 מתוך 45 נבדקים אקראיים אחרים (60 אחוזים). גם אם לדוגמה אחת ספציפית מתוך תזה שלמה אין משמעות סטטיסטית רוחבית, עדיין קשה להתעלם מהעובדה שבמקרה הזה שכתוב פשוט, שנעשה על פי מספר מצומצם של עקרונות לשוניים מוגדרים היטב, הביא לגידול של ממש במספר המשיבים נכונה.

האם מצב זה הוא הגיוני וסביר? האין המחוקק אמור להשתדל לנסח את החוקים בשפה המובנת לאדם הסביר – ובפרט כשמדובר בסוג של חוק המופנה ישירות לציבור הרחב?

***

הדוגמה שהבאתי היא אחד המקרים שחקרתי בתזה שכתבתי בהנחייתן של המרצות בפקולטה למשפטים ד"ר יופי תירוש (כיום ראשת בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר) וד"ר תמר קריכלי־כץ. התזה נכתבה על רקע מחקרים אמפיריים רבים שנערכו ברחבי העולם בהשפעת תנועת השפה הפשוטה, בעיקר באנגלית. ממחקרים אלו עולה כי החלתם של עקרונות לשוניים מסוימים על טקסטים משפטיים באנגלית משפרת את ההבנה של קוראים שאינם משפטנים, וכי השיפור מובהק מבחינה סטטיסטית. בתזה שלי בדקתי אם בהחלתם של אותם עקרונות לשוניים על טקסטים משפטיים בעברית יושגו אותן תוצאות. התמקדתי אך ורק בטקסטים משפטיים שהציבור נוהג להתמודד עימם ללא תיווך עורכי דין, כגון טופסי זכאות ממשלתיים, חקיקה צרכנית והסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות. התמקדתי בטקסטים מסוג זה משום שלניסוחם הבהיר יתרונות ניכרים: הגברת נגישותו של הציבור למשפט, מניעת התדיינויות מיותרות, שיפור היעילות הכלכלית ועוד.

גישת המחקר שנקטתי הייתה ניסוי אמפירי כמותני: כל נבדק קיבל שאלון שהכיל ארבעה טקסטים משפטיים (ובהם הסעיף מחוק הגנת הצרכן שהצגתי לעיל) והתבקש להשיב על שאלות ברירה (אמריקניות) שנוסחו בצורת תרחישים (ובהם התרחיש של בעל העסק ירון). כל השאלונים היו זהים זה לזה, למעט הבדל אחד: בחציים הוצגו לנבדקים הטקסטים המשפטיים המקוריים, ובחציים הוצגו להם טקסטים בעלי תוכן זהה ששוכתבו על פי עקרונותיה הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה: פיצול משפטים מורכבים, ניסוח על דרך החיוב במקום על דרך השלילה, השמטת מילים עודפות, המרתן של מילים נדירות במילים מוכרות ועוד. כל הנוסחים המשוכתבים הועברו לבדיקתם של מספר עורכי דין כדי לוודא שמשמעויותיהם המשפטיות של הטקסטים נותרו נאמנים לחלוטין למקור.

כיצד שוכתב הטקסט ומדוע?

כך שוכתב סעיף החוק שלעיל על פי העקרונות הלשוניים של תנועת השפה הפשוטה:

עוסק שהודיע ברבים על מכירה מיוחדת של סחורות או שירותים יכלול בפרסום:

א.  את המספר המזערי של הפריטים המוצעים במכירה זו;

ב.  את המספר המזערי של הפריטים המוצעים בה בהנחה המרבית.

הוראות סעיף זה לא יחולו על:

א.  סחורות או שירותים שמחירם לצרכן במכירה המיוחדת הוא 50 שקלים חדשים ומטה;

ב.  עוסק שהודיע על המכירה המיוחדת במקום העסק שלו בלבד.

לו קרא ירון את הטקסט המשוכתב היה כנראה מבין כי אין פגם במודעה התמציתית שהכין אף שהיא כוללת רק מספר אחד, היות שחלים עליה גדרי החריג השני: הודעה על המכירה המיוחדת במקום העסק בלבד.

מדוע הטקסט המשוכתב מובן ובהיר יותר? הינה העקרונות הלשוניים התורמים לכך.

  1. חלוקה למשפטים קצרים יותר במקרה זה משפט ארוך ומורכב בן 52 מילים, היוצר עומס מנטלי רב על הקורא ומכביד על זיכרונו קצר הטווח, הפך לפסקה המכילה משפטים קצרים יותר ומורכבים פחות.
  2. התנסחות על דרך החיוב שלילות כפולות ומשולשות יוצרות עומס מנטלי רב יותר על הקורא, ואילו ניסוח על דרך החיוב נוטה להיות צפוי, ישיר וחד-משמעי יותר. הטקסט המקורי מכיל שלילה כפולה: "הוראות סעיף זה לא יחולו על טובין או שירותים שמחירם לצרכן, במכירה המיוחדת, אינו עולה על 50 שקלים חדשים" [ההדגשות שלי – ד"פ]. השכתוב, לעומת זאת, מכיל שלילה אחת בלבד, והמשכו מנוסח על דרך החיוב: "הוראות סעיף זה לא יחולו על סחורות או שירותים שמחירם לצרכן במכירה המיוחדת הוא 50 שקלים ומטה" [ההדגשה במקור – ד"פ].
  3. הפרדה בין הכלל לחריגיו יש לשער שרבים מהנבדקים טעו משום שהמקרה של ירון נכלל בחריג ("למעט במקום העסק"). בטקסט המקורי חריג זה מצוין בקצרה במהלך פירוט הכלל, ואילו בטקסט המשוכתב הופרדו החריגים מהכלל. הפרדה זו סייעה בהדגשתם.
  4. המרת מילים נדירות במילים מוכרות על פי עקרונות השפה הפשוטה יש להמיר במידת האפשר את הז'רגון במקבילות בהירות שמשמעותן זהה. במקרה זה: "סחורות" במקום "טובין".
  5. שימוש מושכל בהדגשות תפקיד ההדגשות להסב את תשומת ליבו של הקורא לחלקים בטקסט שבהם ישנה סבירות לבלבול. במקרה זה הודגשה המילה "לא" כדי להפנות את תשומת ליבו של הקורא לחריגים לכלל.
  6. עיצוב חזותי בהיר עיצוב ויזואלי דחוס עלול לגרום לקוראים להירתע מהטקסט מלכתחילה ולהניח שהוא סבוך או טכני מדי עבורם. מחקרים מעלים כי חלוקה לסעיפים, המותירה רקע לבן רב יותר על פני העמוד, מסייעת לקוראים בסוגיה זו.

ממצאי המחקר

תוצאות הניסוי האמפירי הוכיחו את כל השערות התזה.

ראשית, הן הוכיחו כי החלת עקרונות השפה הפשוטה על טקסטים משפטיים בעברית משפרת באופן מובהק סטטיסטית את מידת ההבנה של קוראים שאינם משפטנים.

שנית, הן הוכיחו כי משך הזמן שעל הקוראים להקדיש לטקסטים מתקצר באופן מובהק סטטיסטית.

שלישית, הן הוכיחו שגם התרשמויותיהם הסובייקטיביות של הקוראים מהטקסטים משתפרות. למשל, הנבדקים חשו חוסר ביטחון רב יותר כשענו על השאלות שנגעו לטקסטים המקוריים, ואילו את הטקסטים המשוכתבים הם שפטו כטקסטים ברורים והוגנים יותר.

לממצאים אלו השלכות נורמטיביות ופרקטיות הרלוונטיות לגורמים שונים המעצבים את המשפט בישראל אף מבלי שקיים עדיין בישראל "חוק שפה פשוטה" מפורש. חלק מגורמים אלו הן רשויות המדינה, המייצרות כמות ניכרת של טקסטים המיועדים לשימושו של הציבור הרחב. על רשויות אלו מוטלת החובה לפעול בשוויון, בהגינות ובסבירות על פי העקרונות והערכים של המשפט המנהלי. האין משמעות הדבר כי מוטלת חובה על הרשויות לנסות ולהנגיש את הטקסטים שלהן לציבור במידת האפשר? נוסף על כך, ראוי לפרש כמה מחובות האתיקה המוטלות על עורכי הדין, כחובות הכוללות את מחויבותם להנגיש את מערכת המשפט לציבור בין השאר באמצעות ניסוח נגיש של טקסטים משפטיים המיועדים לשימושו הישיר.

בישראל קיימות אומנם הוראות חוק שונות העוסקות בהנגשה לשונית למיעוטים לשוניים ולבעלי מוגבלויות, אולם טרם נחקק חוק העוסק בהנגשה לשונית לציבור בכללותו אף שיכולתו של אדם להכיר את חובותיו ולממש את זכויותיו תלויה, לפחות בחלקה, ביכולתו להבין את הטקסטים המציגים לפניו חובות וזכויות אלה. מכל הסיבות הללו בימים אלו ממש הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין (שכותבת שורות אלה חברה בה) עמלה על קידום הצעת חוק שיחייב חלק מרשויות המדינה ליישם את עקרונות השפה הפשוטה במסמכיהן. חוק דומה נחקק בשנת 2010 בארצות הברית (Plain Language Act), והוא מחייב את הרשויות הפדרליות להשתמש בשפה פשוטה במסמכים שונים – למשל במסמכים שהציבור נדרש להם כדי למצות זכויות או לשלם מיסים.

לאור ממצאיה החד-משמעיים של התזה כולי תקווה כי חוק זה יקודם וייחקק, וכי בעוד מספר שנים יהיה תחום השפה המשפטית הפשוטה תחום מוסדר המיושם ברבים מהטקסטים המשפטיים בישראל. כך תעשה ישראל צעד חשוב שיהלום את ערכי הדמוקרטיה, יקטין את הריבוד הסוציאלי ויגדיל את ההוגנות בהליך המשפטי. כך תשתפר יכולתו של כל אדם בישראל להבין בכוחות עצמו את שלל הטקסטים המשפטיים שנכתבו עבורו ומיועדים לשימושו הישיר. כך יוכלו בעלי עסק כמו ירון לתלות מודעה בבית העסק שלהם מבלי לחשוש שבעשותם זאת יהפכו בשוגג למפרי חוק.

*

תודה מיוחדת למרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין ע"ש דיויד וינר ז"ל, על מענק המחקר שהעניק למחקר זה.

לקריאה נוספת: הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית 

הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

"מהו המקצב המוצלח ביותר עבור משפט זה?"

אני קוראת את המשפט בקול. ואז משנה ל:

"עבור המשפט הזה, מהו המקצב המוצלח ביותר?"

שוב קוראת בקול. ושוב משנה:

"עבור המשפט הזה, המקצב המוצלח ביותר – מהו?"

*

המוזיקה של הכתיבה היא נושא שמדריכי כתיבה נוטים לדלג עליו. וזה חבל, כי לכתיבה ולמוזיקה יש הרבה במשותף: קטע ש"זורם" כל כך בטבעיות עד שאנו מתפלאים שכבר הגענו לסופו; פסקה שמעוררת בנו דפיקות לב מואצות; מילה ש"מכה" בהפתעה – המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי בכל ההשפעות הרגשיות האלה. ולכן המוזיקה שבכתיבה היא חשובה. מאוד.

לפוסט הנוכחי שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לעורר מודעות לחשיבותה של המוזיקה בכתיבה בכלל ובכתיבה המשפטית בפרט; השנייה היא להמליץ על ארבע טכניקות פשוטות ויעילות לשיפורה במסמכים משפטיים.

א. ככלל, גוונו באורכי המשפטים

במשפט הזה יש חמש מילים. ובזה יש חמש מילים נוספות. משפטים כאלה אינם בעייתיים כשלעצמם. אבל ביחד הם נשמעים מונוטוניים. רק תקשיבו למה שקורה כאן. הכתיבה הזאת הולכת ונעשית משעממת. הצליל שלה מתחיל להישמע חדגוני. מזכיר במידת מה תקליט שנתקע. האוזן שלנו נואשת לקצת גיוון.

את הפסקה הקודמת לא אני חיברתי (לצערי). חיבר אותה הסופר והעיתונאי גארי פרובוסט, שרצה להדגים מה קורה כשמשתמשים רק במשפטים דומים באורכם. בין אם מדובר ברצף של משפטים קצרים, בינוניים או ארוכים (המצב הנפוץ-יותר בקרב עורכי הדין), הבעיה הבסיסית היא זהה: אורכי משפטים דומים מובילים למקצב קריאה מונוטוני – והמונוטוניות הזאת מרדימה את הקורא.

"כעת, הקשיבו לזה" – ממשיך וכותב פרובוסט – "אני מגוון את אורכי המשפטים, ובכך יוצר מוזיקה. מוזיקה. הכתיבה שרה. יש לה מקצב נעים, תנועה קלילה, הרמוניה". ואכן, הפתרון למקצב קריאה מונוטוני הוא להקפיד ולגוון באורכי המשפטים. על כן הקפידו לשלב בכתיבתכם משפטים קצרים, בינוניים וארוכים*. יכול להיות שהקורא שלכם עדיין ישתעמם ממה שכתבתם על שיעור המס המיוחד לשבח הריאלי במכירה חייבת של דירת מגורים מזכה** – אבל היי, לפחות זה לא יהיה באשמת המקצב.

*(ארוכים במידה, כן? כי משפטים ארוכים מדי הם בעייתיים כשלעצמם. אבל על זה כבר כתבתי בפוסט אחר)
**(נדמה לי שזה דבר אמיתי)

ב. עוררו את הקורא עם"כתיבת-סטקטו"

כשמדברים על מקצב "טוב" או "נכון" – הן במוזיקה והן בכתיבה – לרוב מתכוונים למקצב טבעי וזורם. עם זאת, מקצב הכתיבה ה"נכון" לקטע מסוים תלוי גם במסר שאנו מעוניינים להעביר. זוהי הסיבה לכך שקראתי לסעיף הקודם "ככלל, גוונו באורכי המשפטים": מצד אחד, אנו רוצים שהכתיבה שלנו תהיה זורמת וסוחפת; מצד שני, כדאי שנשבור פה ושם את המקצב הנעים הזה – בקטעים שמצדיקים זאת.

אחת מטכניקות ה"שבירה", שמתאימה במיוחד לעולם המשפט, היא כתיבה במקצב סטקטו. סטקטו (staccato) הוא מושג מוזיקלי שמורה להפריד בין צליל לצליל, כך שאלו יישמעו קצרים, קופצניים ומקוטעים (דמיינו את נטע ברזילי בהתחלה של TOY). מבחינה רגשית, מקצב הסטקטו יוצר במאזינים רמת עוררות גבוהה, ולכן הוא מעלה בהם רגשות שאופייניים לעוררות: שמחה, נחישות, פסקנות, דחיפות, עצבנות, מתח, כעס וכדומה (הרגש הספציפי שיעלה תלוי במאפיינים נוספים של המוזיקה, כגון סולם ועוצמה).

גם בכתיבה ניתן להשתמש באותה הטכניקה. הקווים המנחים של כתיבת הסטקטו הם שלושה: א. רצף של משפטים קצרים יחסית (מומלץ שמרביתם לא יהיה זהים באורכם, ע"ע ס' הגיוון) ; ב. היעדר (או מיעוט) מילות קישור ביניהם; ג. השמטה של כל מילה הניתנת להשמטה. עמוס עוז, למשל, משתמש בטכניקה הזאת בספרו "מתחילים סיפור", כשהוא מנסה לתאר סדרת נסיונות כושלים לכתוב פתיחה לסיפור –

"יושב. מקשקש על הדף. מקמט. זורק לסל. מקשקש. צורות. פרחים. משולשים. מעויינים. בית עם ארובה."

הכתיבה החדה והמקוטעת הזאת, נטולת מילות הקישור ומילים מתבקשות אחרות (כגון "אני") מעבירה בבירור את רגשות התסכול והמתח של הכותב. למרות העובדה שהוא אינו אומר עליהן ולו מילה מפורשת אחת, התחושה היא שהוא תיכף קם מהכיסא, קורע את הדף ובועט ברומבה. לעומת זאת, ראו את ההבדל הרגשי שיוצרת כאן כתיבה רגילה:

"ראשית אני יושב, בהמשך מקשקש על הדף, ולבסוף מקמט וזורק לסל. אחר כך אני מקשקש צורות שונות, כגון פרחים, משולשים, מעויינים, ולסיום מוסיף גם בית עם ארובה."

היכן הדחיפות, התסכול והמתח? התפוגגו כמעט לחלוטין; הקורא שלנו רגוע למדיי, ולכן גם רחמיו על הכותב המתוסכל – שכעת מצטייר בעיניו ככותב מתוסכל-הרבה-פחות – פוחתים בהתאם.

ובעולם המשפט?

בעולם המשפט נוכל להשתמש בכתיבת-סטקטו כשאנו מפרטים הנמקה מרכזית בטיעון שלנו, ומעוניינים לשדר לגביה נחישות ופסקנות. השופט אהרן ברק הרבה לעשות זאת בפסקי דינו: "הקורא נתקל במשפטים הקצרים 'השקולים', במקצב הסטקטו הפסקני. האמירות מופיעות כאמירות מוחלטות ונקיות, בעלות ריתמוס כמעט מיסטי […] והצורך לחזור ולערער/להרהר בהן אינו מתעורר" (רועי עמית, "העמדות של (ה)קאנון: הטקסט הברקי כקאנון בהתהוות"). הנה דוגמה לכתיבת-סטקטו נחושה האופיינית לברק, מתוך דנ"א נחמני נ' נחמני: "זו ציפייתם הלגיטימית של רות ודני נחמני. זהו הבסיס לכל פעולה בביציות המופרות. זהו היסוד לכל ההוויה ביניהם. זוהי התשתית להורות שלהם. אין זו הורות 'חד משפחתית'. תורם הזרע אינו עלום. זוהי הורות משותפת בכל אתר ואתר".

גם תיאורים עובדתיים דרמטיים יכולים להשתדרג בעזרת כתיבת-סטקטו. זוכרים את פרשת כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה לאחר שזה התעלל בה שנים ארוכות? השופטת דורנר, שרצתה לעורר אמפתיה כלפי הנאשמת, הקפידה לכתוב את התיאור העובדתי מנקודת מבטה של בוחבוט עצמה – ואולם דורנר לא הסתפקה בטכניקת נקודת המבט, וחידדה את המסר עם כתיבת-סטקטו:

"בתאריך 18.2.94 הוגדשה הסאה. הבעל הכה אותה מכות קשות במעמד שלושת בניה. היא נסוגה לחדר השינה וביקשה נפשה למות. בחדר היה רובה גלילון שבנה החייל הביא עמו. היא טענה אותו במחסנית ודרכה את הנשק. לשמע קול הדריכה התקרב הבעל לפתח חדר השינה. אזי היא כיוונה את ההדק לעברו וירתה ירי אוטומטי עד שהמחסנית התרוקנה. כך הוא נהרג".

מכיוון שהתיאור העובדתי הוא מנקודת מבטה של בוחבוט, כתיבת הסטקטו מאפשרת לקוראים להזדהות עימה ברמה הגופנית ממש: עם סערת רגשותיה, עם פעולותיה התזזיתיות, עם רגשות הלחץ, הדחיפות וחוסר האונים. נסו להמיר את הפסקה הזו לכתיבה רגילה – ההבדל יהיה דרמטי.

ג. ככלל, אל "תדחפו" הסגרים לאמצע המשפט

פעם למדנו בשיעורי לשון על "הסגרים": הערות שונות של הכותב לגבי תוכן המשפט. למשל, במשפט "למרבה המזל, התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה" – ההסגר "למרבה המזל" מאפשר לכותב להביע את תחושתו החיובית על היעדרה של התובעת מזירת התאונה.

כעת נמקם את ההסגר באמצע המשפט: "התובעת, למרבה המזל, לא נכחה במקום בעת התאונה". בכך יצרנו שתי קטיעות: הראשונה היא מחשבתית, כי ההסגר קוטע את רצף התוכן ("התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה"); השנייה היא מקצבית, מכיוון שההסגר מוקף בזוג פסיקים, ואלו מכריחים את הקורא להאט ולהתעכב עליו מעט.

על כן מומלץ למקם את ההסגרים בתחילת המשפט (ולעיתים בסופו): שם הם גם אינם קוטעים את רצף התוכן וגם דורשים רק פסיק אחד (אם בכלל). אפשרות לא רעה נוספת היא להשאיר את ההסגר באמצע המשפט אבל לוותר על זוג הפסיקים. שימו לב שאת זה ניתן לעשות רק כשההסגר קצר מאוד ("הבקשה נדחתה כאמור בבית המשפט", "נזקיו מסתכמים כנראה במאות אלפי שקלים").

ואולם, כאמור בכותרת הסעיף – זהו רק הכלל. ישנם שני יוצאים מן הכלל: הראשון הוא כל אותם מקרים שבהם ההסגר עצמו חשוב. במקרים כאלו דווקא נעדיף למקם את ההסגר באמצע המשפט. לדוגמה: "המשיב, לטענתו, לא חשב שעליו לבדוק את נושא זכויות היוצרים". ההסגר "לטענתו" – הממוקם באמצע המשפט ובין זוג פסיקים – קוטע את הזרימה המוזיקלית של המשפט ומכריח את הקורא להתעכב עליו מעט, ובאופן הזה אנו מצליחים לרמוז באלגנטיות כי המשיב מבלבל את המוח.

היוצא מן הכלל השני הוא שלפעמים – מסיבות מוזיקליות טהורות – המקצב פשוט יישמע טוב יותר אם נמקם את ההסגר באמצע המשפט. ככה זה, במוזיקה אין תמיד הסברים לוגיים; לפעמים זה רק עניין של מודעות והקשבה. מה שמוביל אותנו בטבעיות אל הסעיף האחרון –

ד. קראו בקול

לסיום – טיפ קצרצר אך חשוב, שרלוונטי ליישומן של כל הטכניקות שפורטו לעיל:

כשאתם רוצים לוודא שמקצב הכתיבה שלכם זורם, ולחלופין – מקוטע בכוונה כדי להדגיש את המסרים החשובים – אל תסתפקו בקריאה בלב. כשמדובר בטקסט שאתם כתבתם, קשה יותר "לשמוע" בקריאה כזאת את כל הצרימות המוזיקליות: את המקצבים המונוטוניים, את סימני הפיסוק העודפים, את המשפטים ההיפר-ארוכים שמותירים את הקורא קצר-נשימה. לכן שבו מול הטקסט שלכם וקראו אותו בקול, תוך שאתם מקפידים על כל ההפסקות שסימני הפיסוק מורים עליהן. זוהי ללא ספק הדרך המדויקת והיעילה ביותר*** "לשמוע" את המוזיקה של הכתיבה שלכם.

***(כמו כן, זוהי דרך מדויקת ויעילה ביותר להקריפ את שותפיכם למשרד, ולכן השתדלו אומנם לקרוא בקול – אך לעצמכם).

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדיןחכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בכתיבה המשפטית; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית 

חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים

כולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים: בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים, פסקי דין אחרים… מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לבם של השופטים בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה יעילה. במקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.

בפוסט הנוכחי אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן: א. מקמו את המסרים החשובים ביותר שלכם במשפטים קצרים. ב. השתמשו בסימן הפיסוק הנהדר "קו מפריד". ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים. ד. פתחו משפטים חשובים בוי"ו החיבור. ה. שאלו שאלות (אבל רק אם התשובות עליהן חשובות במיוחד). רק הערה אחרונה לפני שנתחיל: חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה השיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן – להשתמש בהן במידה.

שנתחיל?

א. מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים (או: כן. האורך בהחלט קובע)

לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: משפטים ארוכים, ומשפטים ארוכים מאוד. לא מעט קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלות עליו על פי דין, גם שלוש-ארבע הפרות של חובות אלה, גם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת… במילים אחרות: במסמך משפטי ממוצע, לא נדיר שמשפט אחד יכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.

אבל מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. כדי להבין את הבעיה שהם יוצרים, צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על גבי המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד. במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת בכך שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך-קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם!" ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים אל המשפט הבא.

במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדיי. לכן משפטים ארוכים אינם מתאימים להדגשת מסרים (למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד).

משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות – ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר שהם מכילים. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.

ב. השתמשו בקווים מפרידים (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)

הקו המפריד (שרבים מכנים אותו בטעות "מקף" – כנראה מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת) הוא ממש נהדר להדגשת מסרים. אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.

הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא…"), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי…") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב"). כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט חשין זכרו לברכה, ובפסקי דינו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל:

 "לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים:

"לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"

למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? זאת מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).

או, במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.

%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%9e%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93

ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)

אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!

עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה. זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק "בלב".

גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".

יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".

ד. וי"ו החיבור אחרי נקודה (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)

שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק'. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת. כאן אתייחס דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה'.

ובכן, ייתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).

ה. שאלו שאלות (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)

למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא, הרי, כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.

ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה. אגב, התשובה הזאת כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא!" (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעשוי להיות להן אפקט בומרנג. אם שאלתם למשל בכתב ההגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?" והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא!" – האפקט יהיה הפוך; למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם (לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע").

*

בהזדמנות זו אבקש לאחל שנה טובה, מתוקה ומוצלחת לכולכם – שנהיה לראש ולא לזנב, שיהיה לנו הכי כיף בעולם, ושנכתוב מסמכים משפטיים פשוטים, בהירים ותקינים-לשונית. 😉

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין

לפני כשנתיים פרסמתי פוסט שעסק בשבע שגיאות לשון מפתיעות של עורכי דין. כעת החלטתי שהגיע הזמן לפרסם פוסט נוסף בנושא – עם שגיאות לשון מפתיעות נוספות השכיחות בכתיבה המשפטית.

בדיוק כמו בפוסט הקודם, גם הפעם אתם מוזמנים לבחון את עצמכם לפני שתמשיכו לקרוא: במכתב ההתראה הקצר (והמומצא) שלהלן מסתתרות לפחות שבע שגיאות לשון הנפוצות בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

אדון נכבד,

ב-1.1.2016 פרסמת בדף הפייסבוק שלך עשרה סטטוסים העוסקים במדיניות הענישה "המקלה מדי" (כהגדרתך) של הפרקליטות הפלילית – ביניהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי האחרון. בסטטוס האמור תיארת כיצד שני "עבריינים מסוכנים" (כהגדרתך) שיתפו פעולה אחד עם השנייה כדי לפרוץ לדירת שכנתם הקשישה ולגזול את תכשיטיה. מהמתואר בסטטוס יכול הקורא הסביר להסיק כי הפרקליטות התרשלה בכך שלא נקטה בהליכים נגד אותם עבריינים – אלא שאותם "עבריינים מסוכנים" הם למעשה קטינים מתחת לגיל 12 ועל כן אינם ברי-עונשין.

קשה שלא להפריז בחומרת ההשפעה שיכולה להיות למצג מטעה זה על מידת אמונו של הציבור בפרקליטות.

נוכח האמור לעיל נבקשך להסיר את הסטטוס המטעה לאלתר. לחילופין תוכל לערוך אותו מחדש באופן שיבהיר את מצב העניינים המשפטי לאשורו.

לטיפולך המהיר נודה.

 ***

זהו? סיימתם לאתר כל את השגיאות? מצוין! כעת תוכלו לגלול למטה ולבדוק האם צדקתם. 😉

 

  1. ביניהם

עורכי דין רבים נוטים להשתמש בטעות במילים "ביניהם" או "ביניהן" (between) כשהם מתארים דבר אחד או יותר מתוך רבים (לדוגמה: "החברה עוסקת בייבוא מוצרים שונים, ביניהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, ביניהם שלושה אזרחים זרים, טוענים כי דין התביעה להידחות"). אלא שבהקשרים שבהם רוצים להתייחס לפריט או לפריטים מתוך קבוצה, המילים המתאימות לשימוש הן "בהם" או "בהן" (among – ובעברית: בתוכם, בקרבם): "מוצרים שונים, בהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, בהם שלושה אזרחים זרים".

לפיכך, במקרה המתואר במכתב ההתראה – התייחסות לסטטוס אחד מתוך קבוצה של עשרה – נכון היה לכתוב: "פרסמת עשרה סטטוסים – בהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי".

 

  1. אחד עם השנייה

פעולות הדדיות הן פעולות שאותן מבצעים צדדים זה כלפי זה באופן הדדי, כגון "להתחבק" או "להתנשק" (לפחות רצוי שתהיינה הדדיות – אחרת הן יובילו לפעולות הדדיות פחות, כגון "להיתבע על הטרדה מינית" או "להתעוור מספריי פלפל"). פעולות מסוימות הן הדדיות מעצם טיבן ("להתחתן") בעוד שאחרות הדדיות רק בהקשרים מסוימים. למשל, "להחמיא" – אין ספק שמחמאות יכולות להינתן באופן הדדי; עם זאת, כשבחור אומר לבחורה: "את נראית כמו אסתי גינזבורג" והיא עונה: "גם אתה נראה כמו אסתי גינזבורג" – זו, לרוב הדעות, אינה פעילות של החמאה הדדית.

בעברית, הביטוי "אחד עם השנייה" אינו תקני לתיאור פעולה הדדית. האפשרויות שהשפה שלנו מספקת לתיאור של פעולה הדדית הן "זה עם זה" לשני זכרים (כמו גם "זה את זה", "זה לזה" וכדומה) ו"זו עם זו" וכדומה לשתי נקבות ("השופטת והקלדנית הסתכלו זו על זו בתדהמה בעת שהנתבע והתובע דחפו זה את זה").

שימו לב שבמקרה של פעולה הדדית בין זכר לנקבה יהיה הביטוי התקני "זה את זה" ולא "זה את זו". מדוע? זאת בהתאם לברירת המחדל הידועה של העברית, שלפיה צורת הזכר משמשת גם זכרים וגם נקבות (ותכל'ס זה גם הגיוני, מפני שאם נאמר שהנאשם ועורכת הדין גידפו זה את זו – משמעות הדבר תהיה שהנאשם [זה] גידף את עורכת הדין [זו] – ולא להיפך).

 

  1. נקטה בהליכים

הפועל "נקט" הגיע אלינו מן הארמית, ומשמעותו היא "לקח" או "אחז" (לדוגמה: "נשבע בנקיטת חפץ" = נשבע בזמן שהוא אוחז – פיזית – בחפץ קדוש). בשפה המשפטית אנו נוהגים להשתמש בפועל "נקט" בהשאלה (לנקוט הליכים, לנקוט עמדה, לנקוט צעדים, לנקוט אמצעים וכדומה).

מהי הטעות ב"נקטה בהליכים"? התשובה הרשמית היא "מושא ישיר", והתשובה המובנת היא זו: חלק מהפעלים נזקקים למילים שישלימו אותם (למשל, לא מספיק לכתוב ש"השופט פנה" – חייבים להוסיף אל מי הוא פנה). כדי להוסיף את המילים המשלימות באופן תקני נזקקים חלק מהפעלים למילת יחס ("השופט פנה אל הנאשם", "החשוד הודה במעשה") בעוד שלפעלים אחרים אין צורך במילת יחס ("התובע הגיש תביעה") או שניתן להוסיף להם רק את מילת היחס "את" (התובע הגיש את התביעה").

ובחזרה ל"נקט": רבים בטוחים שפועל זה מצריך אחריו את מילת היחס "ב" ("נקט בהליכים", "נקט בעמדה") – אלא ש"נקט" הוא דווקא פועל שמשתמשים בו ללא מילת יחס, או רק עם מילת היחס "את". על כן יש להימנע ממילת היחס "ב" ולכתוב כך: "הפרקליטות נקטה הליכים נגד העבריינים", "בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא", "התובע נקט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".

 

  1. ברי-עונשין

כמו "נקט", גם המילה "בר" הגיעה אלינו מהארמית, ופירושה הוא "בן" (בר-מצווה = בן-מצווה). בשפה המשפטית אנו מרבים להשתמש ב"בר" במסגרת צירופים המתארים יכולת או תכונה (כמו הסיומת –able באנגלית). לדוגמה: משיב בר-הסגרה, מומחה בר-סמכא, דיור בר-השגה ועוד.

כל עוד אנחנו משתמשים בצורתה המקורית של "בר" (כלומר, זכר יחיד) – הכול דבש. הצרות מתחילות כשאנו מנסים להטות את "בר" לצורות נקבה ("ברת-מימוש") וריבוי ("ברי-עונשין", "ברות-השגה"). הבעיה היא שהצורות "ברת", "ברי" ו"ברות" לא רק שאינן קיימות בעברית – אפילו בארמית הן בקושי קיימות: בארמית, צורת הנקבה הנפוצה של "בר" היא "בת", וצורות הריבוי הן "בני" ו"בנות"…

על כן, מעתה הקפידו למחוק את "ברת", "ברי" ו"ברות" מהלקסיקון, וכתבו כך: תכנית בת-מימוש, קטינים בני-עונשין ודירות בנות-השגה.

 

  1. קשה שלא להפריז

רוויי ספקות הם חיינו: האם ינצח המערב את דאע"ש? האם נצליח להוריד את יוקר המחייה? האם השמלה ההיא הייתה כחולה או זהובה? – בחיים שכאלה, מנחם לדעת שלפחות בדבר אחד אין כל ספק – והוא שקשה להפריז במספר האנשים המשבשים את הביטוי הזה.

הסיבה לכך שקשה כל כך להפריז (=להגזים) במספרם היא שיש כל כך הרבה כאלה. לכן, גם אם אתאמץ כמיטב יכולתי להגזים ואטען שהם מהווים, נניח, 97 אחוזים מהאוכלוסייה – עדיין ייתכן שמספרם גדול מכך. אם, לעומת זאת, קשה היה שלא להגזים במספרם – אזי גם אם אטען שמדובר בחמישה אנשים בלבד, עדיין ייתכן שמדובר, למעשה, רק בשלושgrumpy memeה. קפיש?

לרוב משתמשים בביטוי זה כשמתייחסים לעניין חשוב או לאדם חשוב, וכדי להדגיש את מידת חשיבותם מציינים ש"קשה להפריז" בה. כך למשל, נתקשה להפריז בחשיבותו של אהרן ברק לעולם המשפט, בחשיבותה של הלכת בנק המזרחי למהפכה החוקתית ובחשיבותם של חתולים חמודים לרשת האינטרנט.

 

  1. לחילופין

שימו לב: מקורה של המילה "לחילופין" אינו במילה "חילוף" (המרה של דבר אחד באחר – למשל "חילופי שבויים" או "חילופי משמרות") אלא במילה "חלופה" (אפשרות, אלטרנטיבה) – שהרי אנו משתמשים בה כדי להצביע על כך שקיימת חלופה אחרת ("לחלופין, תוכל לערוך את הסטטוס…").

על כן היו"ד מיותרת, ואין לכתוב "לחילופין" אלא "לחלופין" (על משקל "לחלוטין").

 

  1. לטיפולך המהיר נודה

בואו נשנה לרגע את סדר המילים במשפט: במקום "לטיפולך המהיר נודה" נכתוב "נודה לטיפולך המהיר". כעת קל יותר לשים לב לטעות – האם אנו יכולים להודות לטיפול? מובן שלא. אנו יכולים רק להודות לאדם שאליו פנינו על טיפולו המהיר בנושא.

לפיכך, כדי לנסח את הסיומת למכתב ההתראה באופן תקין, יהיה עלינו להשתמש במילת היחס המתאימה – "על טיפולך המהיר נודה".

 

רוצים ללמוד להימנע משגיאות לשון נוספות הנפוצות בקרב עורכי דין? כאן תמצאו פרטים על הסדנה הפופולרית "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים רבים.

 

עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל

לאחרונה – ואין לי שום מושג למה – התחלתי לקרוא הרבה ספרות עיונית (רק לפני יומיים, למשל, סיימתי לקרוא ספר עב-כרס באנגלית על חיי היומיום באנגליה בתקופה הוויקטריאנית…). אין ספק שזה לא ממש אופייני לי, ולא בדיוק ברור מה עובר עליי. 🙂 בכל מקרה, בתוך כל הבולמוס הזה של הקריאה העיונית התחלתי לקרוא גם את הביוגרפיה של צ'רצ'יל – והופתעתי לגלות שנוסף על פעילותו הצבאית והמדינית הענפה הוא היה גם כותב פורה ומוכשר ביותר. כבר בגיל 21 הוא פרסם בעיתון רשימות מחזית המלחמה בקובה, ולאורך כל חייו הייתה הכתיבה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים שלו: הוא כתב יותר מ-40 ספרים, אלפי כתבות עיתונות ולפחות שני תסריטים. בשנת 1953 הוא אפילו זכה בפרס נובל לספרות.

כשחיפשתי בגוגל מידע נוסף על הכתיבה שלו, מצאתי את האוצר הקטן הבא – תזכיר שכתב צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה, שבו הוא מתרעם על האורך והסרבול של המסמכים שעל חברי הקבינט לעסוק בהם, וקובע הנחיות בנוגע לאופן כתיבת הדוחות בצורה קצרה ובהירה יותר. אני אמנם לא בטוחה שקראו לזה ככה בשנות ה-40, אבל מה שצ'רצ'יל מנסה למעשה לעשות כאן זה להנחיל לחברי הקבינט ולצוותיהם את עקרונות הכתיבה הפשוטה.

הרשיתי לעצמי לתרגם את המסמך (הקצר, כמובן!) לעברית, והרי הוא כאן להנאתכם (ולמי שמעדיף – מצ"ב לינק למסמך המקורי באנגלית).

תיהנו! 🙂

—————————————————————————————————————

(מסמך זה הוא רכושה של ממשלת בריטניה).

סודי.

W.P.(G) (40) 211.                                                                עותק מס'__

9 באוגוסט, 1940.

משרד המלחמה.

קיצור.

תזכיר מאת ראש הממשלה.

על מנת לבצע את עבודתנו, עלינו לקרוא כמויות אדירות של מסמכים. כמעט כולם ארוכים בהרבה מהנדרש. מצב זה מוביל לבזבוז זמן, היות שעלינו להשקיע מאמץ באיתור עיקרי הדברים.

אני מבקש מעמיתיי ומצוותיהם להקפיד לכתוב דוחות קצרים יותר.

  • יש לשאוף לדוחות שבהם עיקרי הדברים מאורגנים בסדרה של פסקאות קצרות וקולעות.
  • אם הדוח מתבסס על ניתוח מפורט של גורמים מורכבים, או על נתונים סטטיסטיים, על אלו להיות מפורטים בנספח נלווה.
  • לעיתים קרובות תושג המטרה בצורה המיטבית לא בדוח מפורט, אלא בתזכיר המכיל כותרות בלבד, שעליהן ניתן יהיה להרחיב בעל פה במידת הצורך.
  • הבה נשים קץ למשפטים כגון אלה: "נוסף על כך קיימת חשיבות להבאתם בחשבון של השיקולים הבאים…" או "על שיקולים אלה להיות מובאים בחשבון בכל הנוגע לביצוע…". מרבית הביטויים המנופחים הללו אינם יותר מקישוטים שניתן להשמיט לחלוטין, או להמיר במילה אחת. הבה לא נירתע משימוש במשפטים קצרים, אף אם הם נשמעים "דיבוריים".

דוחות שייערכו באופן שבו אני מציע עשויים בתחילה להיראות "מחוספסים" בהשוואה לרשמיות היבשה של הז'רגון הפורמלי. אולם החסכון בזמן יהיה רב, וההתמקדות העקבית בעיקרי הדברים תהווה כלי עזר לחשיבה בהירה יותר.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל

רח' דאונינג 10.

9 באוגוסט, 1940.

—————————————————————————————————————

משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית

מאז שפתחתי את הבלוג שואלים אותי מדי פעם – גם בהודעות פרטיות וגם בתגובות – אם אני יכולה להמליץ על ספר שעוסק באופן מקיף ומעמיק בעברית המשפטית. לכל הפונים אליי בעניין זה הייתה לי תמיד תשובה אחת קבועה: שני עמיתים מוכשרים שלי – עורכי הדין רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני – עמלים זה מספר שנים על כתיבת ספר שיהיה בדיוק כזה. לכל אותם פונים גם הבטחתי שכאשר הספר ייצא לאור, אודיע על כך בבלוג.

ובכן, אני שמחה לבשר שהיום הזה הגיע. הספר, שזכה לשם החכם והמשעשע 'זאת ועו"ד!' והעורך שלו הוא ד"ר רוביק רוזנטל, יצא בשעה טובה לאוויר העולם. קוראי הבלוג זוכים כעת לחשיפה בלעדית מתוך הספר: הצצה לתוך אחד מפרקיו, העוסק בנושא המעניין של קלישאות בשפה המשפטית. מצ"ב חלקו הראשון של הפרק – אני בטוחה שתיהנו מהקריאה! 🙂

(טרם קריאה, גילוי נאות קטן: בפרק המצ"ב יש אמנם התייחסות גם אל הבלוג הזה – אבל בחיי שלא זו הסיבה שדווקא הוא נבחר לפרסום כאן. אני בכלל המלצתי להם על פרק אחר כמתאים יותר לפרסום בבלוג – אבל מה לעשות שהחיים קשים ושרן ומיכל העדיפו שאעלה כאן דווקא את הפרק הזה… 😉 ).

* * *

"זאת ועוד! טול, טול קורה מבין עיניך. אמרתי טול!" (האחים זווילי, "ארץ נהדרת")

איך מנצחים במשפט? שאלה טובה. כתצפיתני לשון אפשר לפחות לנסות להציץ למחסן התחמושת הלשוני שבעזרתו מנסים עורכי דין לעשות זאת:

"גבירתי השופטת, התובעת עושה בעובדות כבתוך שלה! זכויותיו של מרשי נרמסו ברגל גסה. הפרת ההסכם היא חמורה משוועת ובוטה! התובעת אינה פוסקת מלזרות חול בעיניו של בית המשפט! ובכדי לסבר את האוזן יצוין כי בשעות הפנאי היא גם טומנת את ראשה בחול, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה! לא למותר לציין שהיא עושה מהחוק פלסתר והופכת אותו לאות מתה, וזאת בלשון המעטה. למעלה מן הצורך יוער שהתנהלותה הפסולה אינה סבירה, היא מסובבת את בית המשפט בכחש ואין תוכה כברה. זאת ועוד! הן בחוזה עמדנו על קוצו של יוד, ודרשנו ברחל בתך הקטנה במפגיע – ומדוע את לאה נקבל במפתיע?"

חבריי המלומדים, לא הגזמתם? בעקבות כל דוח חניה שקיבל מרשכם אתם מעלים באוב התנהלות של משטרים אפלים ותקופות חשוכות בהיסטוריה. כל מכתב נפתח ב"נדהמנו לגלות". ואם להשתמש במטבע שלכם, זעקת הקוזק הנגזל בוקעת מהדפים המצהיבים, מהדהדת על פני  מצבורי הקלישאות וחולפת על קליפות ריקות של דימויים המוטלות כאבן שאין לה הופכין וכבר אינן מדליקות לאיש נורה אדומה. בסופו של יום השוקת השבורה של הטיעון החבוט לעייפה עומדת על כרעי תרנגולת.

המעיין בכתבי טענות 'במקובץ ובמצטבר' (עוד קלישאה משפטית), אינו יכול שלא לחוש חמלה כלשהי כלפי השופטים, הנאלצים להיפגש שוב ושוב עם טקסטים כמו הטקסט הבדוי שלמעלה. מדובר בתערובת של חומרי גלם מסוגים שונים:

  • קלישאות ודימויים שחוקים.
  • נימה מתלהמת ולוחמנית, המושגת בעזרת שמות תואר רבים: "התנהלות מקוממת, פסולה ושערורייתית", "תואנת שווא מגמתית, מופרכת ושקרית".
  • הדגשות בכל האמצעים הגרפיים האפשריים.
  • סימני קריאה: לא יעלה על הדעת!!!
  • מירכאות כפולות אירוניות, בצירוף שלוש נקודות בסוף המשפט: הנתבע "התמים" "לא ידע" שלצ'ק אין כיסוי…
  • שאלות רטוריות המסתיימות בסימן שאלה וסימן קריאה: האם אין גבול לשרירות הלב?!

הטון הנרגש מושג גם בעזרת מילות הקישור המפורסמות של הכתיבה המשפטית:

  • זאת ועוד!
  • לא זו אף זו
  • יודגש
  • יוטעם
  • יוער
  • למותר לומר (או – לא למותר לומר)
  • הנה כי כן
  • עינינו הרואות
  • אשר על כן
  • הווה אומר
  • ובשולי הדברים ייאמר

המילה הטוענת לכתר מילת הקישור המאפיינת ביותר את הכתיבה המשפטית היא 'ודוק' (אפשר ודֹק בחולם או ודוּק בשורוק). משמעות המילה בהקשר המשפטי היא 'שים לב' – ובנקבה: ודוקי. 'ודוק' הארמי יתורגם ל'ודייק' בעברית, כשמו של הספר המיתולוגי להוראת לשון בבתי הספר התיכוניים עד שנות ה-80'. דורון רוזנבלום כינה במאמר בעיתון הארץ את ה-ו' שבתחילת הציווי 'ודייק' בשם 'ו' הנזיפה' ("וצחצח נעליך. ושב זקוף. ואל תפטפט בשיעור. ואל תמשוך בצמות. ואל תשתה מים אחרי אבטיח. ואל תתקרב לגדר הגבול בטיול השנתי. ודייק. והצנע לכת…").

ודוק הנזפנית ואחיותיה הקוראות לסדר בלשון מנומסת יותר (יוער, יוטעם, יודגש), מתקשרות לתבניתיות של כתבי הטענות המשפטיים. רבים מכתבי הטענות מבוססים על נוסחאות שבלוניות של פתיחה וסיום, שאינן קשורות לדרישות הפורמליות של כללי הפרוצדורה. כתב תביעה שגרתי פותח בדרך כלל במילים: "כל הנטען להלן נטען במצטבר ו/או לחלופין; הכול לפי הקשר הדברים, עניינם והדבקם". בסיום כתב התביעה יכולה להופיע אותה שורה עצמה (רק בהחלפת 'להלן' ב'לעיל'): "מן המקובץ, ולאור כל האמור לעיל, בנפרד או במצטבר…" כתב הטענות מסתיים במִמרה שמקורה בלטינית: "מן הדין ומן הצדק לקבל את הבקשה".

למשפטים אלה יש אמנם משמעות כלשהי, אבל כיום הם משמשים לתבנית המועברת ב'העתק הדבק' מכתב תביעה או הגנה אחד למשנהו, ואיש אינו טורח לתהות על חשיבותה או על משמעותה. באותו אופן ניתן לא פעם למצוא בכתב תביעה אחד שהולבש על התבנית המוכנה, טענות שלא נמחקו עדיין מכתב התביעה הקודם ששימש לו תבנית. כך, למשל, בתביעת נזיקין בשל תאונת דרכים גילה הלקוח, בעודו חי ובועט, שעורך הדין שלו מכנה אותו 'המנוח'.

ביטוי מרנין לנוהג זה של שימוש בשבלונות מוכנות ניתן לראות בפזמון שחיברה עו"ד דנה פאר, עמיתה שלנו ובעלת הבלוג "משפט פשוט". השיר מספר על עורך דין צעיר שהבוס מנחית עליו בשעות הערב המאוחרות כתב הגנה העוסק "באחד, שמו הושע/ שרכש לו ספה באיקאה./ הוא הזמין אדומה/ – לא קיבל מאומה! – / אז עכשיו, דא עקא, הוא תובע…"  לאחר רצף קלישאות מתלהם של דחיית התביעה בשם איקאה, ובסיום הלילה הלבן – "ממתין לו הבוס החשוב:  'יופי של עבודה, חתיכת השקעה – אך בלבלת צדדים, יא גנוב! – הנתבע הוא הושע, התובעת – איקאה!'" אין בעיה – כעבור שתי דקות הוחלפו שמות הצדדים – וסוף לסיפור.

על פי מילון אבן שושן, 'קלישֶה' היא בצרפתית שבלונה של דפוס, ובהשאלה ביטוי נדוש. מלינקוף מתלונן בספרו על כך שעורכי הדין כותבים את הפרוזה המשעממת בעולם, כתיבה "נטולת מיצים חיוניים", כדבריו. אולם כאשר עורכי הדין נתקלים סוף-סוף באיזה ביטוי עסיסי הם עטים עליו ו"כמעט חונקים אותו למוות".

ראו, למשל, מה קרה לביטוי "דוקרת את העין ומקוממת את הלב". אמירה זו של השופט בנימין הלוי נחרתה בהיסטוריה המשפטית בישראל כמתארת בחריפות את מהותה של פקודה בלתי חוקית בעליל בפרשת טבח האזרחים בכפר קאסם. השופט הלוי דיבר על "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". הלוי הגה את האמירה בפעם הראשונה. היא לא נשמעה עד אז בעולם המשפט. אמירה עזה ובלתי נשכחת זו נחנקה למוות בידי עורכי דין. המעיין בכתבי טענות היום ייווכח כי ריצוף הגינה בבית משותף הוא התנהגות "הדוקרת את העין", והסכם מזונות בסכסוך גירושין "כולו מדיף צחנת עושק וקיפוח אשר מקוממים את הלב ודוקרים את העין". יש גם כאלה שנתקלו בביטוי, ואינם זוכרים בדיוק את נוסחו המדויק. כך נולדו כנראה ביטויים מעניינים כמו "מעשים הדוקרים את העין וצובטים את הלב", או "מקוממים את הלב וצורמים את העין".

האילן הגבוה של המטפורות המתות

כל כתב טענות מפרט את עובדות המקרה ועל בסיסן נבנות טענות. האופן שבו יספרו עורכי הדין את הסיפור עשוי לקבוע את תוצאות המשפט. בעבר באנגליה אף נקראו עורכי הדין מְסַפְּרִים (narrators) – מי שמעבדים את סיפורם של הלקוחות עבור בית המשפט. סיפור העובדות של עורכי הדין יהיה לרוב רחוק מאובייקטיביות, ובדרך כלל יופיעו בו רגשות ותיאורים, גם אם באופן מוסווה ומניפולטיבי. הטיעון המשפטי לעומת זאת כבר יהיה משופע באמצעים הרטוריים הללו באופן גלוי.

בין האמצעים הרטוריים החביבים על עורכי דין, כמו גם על שופטים, נמצאים המטפורות, הדימויים והאנאלוגיות. יש מושגים משפטיים שהם במהותם מטפוריים, כלומר, מדמים עניין אחד לעניין אחר במטרה להמחיש מושג מופשט, או כדי לצבוע את המושג בצבעו של הדימוי. 'עצימת עיניים' היא מצב נפשי של מי שחשד בקיום עבֵרה אך נמנע מלברר את חשדו; 'פירות העץ המורעל' הם ראיות שהושגו בדרכים לא חוקיות. פירות אלה צומחים בעיקר בארה"ב, שם מקובל עיקרון זה של ראיות פסולות ובשנים האחרונות הנצו ניצניהם גם בארץ; 'גולגולת דקה' (ובתרגום מילולי מאנגלית – גולגולת מקליפת ביצה) היא כלל משפטי שלפיו מי שגרם נזק לאדם בעל רגישות מיוחדת ובלתי צפויה מראש, בדרך כלל יהיה עדיין אחראי לנזקים שגרם לאותו אדם; 'פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה', עוד מושג מכונן שטבע השופט בנימין הלוי בפרשת כפר קאסם, היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

המטפורה, נוסף על היותה מאפיין של כתיבה ספרותית ופואטית, היא גם כלי עתיק בתורת השכנוע, והיא מופיעה בכתביהם של פילוסופים והוגים מהעת העתיקה. הבלשן גיא דויטשר עוסק בספרו "גלגולי לשון" במטפורות שאין להן כל קשר ליכולת היצירה הגאונית והמקורית של משוררים וסופרים לדמות דבר אחד לאחר. דויטשר אומר שאנחנו דורכים על מטפורות מתות יום יום, מבלי לשים לב אפילו שעשינו זאת. הסיבה לריבוי המטפורות בשפה היומיומית היא שמטפורה מאפשרת לנו להבין דברים מופשטים בדרך הנגישה ביותר. בדרך מטפורית ניתן לומר שדויטשר קובע שתי דרגות מוות של המטפורות השימושיות. האחת: גופה מתה, כזו שניתן לזהותה, אבל היא כה חסרת חיים שהיא אינה מעוררת בדובר כל רגש או דמיון. השנייה: שלד, מושג מוחשי מהעבר הרחוק שהושאל כדי להמחיש מושג מופשט, וכבר אין מבחינים בו.

כשנותנים על כך את הדעת, אפשר לזהות די בקלות את הגופות המתות מבין המטפורות. למשל, כאשר מדובר בשמות תואר. בצירופים 'ויכוח חריף' או 'הבטחות חלולות' אנו שוכחים כי 'חריף' בא מתחום הטעם, ו'חלול' מתחום הגופים ההנדסיים.

קשה יותר להבחין בשלדים, מושגים מוחשיים שהושאלו כדי להמחיש רעיונות מופשטים. גם עולם המושגים המשפטי, כך מתברר, נבנה על בית קברות ענק של מטפורות. דויטשר פותח את הקברים ומעלה מתוכם שלדי מטפורות שהפכו למילים רגילות ושגורות בלקסיקון המשפטי, כמו 'סוגיה', 'טען', 'הכרעה', 'ערר', 'גזר דין', שלכולן הייתה במקור משמעות מתחום אחר לחלוטין. 'סוגיה' בארמית היא הליכה; 'טען' במקור משמעותה דקר; 'הכרעה' היא משורש כריעה;  ו'ערר' נולד משורש ער"ה שמשמעותו קשורה בהפשטה (כמו 'עירום ועריה'), והוא זכה באופן טבעי למשמעות הריסה, ומשם הדרך קצרה גם לערעור על טיעון. אילו היינו משתמשים במשמעות המקורית של המטפורות הללו היינו מקבלים על פי דויטשר משפטים כמו: "השופטת הורידה לברכיים מול דקירת המטלטלים" (השופטת הכריעה נגד טענת המערערים).

הצירופים 'גזר דין' ו'חריצת דין' מכילים שלדים מעולם החיתוך: גזירה וחריצה. פועלי חיתוך אופייניים לשפות רבות בהקשר זה, החל מלטינית וכלה באינדונזית. ככלל נדמה שכמעט כל המטפורות המשפטיות הקדומות הושאלו ממציאות של הרס, שבירה ופגיעה. במובן זה אפשר אולי לדבר כאן על 'מטפורת-על', כפי שמציעים טריגר ורוזנבלום בספרם "ללא מילים" בעקבות תורתם של לייקוף וג'ונסון. אם עולם הדימויים המשפטי מתבסס על מטפורות של הרס ושבירה, הרי זה אומר משהו על תפיסת המציאות שלנו, ואיך לפחות באופן בלתי מודע אנחנו רואים את ההליך המשפטי. מטפורות-העל הן בלתי מודעות, ובמובן זה הן שלדים שכבר אין מבחינים בהם.

אך גם המטפורות הספרותיות עשויות להתפגר, או לפחות להימצא בתרדמת, אם לא במוות מוחי מוחלט. האם כשאנו קוראים את המטפורות 'טמן את ראשו בחול', 'מילא את פיו מים', 'לסתום את הגולל' – אנחנו מרגישים משהו? האם אנו מדמיינים תמונה כלשהי? האם נזכור טוב יותר טקסט שבו מופיעות המטפורות הללו? עורכי דין המשתמשים בהן אולי מקווים ליצור באמצעותן תמונה חיה, משכנעת ונוחה לזכירה. אבל למעשה המטפורות האלה כבר, באותה מטבע, עם רגל אחת בעולם הבא.

אילן גבוה להיתלות בו בעניין זה הוא הסופר ג'ורג' אורוול, הוגה "האח הגדול" המקורי. אורוול כתב בשנת 1946 מאמר מכונן על שפה ופוליטיקה, שבו הוא מציע שישה כללים לכתיבה טובה. בין ששת כללי הכתיבה שלו מופיע הכלל הקיצוני משהו: "לעולם אל תשתמשו במטפורה, דימוי או מטבע לשון שראיתם קודם לכן בדפוס". מובטח לנו אפוא, שג'ורג' היה תולה אותנו על האילן המטפורי הגבוה והשדוף שהשתמשנו בו לעיל, עוד לפני שנספיק להציג את משנתו. אם ברצונכם להניע משהו אצל הקוראים, אומר אורוול, להשפיע, ליצור תמונה חיה במוחם – הקלישאות והדימויים המתים לא יועילו לכם. כאשר אנו שומעים על 'אבן שאין לה הופכין', כבר לא עולה בדמיוננו אבן המוטלת בשדה ואיש אינו הופך אותה. כשנאמר לנו על דבר מה שהוא ברור כשמש אין אנו מדמיינים את אורה הבהיר של השמש. השימוש בדימויים השחוקים הוא בזבוז מילים. כתבו רענן, הוא תובע, הפתיעו את הקוראים, גרמו להם לחוש משהו.

לפי הנחיותיו אלה של אורוול, האם עורכי דין נדרשים כעת לכתוב במקום "כאבן שאין לה הופכין" – "כמו שי לפסח מוועד העובדים?" או במקום "ברור כשמש" – "ברור כשני פסים בבדיקת היריון"? מהו גבול הרעננות המטפורית שמאפשר המקצוע? האם באמת יש לרוקן את אוצר מטבעות הלשון של השפה העברית מימי קדם ולהמירן במטבע חדש, שערכו עדיין לא עמד במבחן השנים? האם איננו פולשים כאן למחוזות קופירייטריים או ספרותיים? הדרך הנכונה היא ככל הנראה דרך האמצע.

* * *

הספר 'זאת ועו"ד!' צפוי להגיע לחנויות בעוד כחודשיים, ובינתיים ניתן לרכוש אותו בלינק הזה.

גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטה

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה לאחרונה (בשינויים קלים) בגיליון השלישי של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. הכתבה עוסקת במחקרים אמפיריים שונים שנערכו על השפה המשפטית הפשוטה: האם היא אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים? האם היא משכנעת יותר או פחות מהשפה המשפטית הרגילה?  וגם: מי נתפס כ"עובד עבור חברת עורכי דין יוקרתית יותר" – עורך דין המתנסח באופן הסטנדרטי, או זה שכותב בשפה המשפטית פשוטה?

תודה לעו"ד יוסף שטח ולד"ר אורלי אלבק, על עריכתם המצוינת. 🙂

מקווה שתהנו מהקריאה!

* * *

לפני כחמש שנים החליט שון פלאמר, עורך דין מטקסס, חבר ב-Texas Law Review, לבדוק מה ישכנע יותר את השופטים – כתב טענות המנוסח בשפה משפטית רגילה, או שמא אותו כתב טענות כשהוא מנוסח בשפה פשוטה. לשם כך שלח פלאמר ל-800 שופטים, מחציתם שופטים פדרליים, כתב טענות באורך שלושה ורבע עמודים, המנוסח בשפה משפטית סטנדרטית (legalese). למחצית השופטים הוא שלח בנוסף את אותו כתב טענות בגרסה המנוסחת בשפה פשוטה (plain English) על פני שני עמודים וחצי, ולמחצית השנייה הוא שלח גרסה המנוסחת בשפה מדוברת (על גבול הסלנג, non formal) על פני שני עמודים.

השופטים התבקשו לקבוע איזו מהגרסאות הייתה המשכנעת ביותר. התוצאות היו חד-משמעיות: השופטים העדיפו את כתב הטענות המנוסח בשפה פשוטה ומצאו אותו משכנע, מובן ואפקטיבי יותר. "התוצאות ברורות", סיכם פלאמר, "שופטים מעדיפים אנגלית משפטית פשוטה על פני אנגלית משפטית סטנדרטית. לפיכך הגשת מסמכים בשפה פשוטה היא אינטרס של עורכי הדין".

השפה הפשוטה בראי הניסויים האמפיריים

לכאורה, המעבר מהשפה המשפטית הרגילה והמסורבלת לשפה פשוטה ובהירה נשמע כמו רעיון שלא יעורר התנגדות. אלא שהמציאות מלמדת כי משפטנים רבים מתנגדים למעבר לשפה פשוטה. הם טוענים שהשפה המשפטית הפשוטה אינה מכובדת דיה וגם אינה מדויקת, היא משכנעת פחות ואינה משפרת כלל את רמת ההבנה של הקוראים.

על מנת לבחון אם יש בביקורות אלה ממש, החלו חוקרי השפה המשפטית הפשוטה לערוך ניסויים אמפיריים. מרבית הניסויים התמקדו בשאלות האלה: האם פישוט השפה אכן משפר את רמת ההבנה של הקוראים? האם השימוש בשפה פשוטה משרת את האינטרס של הלקוח? ולבסוף – מהו יחסם של אלו שאינם משפטנים לעורכי דין המשתמשים בשפה פשוטה?

זו (פחות) סינית בשבילם

רבים מהמחקרים הללו נערכו בארה"ב, ומשום כך אין פלא שטקסט משפטי שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא מסמך ההנחיות למושבעים. מדובר במסמך משפטי שלא-משפטנים הם שאמורים להבין אותו. המסמך עצמו ארוך ומייגע וידוע לשמצה בכך שהוא מנוסח בז'רגון משפטי מסורבל ביותר. מספר מחקרים הראו שיפור מובהק ברמת ההבנה של המושבעים כשההנחיות שוכתבו לשפה פשוטה.

במחקר אחר התבקשו קוראיו של טופס הסכמה רפואית לענות על מספר שאלות הבנה לגביו. קוראיו של הטופס המקורי הצליחו להשיב נכון על 2.36 שאלות הבנה מתוך חמש – כלומר: פחות מ-50%. אולם כאשר שוכתב המסמך לשפה משפטית פשוטה, עלה ממוצע התשובות הנכונות ל-4.52 – שיפור של 91% (!). כמו-כן, הזמן שנדרש מהקוראים להקדיש לקריאתו ולהבנתו היה כמעט 40% פחות מהזמן המקורי.

אבל… האם זה כדאי?

אלא שגם אם נניח שהשפה הפשוטה אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים ואף מפחיתה את כמות הזמן שיש להקדיש למסמך – השאלה האמיתית שעל עורך הדין לשאול את עצמו היא: האם השימוש בשפה פשוטה מסייע ללקוח שלי? או שמא נטישה של מוסכמות השפה המשפטית לטובת ניסוי מפוקפק עלולה לפגוע באינטרסים שלו?

ובכן, הניסוי שתואר בתחילת הכתבה עונה על שאלה זו ב"כן" רם וברור – השופטים בהחלט מעדיפים כתבי טענות המנוסחים בשפה פשוטה, ואף מוצאים אותם משכנעים יותר. ואם אין די בזה, תוצאות דומות התקבלו בניסוי שנערך 20 שנה לפני הניסוי של פלאמר.

בניסוי הקודם השתתפו לא רק שופטים, אלא גם עורכי דין. כל משתתף קיבל שתי פסקאות – הראשונה בשפה משפטית רגילה, השנייה בשפה פשוטה – והתבקש לענות על שאלות, כגון מהי מידת האמינות שכל פסקה משדרת ועד כמה כל אחת מהן משכנעת. גם בניסוי זה קבעו עורכי הדין והשופטים כי הפסקאות שנוסחו בשפה פשוטה היו משכנעות יותר מהאחרות. עוד עלה בניסוי כי עורכי הדין והשופטים דירגו את כותבי הפסקאות הפשוטות כאמינים יותר, כמשכילים יותר וככאלו העובדים עבור חברות עורכי דין יוקרתיות יותר.

ומה מעדיפים הלא-משפטנים?

האם עורך דין המשתמש בשפה משפטית רגילה נתפס כמרשים יותר בעיני הלא-משפטנים? ממספר סקרים וניסויים שנערכו עולה כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. יתרה מזאת: במחקרים אלו נמצא כי אלו שאינם משפטנים דווקא מגלים הערכה רבה לעורכי דין שמדברים "בגובה העיניים". באחד הניסויים נשאלו המשתתפים "כיצד אתה מרגיש כשעורך דין משתמש במילים לטיניות או במונחים משפטיים מסובכים במשפט כתוב?" 41% מהמשתתפים השיבו כי זה "מטריד אותם" ו-19% השיבו כי זה "קצת מפריע" להם. רק חצי אחוז (!) מהמשתתפים השיבו כי זה "מרשים אותם".

לסיכום: מסתמן שהשפה המשפטית הפשוטה היא השפה המועדפת. הן עורכי הדין, הן הלקוחות והן השופטים העדיפו אותה על פני חלופתה – השפה המשפטית הסטנדרטית. אגב, מהניסוי של פלאמר עלתה מסקנה נוספת, מפתיעה למדי: השופטים העדיפו אפילו את גרסת כתב הטענות שנוסח בסלנג על פני הגרסה הסטנדרטית. אומנם איני ממליצה לכתוב בכתבי טענות "מרשי הוא ממש סבבה", אך מאחר שמכל הניסויים עולה בבירור, כי השפה הפשוטה היא השפה המועדפת בקרב כל קהלי היעד באשר הם, ראוי לאמץ את השפה הפשוטה.