שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין

לפני כשנתיים פרסמתי פוסט שעסק בשבע שגיאות לשון מפתיעות של עורכי דין. כעת החלטתי שהגיע הזמן לפרסם פוסט נוסף בנושא – עם שגיאות לשון מפתיעות נוספות השכיחות בכתיבה המשפטית.

בדיוק כמו בפוסט הקודם, גם הפעם אתם מוזמנים לבחון את עצמכם לפני שתמשיכו לקרוא: במכתב ההתראה הקצר (והמומצא) שלהלן מסתתרות לפחות שבע שגיאות לשון הנפוצות בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

אדון נכבד,

ב-1.1.2016 פרסמת בדף הפייסבוק שלך עשרה סטטוסים העוסקים במדיניות הענישה "המקלה מדי" (כהגדרתך) של הפרקליטות הפלילית – ביניהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי האחרון. בסטטוס האמור תיארת כיצד שני "עבריינים מסוכנים" (כהגדרתך) שיתפו פעולה אחד עם השנייה כדי לפרוץ לדירת שכנתם הקשישה ולגזול את תכשיטיה. מהמתואר בסטטוס יכול הקורא הסביר להסיק כי הפרקליטות התרשלה בכך שלא נקטה בהליכים נגד אותם עבריינים – אלא שאותם "עבריינים מסוכנים" הם למעשה קטינים מתחת לגיל 12 ועל כן אינם ברי-עונשין.

קשה שלא להפריז בחומרת ההשפעה שיכולה להיות למצג מטעה זה על מידת אמונו של הציבור בפרקליטות.

נוכח האמור לעיל נבקשך להסיר את הסטטוס המטעה לאלתר. לחילופין תוכל לערוך אותו מחדש באופן שיבהיר את מצב העניינים המשפטי לאשורו.

לטיפולך המהיר נודה.

 ***

זהו? סיימתם לאתר כל את השגיאות? מצוין! כעת תוכלו לגלול למטה ולבדוק האם צדקתם.😉

 

  1. ביניהם

עורכי דין רבים נוטים להשתמש בטעות במילים "ביניהם" או "ביניהן" (between) כשהם מתארים דבר אחד או יותר מתוך רבים (לדוגמה: "החברה עוסקת בייבוא מוצרים שונים, ביניהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, ביניהם שלושה אזרחים זרים, טוענים כי דין התביעה להידחות"). אלא שבהקשרים שבהם רוצים להתייחס לפריט או לפריטים מתוך קבוצה, המילים המתאימות לשימוש הן "בהם" או "בהן" (among – ובעברית: בתוכם, בקרבם): "מוצרים שונים, בהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, בהם שלושה אזרחים זרים".

לפיכך, במקרה המתואר במכתב ההתראה – התייחסות לסטטוס אחד מתוך קבוצה של עשרה – נכון היה לכתוב: "פרסמת עשרה סטטוסים – בהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי".

 

  1. אחד עם השנייה

פעולות הדדיות הן פעולות שאותן מבצעים צדדים זה כלפי זה באופן הדדי, כגון "להתחבק" או "להתנשק" (לפחות רצוי שתהיינה הדדיות – אחרת הן יובילו לפעולות הדדיות פחות, כגון "להיתבע על הטרדה מינית" או "להתעוור מספריי פלפל"). פעולות מסוימות הן הדדיות מעצם טיבן ("להתחתן") בעוד שאחרות הדדיות רק בהקשרים מסוימים. למשל, "להחמיא" – אין ספק שמחמאות יכולות להינתן באופן הדדי; עם זאת, כשבחור אומר לבחורה: "את נראית כמו אסתי גינזבורג" והיא עונה: "גם אתה נראה כמו אסתי גינזבורג" – זו, לרוב הדעות, אינה פעילות של החמאה הדדית.

בעברית, הביטוי "אחד עם השנייה" אינו תקני לתיאור פעולה הדדית. האפשרויות שהשפה שלנו מספקת לתיאור של פעולה הדדית הן "זה עם זה" לשני זכרים (כמו גם "זה את זה", "זה לזה" וכדומה) ו"זו עם זו" וכדומה לשתי נקבות ("השופטת והקלדנית הסתכלו זו על זו בתדהמה בעת שהנתבע והתובע דחפו זה את זה").

שימו לב שבמקרה של פעולה הדדית בין זכר לנקבה יהיה הביטוי התקני "זה את זה" ולא "זה את זו". מדוע? זאת בהתאם לברירת המחדל הידועה של העברית, שלפיה צורת הזכר משמשת גם זכרים וגם נקבות (ותכל'ס זה גם הגיוני, מפני שאם נאמר שהנאשם ועורכת הדין גידפו זה את זו – משמעות הדבר תהיה שהנאשם [זה] גידף את עורכת הדין [זו] – ולא להיפך).

 

  1. נקטה בהליכים

הפועל "נקט" הגיע אלינו מן הארמית, ומשמעותו היא "לקח" או "אחז" (לדוגמה: "נשבע בנקיטת חפץ" = נשבע בזמן שהוא אוחז – פיזית – בחפץ קדוש). בשפה המשפטית אנו נוהגים להשתמש בפועל "נקט" בהשאלה (לנקוט הליכים, לנקוט עמדה, לנקוט צעדים, לנקוט אמצעים וכדומה).

מהי הטעות ב"נקטה בהליכים"? התשובה הרשמית היא "מושא ישיר", והתשובה המובנת היא זו: חלק מהפעלים נזקקים למילים שישלימו אותם (למשל, לא מספיק לכתוב ש"השופט פנה" – חייבים להוסיף אל מי הוא פנה). כדי להוסיף את המילים המשלימות באופן תקני נזקקים חלק מהפעלים למילת יחס ("השופט פנה אל הנאשם", "החשוד הודה במעשה") בעוד שלפעלים אחרים אין צורך במילת יחס ("התובע הגיש תביעה") או שניתן להוסיף להם רק את מילת היחס "את" (התובע הגיש את התביעה").

ובחזרה ל"נקט": רבים בטוחים שפועל זה מצריך אחריו את מילת היחס "ב" ("נקט בהליכים", "נקט בעמדה") – אלא ש"נקט" הוא דווקא פועל שמשתמשים בו ללא מילת יחס, או רק עם מילת היחס "את". על כן יש להימנע ממילת היחס "ב" ולכתוב כך: "הפרקליטות נקטה הליכים נגד העבריינים", "בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא", "התובע נקט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".

 

  1. ברי-עונשין

כמו "נקט", גם המילה "בר" הגיעה אלינו מהארמית, ופירושה הוא "בן" (בר-מצווה = בן-מצווה). בשפה המשפטית אנו מרבים להשתמש ב"בר" במסגרת צירופים המתארים יכולת או תכונה (כמו הסיומת –able באנגלית). לדוגמה: משיב בר-הסגרה, מומחה בר-סמכא, דיור בר-השגה ועוד.

כל עוד אנחנו משתמשים בצורתה המקורית של "בר" (כלומר, זכר יחיד) – הכול דבש. הצרות מתחילות כשאנו מנסים להטות את "בר" לצורות נקבה ("ברת-מימוש") וריבוי ("ברי-עונשין", "ברות-השגה"). הבעיה היא שהצורות "ברת", "ברי" ו"ברות" לא רק שאינן קיימות בעברית – אפילו בארמית הן בקושי קיימות: בארמית, צורת הנקבה הנפוצה של "בר" היא "בת", וצורות הריבוי הן "בני" ו"בנות"…

על כן, מעתה הקפידו למחוק את "ברת", "ברי" ו"ברות" מהלקסיקון, וכתבו כך: תכנית בת-מימוש, קטינים בני-עונשין ודירות בנות-השגה.

 

  1. קשה שלא להפריז

רוויי ספקות הם חיינו: האם ינצח המערב את דאע"ש? האם נצליח להוריד את יוקר המחייה? האם השמלה ההיא הייתה כחולה או זהובה? – בחיים שכאלה, מנחם לדעת שלפחות בדבר אחד אין כל ספק – והוא שקשה להפריז במספר האנשים המשבשים את הביטוי הזה.

הסיבה לכך שקשה כל כך להפריז (=להגזים) במספרם היא שיש כל כך הרבה כאלה. לכן, גם אם אתאמץ כמיטב יכולתי להגזים ואטען שהם מהווים, נניח, 97 אחוזים מהאוכלוסייה – עדיין ייתכן שמספרם גדול מכך. אם, לעומת זאת, קשה היה שלא להגזים במספרם – אזי גם אם אטען שמדובר בחמישה אנשים בלבד, עדיין ייתכן שמדובר, למעשה, רק בשלושgrumpy memeה. קפיש?

לרוב משתמשים בביטוי זה כשמתייחסים לעניין חשוב או לאדם חשוב, וכדי להדגיש את מידת חשיבותם מציינים ש"קשה להפריז" בה. כך למשל, נתקשה להפריז בחשיבותו של אהרן ברק לעולם המשפט, בחשיבותה של הלכת בנק המזרחי למהפכה החוקתית ובחשיבותם של חתולים חמודים לרשת האינטרנט.

 

  1. לחילופין

שימו לב: מקורה של המילה "לחילופין" אינו במילה "חילוף" (המרה של דבר אחד באחר – למשל "חילופי שבויים" או "חילופי משמרות") אלא במילה "חלופה" (אפשרות, אלטרנטיבה) – שהרי אנו משתמשים בה כדי להצביע על כך שקיימת חלופה אחרת ("לחלופין, תוכל לערוך את הסטטוס…").

על כן היו"ד מיותרת, ואין לכתוב "לחילופין" אלא "לחלופין" (על משקל "לחלוטין").

 

  1. לטיפולך המהיר נודה

בואו נשנה לרגע את סדר המילים במשפט: במקום "לטיפולך המהיר נודה" נכתוב "נודה לטיפולך המהיר". כעת קל יותר לשים לב לטעות – האם אנו יכולים להודות לטיפול? מובן שלא. אנו יכולים רק להודות לאדם שאליו פנינו על טיפולו המהיר בנושא.

לפיכך, כדי לנסח את הסיומת למכתב ההתראה באופן תקין, יהיה עלינו להשתמש במילת היחס המתאימה – "על טיפולך המהיר נודה".

 

רוצים ללמוד להימנע משגיאות לשון נוספות הנפוצות בקרב עורכי דין? כאן תמצאו פרטים על הסדנה הפופולרית "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים רבים.

 

עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל

לאחרונה – ואין לי שום מושג למה – התחלתי לקרוא הרבה ספרות עיונית (רק לפני יומיים, למשל, סיימתי לקרוא ספר עב-כרס באנגלית על חיי היומיום באנגליה בתקופה הוויקטריאנית…). אין ספק שזה לא ממש אופייני לי, ולא בדיוק ברור מה עובר עליי.:-) בכל מקרה, בתוך כל הבולמוס הזה של הקריאה העיונית התחלתי לקרוא גם את הביוגרפיה של צ'רצ'יל – והופתעתי לגלות שנוסף על פעילותו הצבאית והמדינית הענפה הוא היה גם כותב פורה ומוכשר ביותר. כבר בגיל 21 הוא פרסם בעיתון רשימות מחזית המלחמה בקובה, ולאורך כל חייו הייתה הכתיבה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים שלו: הוא כתב יותר מ-40 ספרים, אלפי כתבות עיתונות ולפחות שני תסריטים. בשנת 1953 הוא אפילו זכה בפרס נובל לספרות.

כשחיפשתי בגוגל מידע נוסף על הכתיבה שלו, מצאתי את האוצר הקטן הבא – תזכיר שכתב צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה, שבו הוא מתרעם על האורך והסרבול של המסמכים שעל חברי הקבינט לעסוק בהם, וקובע הנחיות בנוגע לאופן כתיבת הדוחות בצורה קצרה ובהירה יותר. אני אמנם לא בטוחה שקראו לזה ככה בשנות ה-40, אבל מה שצ'רצ'יל מנסה למעשה לעשות כאן זה להנחיל לחברי הקבינט ולצוותיהם את עקרונות הכתיבה הפשוטה.

הרשיתי לעצמי לתרגם את המסמך (הקצר, כמובן!) לעברית, והרי הוא כאן להנאתכם (ולמי שמעדיף – מצ"ב לינק למסמך המקורי באנגלית).

תיהנו!:-)

—————————————————————————————————————

(מסמך זה הוא רכושה של ממשלת בריטניה).

סודי.

W.P.(G) (40) 211.                                                                עותק מס'__

9 באוגוסט, 1940.

משרד המלחמה.

קיצור.

תזכיר מאת ראש הממשלה.

על מנת לבצע את עבודתנו, עלינו לקרוא כמויות אדירות של מסמכים. כמעט כולם ארוכים בהרבה מהנדרש. מצב זה מוביל לבזבוז זמן, היות שעלינו להשקיע מאמץ באיתור עיקרי הדברים.

אני מבקש מעמיתיי ומצוותיהם להקפיד לכתוב דוחות קצרים יותר.

  • יש לשאוף לדוחות שבהם עיקרי הדברים מאורגנים בסדרה של פסקאות קצרות וקולעות.
  • אם הדוח מתבסס על ניתוח מפורט של גורמים מורכבים, או על נתונים סטטיסטיים, על אלו להיות מפורטים בנספח נלווה.
  • לעיתים קרובות תושג המטרה בצורה המיטבית לא בדוח מפורט, אלא בתזכיר המכיל כותרות בלבד, שעליהן ניתן יהיה להרחיב בעל פה במידת הצורך.
  • הבה נשים קץ למשפטים כגון אלה: "נוסף על כך קיימת חשיבות להבאתם בחשבון של השיקולים הבאים…" או "על שיקולים אלה להיות מובאים בחשבון בכל הנוגע לביצוע…". מרבית הביטויים המנופחים הללו אינם יותר מקישוטים שניתן להשמיט לחלוטין, או להמיר במילה אחת. הבה לא נירתע משימוש במשפטים קצרים, אף אם הם נשמעים "דיבוריים".

דוחות שייערכו באופן שבו אני מציע עשויים בתחילה להיראות "מחוספסים" בהשוואה לרשמיות היבשה של הז'רגון הפורמלי. אולם החסכון בזמן יהיה רב, וההתמקדות העקבית בעיקרי הדברים תהווה כלי עזר לחשיבה בהירה יותר.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל

רח' דאונינג 10.

9 באוגוסט, 1940.

—————————————————————————————————————

משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית

מאז שפתחתי את הבלוג שואלים אותי מדי פעם – גם בהודעות פרטיות וגם בתגובות – אם אני יכולה להמליץ על ספר שעוסק באופן מקיף ומעמיק בעברית המשפטית. לכל הפונים אליי בעניין זה הייתה לי תמיד תשובה אחת קבועה: שני עמיתים מוכשרים שלי – עורכי הדין רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני – עמלים זה מספר שנים על כתיבת ספר שיהיה בדיוק כזה. לכל אותם פונים גם הבטחתי שכאשר הספר ייצא לאור, אודיע על כך בבלוג.

ובכן, אני שמחה לבשר שהיום הזה הגיע. הספר, שזכה לשם החכם והמשעשע 'זאת ועו"ד!' והעורך שלו הוא ד"ר רוביק רוזנטל, יצא בשעה טובה לאוויר העולם. קוראי הבלוג זוכים כעת לחשיפה בלעדית מתוך הספר: הצצה לתוך אחד מפרקיו, העוסק בנושא המעניין של קלישאות בשפה המשפטית. מצ"ב חלקו הראשון של הפרק – אני בטוחה שתיהנו מהקריאה!:-)

(טרם קריאה, גילוי נאות קטן: בפרק המצ"ב יש אמנם התייחסות גם אל הבלוג הזה – אבל בחיי שלא זו הסיבה שדווקא הוא נבחר לפרסום כאן. אני בכלל המלצתי להם על פרק אחר כמתאים יותר לפרסום בבלוג – אבל מה לעשות שהחיים קשים ושרן ומיכל העדיפו שאעלה כאן דווקא את הפרק הזה…😉 ).

* * *

"זאת ועוד! טול, טול קורה מבין עיניך. אמרתי טול!" (האחים זווילי, "ארץ נהדרת")

איך מנצחים במשפט? שאלה טובה. כתצפיתני לשון אפשר לפחות לנסות להציץ למחסן התחמושת הלשוני שבעזרתו מנסים עורכי דין לעשות זאת:

"גבירתי השופטת, התובעת עושה בעובדות כבתוך שלה! זכויותיו של מרשי נרמסו ברגל גסה. הפרת ההסכם היא חמורה משוועת ובוטה! התובעת אינה פוסקת מלזרות חול בעיניו של בית המשפט! ובכדי לסבר את האוזן יצוין כי בשעות הפנאי היא גם טומנת את ראשה בחול, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה! לא למותר לציין שהיא עושה מהחוק פלסתר והופכת אותו לאות מתה, וזאת בלשון המעטה. למעלה מן הצורך יוער שהתנהלותה הפסולה אינה סבירה, היא מסובבת את בית המשפט בכחש ואין תוכה כברה. זאת ועוד! הן בחוזה עמדנו על קוצו של יוד, ודרשנו ברחל בתך הקטנה במפגיע – ומדוע את לאה נקבל במפתיע?"

חבריי המלומדים, לא הגזמתם? בעקבות כל דוח חניה שקיבל מרשכם אתם מעלים באוב התנהלות של משטרים אפלים ותקופות חשוכות בהיסטוריה. כל מכתב נפתח ב"נדהמנו לגלות". ואם להשתמש במטבע שלכם, זעקת הקוזק הנגזל בוקעת מהדפים המצהיבים, מהדהדת על פני  מצבורי הקלישאות וחולפת על קליפות ריקות של דימויים המוטלות כאבן שאין לה הופכין וכבר אינן מדליקות לאיש נורה אדומה. בסופו של יום השוקת השבורה של הטיעון החבוט לעייפה עומדת על כרעי תרנגולת.

המעיין בכתבי טענות 'במקובץ ובמצטבר' (עוד קלישאה משפטית), אינו יכול שלא לחוש חמלה כלשהי כלפי השופטים, הנאלצים להיפגש שוב ושוב עם טקסטים כמו הטקסט הבדוי שלמעלה. מדובר בתערובת של חומרי גלם מסוגים שונים:

  • קלישאות ודימויים שחוקים.
  • נימה מתלהמת ולוחמנית, המושגת בעזרת שמות תואר רבים: "התנהלות מקוממת, פסולה ושערורייתית", "תואנת שווא מגמתית, מופרכת ושקרית".
  • הדגשות בכל האמצעים הגרפיים האפשריים.
  • סימני קריאה: לא יעלה על הדעת!!!
  • מירכאות כפולות אירוניות, בצירוף שלוש נקודות בסוף המשפט: הנתבע "התמים" "לא ידע" שלצ'ק אין כיסוי…
  • שאלות רטוריות המסתיימות בסימן שאלה וסימן קריאה: האם אין גבול לשרירות הלב?!

הטון הנרגש מושג גם בעזרת מילות הקישור המפורסמות של הכתיבה המשפטית:

  • זאת ועוד!
  • לא זו אף זו
  • יודגש
  • יוטעם
  • יוער
  • למותר לומר (או – לא למותר לומר)
  • הנה כי כן
  • עינינו הרואות
  • אשר על כן
  • הווה אומר
  • ובשולי הדברים ייאמר

המילה הטוענת לכתר מילת הקישור המאפיינת ביותר את הכתיבה המשפטית היא 'ודוק' (אפשר ודֹק בחולם או ודוּק בשורוק). משמעות המילה בהקשר המשפטי היא 'שים לב' – ובנקבה: ודוקי. 'ודוק' הארמי יתורגם ל'ודייק' בעברית, כשמו של הספר המיתולוגי להוראת לשון בבתי הספר התיכוניים עד שנות ה-80'. דורון רוזנבלום כינה במאמר בעיתון הארץ את ה-ו' שבתחילת הציווי 'ודייק' בשם 'ו' הנזיפה' ("וצחצח נעליך. ושב זקוף. ואל תפטפט בשיעור. ואל תמשוך בצמות. ואל תשתה מים אחרי אבטיח. ואל תתקרב לגדר הגבול בטיול השנתי. ודייק. והצנע לכת…").

ודוק הנזפנית ואחיותיה הקוראות לסדר בלשון מנומסת יותר (יוער, יוטעם, יודגש), מתקשרות לתבניתיות של כתבי הטענות המשפטיים. רבים מכתבי הטענות מבוססים על נוסחאות שבלוניות של פתיחה וסיום, שאינן קשורות לדרישות הפורמליות של כללי הפרוצדורה. כתב תביעה שגרתי פותח בדרך כלל במילים: "כל הנטען להלן נטען במצטבר ו/או לחלופין; הכול לפי הקשר הדברים, עניינם והדבקם". בסיום כתב התביעה יכולה להופיע אותה שורה עצמה (רק בהחלפת 'להלן' ב'לעיל'): "מן המקובץ, ולאור כל האמור לעיל, בנפרד או במצטבר…" כתב הטענות מסתיים במִמרה שמקורה בלטינית: "מן הדין ומן הצדק לקבל את הבקשה".

למשפטים אלה יש אמנם משמעות כלשהי, אבל כיום הם משמשים לתבנית המועברת ב'העתק הדבק' מכתב תביעה או הגנה אחד למשנהו, ואיש אינו טורח לתהות על חשיבותה או על משמעותה. באותו אופן ניתן לא פעם למצוא בכתב תביעה אחד שהולבש על התבנית המוכנה, טענות שלא נמחקו עדיין מכתב התביעה הקודם ששימש לו תבנית. כך, למשל, בתביעת נזיקין בשל תאונת דרכים גילה הלקוח, בעודו חי ובועט, שעורך הדין שלו מכנה אותו 'המנוח'.

ביטוי מרנין לנוהג זה של שימוש בשבלונות מוכנות ניתן לראות בפזמון שחיברה עו"ד דנה פאר, עמיתה שלנו ובעלת הבלוג "משפט פשוט". השיר מספר על עורך דין צעיר שהבוס מנחית עליו בשעות הערב המאוחרות כתב הגנה העוסק "באחד, שמו הושע/ שרכש לו ספה באיקאה./ הוא הזמין אדומה/ – לא קיבל מאומה! – / אז עכשיו, דא עקא, הוא תובע…"  לאחר רצף קלישאות מתלהם של דחיית התביעה בשם איקאה, ובסיום הלילה הלבן – "ממתין לו הבוס החשוב:  'יופי של עבודה, חתיכת השקעה – אך בלבלת צדדים, יא גנוב! – הנתבע הוא הושע, התובעת – איקאה!'" אין בעיה – כעבור שתי דקות הוחלפו שמות הצדדים – וסוף לסיפור.

על פי מילון אבן שושן, 'קלישֶה' היא בצרפתית שבלונה של דפוס, ובהשאלה ביטוי נדוש. מלינקוף מתלונן בספרו על כך שעורכי הדין כותבים את הפרוזה המשעממת בעולם, כתיבה "נטולת מיצים חיוניים", כדבריו. אולם כאשר עורכי הדין נתקלים סוף-סוף באיזה ביטוי עסיסי הם עטים עליו ו"כמעט חונקים אותו למוות".

ראו, למשל, מה קרה לביטוי "דוקרת את העין ומקוממת את הלב". אמירה זו של השופט בנימין הלוי נחרתה בהיסטוריה המשפטית בישראל כמתארת בחריפות את מהותה של פקודה בלתי חוקית בעליל בפרשת טבח האזרחים בכפר קאסם. השופט הלוי דיבר על "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". הלוי הגה את האמירה בפעם הראשונה. היא לא נשמעה עד אז בעולם המשפט. אמירה עזה ובלתי נשכחת זו נחנקה למוות בידי עורכי דין. המעיין בכתבי טענות היום ייווכח כי ריצוף הגינה בבית משותף הוא התנהגות "הדוקרת את העין", והסכם מזונות בסכסוך גירושין "כולו מדיף צחנת עושק וקיפוח אשר מקוממים את הלב ודוקרים את העין". יש גם כאלה שנתקלו בביטוי, ואינם זוכרים בדיוק את נוסחו המדויק. כך נולדו כנראה ביטויים מעניינים כמו "מעשים הדוקרים את העין וצובטים את הלב", או "מקוממים את הלב וצורמים את העין".

האילן הגבוה של המטפורות המתות

כל כתב טענות מפרט את עובדות המקרה ועל בסיסן נבנות טענות. האופן שבו יספרו עורכי הדין את הסיפור עשוי לקבוע את תוצאות המשפט. בעבר באנגליה אף נקראו עורכי הדין מְסַפְּרִים (narrators) – מי שמעבדים את סיפורם של הלקוחות עבור בית המשפט. סיפור העובדות של עורכי הדין יהיה לרוב רחוק מאובייקטיביות, ובדרך כלל יופיעו בו רגשות ותיאורים, גם אם באופן מוסווה ומניפולטיבי. הטיעון המשפטי לעומת זאת כבר יהיה משופע באמצעים הרטוריים הללו באופן גלוי.

בין האמצעים הרטוריים החביבים על עורכי דין, כמו גם על שופטים, נמצאים המטפורות, הדימויים והאנאלוגיות. יש מושגים משפטיים שהם במהותם מטפוריים, כלומר, מדמים עניין אחד לעניין אחר במטרה להמחיש מושג מופשט, או כדי לצבוע את המושג בצבעו של הדימוי. 'עצימת עיניים' היא מצב נפשי של מי שחשד בקיום עבֵרה אך נמנע מלברר את חשדו; 'פירות העץ המורעל' הם ראיות שהושגו בדרכים לא חוקיות. פירות אלה צומחים בעיקר בארה"ב, שם מקובל עיקרון זה של ראיות פסולות ובשנים האחרונות הנצו ניצניהם גם בארץ; 'גולגולת דקה' (ובתרגום מילולי מאנגלית – גולגולת מקליפת ביצה) היא כלל משפטי שלפיו מי שגרם נזק לאדם בעל רגישות מיוחדת ובלתי צפויה מראש, בדרך כלל יהיה עדיין אחראי לנזקים שגרם לאותו אדם; 'פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה', עוד מושג מכונן שטבע השופט בנימין הלוי בפרשת כפר קאסם, היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

המטפורה, נוסף על היותה מאפיין של כתיבה ספרותית ופואטית, היא גם כלי עתיק בתורת השכנוע, והיא מופיעה בכתביהם של פילוסופים והוגים מהעת העתיקה. הבלשן גיא דויטשר עוסק בספרו "גלגולי לשון" במטפורות שאין להן כל קשר ליכולת היצירה הגאונית והמקורית של משוררים וסופרים לדמות דבר אחד לאחר. דויטשר אומר שאנחנו דורכים על מטפורות מתות יום יום, מבלי לשים לב אפילו שעשינו זאת. הסיבה לריבוי המטפורות בשפה היומיומית היא שמטפורה מאפשרת לנו להבין דברים מופשטים בדרך הנגישה ביותר. בדרך מטפורית ניתן לומר שדויטשר קובע שתי דרגות מוות של המטפורות השימושיות. האחת: גופה מתה, כזו שניתן לזהותה, אבל היא כה חסרת חיים שהיא אינה מעוררת בדובר כל רגש או דמיון. השנייה: שלד, מושג מוחשי מהעבר הרחוק שהושאל כדי להמחיש מושג מופשט, וכבר אין מבחינים בו.

כשנותנים על כך את הדעת, אפשר לזהות די בקלות את הגופות המתות מבין המטפורות. למשל, כאשר מדובר בשמות תואר. בצירופים 'ויכוח חריף' או 'הבטחות חלולות' אנו שוכחים כי 'חריף' בא מתחום הטעם, ו'חלול' מתחום הגופים ההנדסיים.

קשה יותר להבחין בשלדים, מושגים מוחשיים שהושאלו כדי להמחיש רעיונות מופשטים. גם עולם המושגים המשפטי, כך מתברר, נבנה על בית קברות ענק של מטפורות. דויטשר פותח את הקברים ומעלה מתוכם שלדי מטפורות שהפכו למילים רגילות ושגורות בלקסיקון המשפטי, כמו 'סוגיה', 'טען', 'הכרעה', 'ערר', 'גזר דין', שלכולן הייתה במקור משמעות מתחום אחר לחלוטין. 'סוגיה' בארמית היא הליכה; 'טען' במקור משמעותה דקר; 'הכרעה' היא משורש כריעה;  ו'ערר' נולד משורש ער"ה שמשמעותו קשורה בהפשטה (כמו 'עירום ועריה'), והוא זכה באופן טבעי למשמעות הריסה, ומשם הדרך קצרה גם לערעור על טיעון. אילו היינו משתמשים במשמעות המקורית של המטפורות הללו היינו מקבלים על פי דויטשר משפטים כמו: "השופטת הורידה לברכיים מול דקירת המטלטלים" (השופטת הכריעה נגד טענת המערערים).

הצירופים 'גזר דין' ו'חריצת דין' מכילים שלדים מעולם החיתוך: גזירה וחריצה. פועלי חיתוך אופייניים לשפות רבות בהקשר זה, החל מלטינית וכלה באינדונזית. ככלל נדמה שכמעט כל המטפורות המשפטיות הקדומות הושאלו ממציאות של הרס, שבירה ופגיעה. במובן זה אפשר אולי לדבר כאן על 'מטפורת-על', כפי שמציעים טריגר ורוזנבלום בספרם "ללא מילים" בעקבות תורתם של לייקוף וג'ונסון. אם עולם הדימויים המשפטי מתבסס על מטפורות של הרס ושבירה, הרי זה אומר משהו על תפיסת המציאות שלנו, ואיך לפחות באופן בלתי מודע אנחנו רואים את ההליך המשפטי. מטפורות-העל הן בלתי מודעות, ובמובן זה הן שלדים שכבר אין מבחינים בהם.

אך גם המטפורות הספרותיות עשויות להתפגר, או לפחות להימצא בתרדמת, אם לא במוות מוחי מוחלט. האם כשאנו קוראים את המטפורות 'טמן את ראשו בחול', 'מילא את פיו מים', 'לסתום את הגולל' – אנחנו מרגישים משהו? האם אנו מדמיינים תמונה כלשהי? האם נזכור טוב יותר טקסט שבו מופיעות המטפורות הללו? עורכי דין המשתמשים בהן אולי מקווים ליצור באמצעותן תמונה חיה, משכנעת ונוחה לזכירה. אבל למעשה המטפורות האלה כבר, באותה מטבע, עם רגל אחת בעולם הבא.

אילן גבוה להיתלות בו בעניין זה הוא הסופר ג'ורג' אורוול, הוגה "האח הגדול" המקורי. אורוול כתב בשנת 1946 מאמר מכונן על שפה ופוליטיקה, שבו הוא מציע שישה כללים לכתיבה טובה. בין ששת כללי הכתיבה שלו מופיע הכלל הקיצוני משהו: "לעולם אל תשתמשו במטפורה, דימוי או מטבע לשון שראיתם קודם לכן בדפוס". מובטח לנו אפוא, שג'ורג' היה תולה אותנו על האילן המטפורי הגבוה והשדוף שהשתמשנו בו לעיל, עוד לפני שנספיק להציג את משנתו. אם ברצונכם להניע משהו אצל הקוראים, אומר אורוול, להשפיע, ליצור תמונה חיה במוחם – הקלישאות והדימויים המתים לא יועילו לכם. כאשר אנו שומעים על 'אבן שאין לה הופכין', כבר לא עולה בדמיוננו אבן המוטלת בשדה ואיש אינו הופך אותה. כשנאמר לנו על דבר מה שהוא ברור כשמש אין אנו מדמיינים את אורה הבהיר של השמש. השימוש בדימויים השחוקים הוא בזבוז מילים. כתבו רענן, הוא תובע, הפתיעו את הקוראים, גרמו להם לחוש משהו.

לפי הנחיותיו אלה של אורוול, האם עורכי דין נדרשים כעת לכתוב במקום "כאבן שאין לה הופכין" – "כמו שי לפסח מוועד העובדים?" או במקום "ברור כשמש" – "ברור כשני פסים בבדיקת היריון"? מהו גבול הרעננות המטפורית שמאפשר המקצוע? האם באמת יש לרוקן את אוצר מטבעות הלשון של השפה העברית מימי קדם ולהמירן במטבע חדש, שערכו עדיין לא עמד במבחן השנים? האם איננו פולשים כאן למחוזות קופירייטריים או ספרותיים? הדרך הנכונה היא ככל הנראה דרך האמצע.

* * *

הספר 'זאת ועו"ד!' צפוי להגיע לחנויות בעוד כחודשיים, ובינתיים ניתן לרכוש אותו בלינק הזה.

גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטה

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה לאחרונה (בשינויים קלים) בגיליון השלישי של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. הכתבה עוסקת במחקרים אמפיריים שונים שנערכו על השפה המשפטית הפשוטה: האם היא אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים? האם היא משכנעת יותר או פחות מהשפה המשפטית הרגילה?  וגם: מי נתפס כ"עובד עבור חברת עורכי דין יוקרתית יותר" – עורך דין המתנסח באופן הסטנדרטי, או זה שכותב בשפה המשפטית פשוטה?

תודה לעו"ד יוסף שטח ולד"ר אורלי אלבק, על עריכתם המצוינת.:-)

מקווה שתהנו מהקריאה!

* * *

לפני כחמש שנים החליט שון פלאמר, עורך דין מטקסס, חבר ב-Texas Law Review, לבדוק מה ישכנע יותר את השופטים – כתב טענות המנוסח בשפה משפטית רגילה, או שמא אותו כתב טענות כשהוא מנוסח בשפה פשוטה. לשם כך שלח פלאמר ל-800 שופטים, מחציתם שופטים פדרליים, כתב טענות באורך שלושה ורבע עמודים, המנוסח בשפה משפטית סטנדרטית (legalese). למחצית השופטים הוא שלח בנוסף את אותו כתב טענות בגרסה המנוסחת בשפה פשוטה (plain English) על פני שני עמודים וחצי, ולמחצית השנייה הוא שלח גרסה המנוסחת בשפה מדוברת (על גבול הסלנג, non formal) על פני שני עמודים.

השופטים התבקשו לקבוע איזו מהגרסאות הייתה המשכנעת ביותר. התוצאות היו חד-משמעיות: השופטים העדיפו את כתב הטענות המנוסח בשפה פשוטה ומצאו אותו משכנע, מובן ואפקטיבי יותר. "התוצאות ברורות", סיכם פלאמר, "שופטים מעדיפים אנגלית משפטית פשוטה על פני אנגלית משפטית סטנדרטית. לפיכך הגשת מסמכים בשפה פשוטה היא אינטרס של עורכי הדין".

השפה הפשוטה בראי הניסויים האמפיריים

לכאורה, המעבר מהשפה המשפטית הרגילה והמסורבלת לשפה פשוטה ובהירה נשמע כמו רעיון שלא יעורר התנגדות. אלא שהמציאות מלמדת כי משפטנים רבים מתנגדים למעבר לשפה פשוטה. הם טוענים שהשפה המשפטית הפשוטה אינה מכובדת דיה וגם אינה מדויקת, היא משכנעת פחות ואינה משפרת כלל את רמת ההבנה של הקוראים.

על מנת לבחון אם יש בביקורות אלה ממש, החלו חוקרי השפה המשפטית הפשוטה לערוך ניסויים אמפיריים. מרבית הניסויים התמקדו בשאלות האלה: האם פישוט השפה אכן משפר את רמת ההבנה של הקוראים? האם השימוש בשפה פשוטה משרת את האינטרס של הלקוח? ולבסוף – מהו יחסם של אלו שאינם משפטנים לעורכי דין המשתמשים בשפה פשוטה?

זו (פחות) סינית בשבילם

רבים מהמחקרים הללו נערכו בארה"ב, ומשום כך אין פלא שטקסט משפטי שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא מסמך ההנחיות למושבעים. מדובר במסמך משפטי שלא-משפטנים הם שאמורים להבין אותו. המסמך עצמו ארוך ומייגע וידוע לשמצה בכך שהוא מנוסח בז'רגון משפטי מסורבל ביותר. מספר מחקרים הראו שיפור מובהק ברמת ההבנה של המושבעים כשההנחיות שוכתבו לשפה פשוטה.

במחקר אחר התבקשו קוראיו של טופס הסכמה רפואית לענות על מספר שאלות הבנה לגביו. קוראיו של הטופס המקורי הצליחו להשיב נכון על 2.36 שאלות הבנה מתוך חמש – כלומר: פחות מ-50%. אולם כאשר שוכתב המסמך לשפה משפטית פשוטה, עלה ממוצע התשובות הנכונות ל-4.52 – שיפור של 91% (!). כמו-כן, הזמן שנדרש מהקוראים להקדיש לקריאתו ולהבנתו היה כמעט 40% פחות מהזמן המקורי.

אבל… האם זה כדאי?

אלא שגם אם נניח שהשפה הפשוטה אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים ואף מפחיתה את כמות הזמן שיש להקדיש למסמך – השאלה האמיתית שעל עורך הדין לשאול את עצמו היא: האם השימוש בשפה פשוטה מסייע ללקוח שלי? או שמא נטישה של מוסכמות השפה המשפטית לטובת ניסוי מפוקפק עלולה לפגוע באינטרסים שלו?

ובכן, הניסוי שתואר בתחילת הכתבה עונה על שאלה זו ב"כן" רם וברור – השופטים בהחלט מעדיפים כתבי טענות המנוסחים בשפה פשוטה, ואף מוצאים אותם משכנעים יותר. ואם אין די בזה, תוצאות דומות התקבלו בניסוי שנערך 20 שנה לפני הניסוי של פלאמר.

בניסוי הקודם השתתפו לא רק שופטים, אלא גם עורכי דין. כל משתתף קיבל שתי פסקאות – הראשונה בשפה משפטית רגילה, השנייה בשפה פשוטה – והתבקש לענות על שאלות, כגון מהי מידת האמינות שכל פסקה משדרת ועד כמה כל אחת מהן משכנעת. גם בניסוי זה קבעו עורכי הדין והשופטים כי הפסקאות שנוסחו בשפה פשוטה היו משכנעות יותר מהאחרות. עוד עלה בניסוי כי עורכי הדין והשופטים דירגו את כותבי הפסקאות הפשוטות כאמינים יותר, כמשכילים יותר וככאלו העובדים עבור חברות עורכי דין יוקרתיות יותר.

ומה מעדיפים הלא-משפטנים?

האם עורך דין המשתמש בשפה משפטית רגילה נתפס כמרשים יותר בעיני הלא-משפטנים? ממספר סקרים וניסויים שנערכו עולה כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. יתרה מזאת: במחקרים אלו נמצא כי אלו שאינם משפטנים דווקא מגלים הערכה רבה לעורכי דין שמדברים "בגובה העיניים". באחד הניסויים נשאלו המשתתפים "כיצד אתה מרגיש כשעורך דין משתמש במילים לטיניות או במונחים משפטיים מסובכים במשפט כתוב?" 41% מהמשתתפים השיבו כי זה "מטריד אותם" ו-19% השיבו כי זה "קצת מפריע" להם. רק חצי אחוז (!) מהמשתתפים השיבו כי זה "מרשים אותם".

לסיכום: מסתמן שהשפה המשפטית הפשוטה היא השפה המועדפת. הן עורכי הדין, הן הלקוחות והן השופטים העדיפו אותה על פני חלופתה – השפה המשפטית הסטנדרטית. אגב, מהניסוי של פלאמר עלתה מסקנה נוספת, מפתיעה למדי: השופטים העדיפו אפילו את גרסת כתב הטענות שנוסח בסלנג על פני הגרסה הסטנדרטית. אומנם איני ממליצה לכתוב בכתבי טענות "מרשי הוא ממש סבבה", אך מאחר שמכל הניסויים עולה בבירור, כי השפה הפשוטה היא השפה המועדפת בקרב כל קהלי היעד באשר הם, ראוי לאמץ את השפה הפשוטה.

שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"

אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במילה הזאת. סביר להניח שזה היה בדיני חוזים – אחד מהקורסים הראשונים שלי בתואר – אולי בין נפתולי ההסכם-הג'נטלמני-או-חוזה-מחייב של לוין נ' לוין, או בסבך החוזה-שהיה-או-לא-היה בבוטקובסקי נ' גת. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח – מרגע שנתקלתי בה (מבלי להבין אותה, כמובן, וגם מבלי לדעת כיצד יש להגות אותה) לא הפסקתי להיתקל בה שוב ושוב. כמעט בכל פסק דין שלמדנו בפקולטה, כמו גם בחלק לא מבוטל מן המאמרים – הופיעה המילה "ודוק".

עם הזמן למדתי ששופטים ומלומדים ממקמים אותה לרוב בתחילת משפט, עם נקודתיים אחריה, בדיוק לפני שהם חוזרים שוב – במילים אחרות – על מה שכתבו לפניה. זהו למעשה ציווי של הכותב אל הקורא ("ועיין היטב בדבר" על פי המילון) לשים לב לכך שהכותב חוזר על אותם התכנים פעם נוספת – אלא שכעת הוא עושה זאת במילים מלוטשות ומדויקות יותר.

יש להניח שלא הייתי מקדישה למילה זו מחשבה אחת נוספת – אלא שלפני זמן מה נשאלתי אם תקני לכתוב גם "ודוקו", בלשון רבים. כשפניתי למקורות שונים כדי לבדוק את התשובה (שהיא, אגב: כן, אפשרי בהחלט) – הופתעתי לגלות שלמילה "ודוק" היסטוריה מפוארת ומעניינת.

מקור המילה "ודוק"

במקור, השימוש ב"ודוק" כ"ועיין היטב בדבר" הגיע לעברית מהארמית. לגבי השורש המדויק שלה בעברית, הדעות חלוקות – יש הסבורים שהוא דו"ק, אחרים טוענים שדק"ק.  לענייננו, מספיק שנדע שהמילה "ודוק" שאנו משתמשים בה כיום שאולה מהשימוש שעשו בה בספרות הרבנית של ימי הביניים של העברית (בין סוף תקופת התלמוד ועד המאה ה-19). אלא שהשימוש שעשו בה אז היה מעט שונה: המילה "ודוק" הייתה ממוקמת דווקא בסופי משפטים או פסקאות, והייתה בגדר הוראה לקורא שיילך ויבדוק בעצמו במקורות נוספים.

במילים אחרות, הכותב השתמש ב"ודוק" כדי לומר לקורא משהו בסגנון – 'היי, רואה את מה שכתבתי פה? זה לא באמת מספיק; אתה צריך ללכת ולקרוא חומרים נוספים כדי להיווכח שמה שכתבתי כאן הוא אכן מדויק ונכון.' בהקשר זה מעניין לציין שבפסקי הדין הראשונים של בית המשפט העליון השופטים אכן מיקמו את "ודוק" בסופי רעיונות – בעיקר השופט זילברג, שהתחנך בישיבות ואף התפרסם כ"עילוי". כך לדוגמה, בד"נ 23/60 כתב זילברג (ההדגשה שלי):

"[..] ורעיון זה אוצל, במישרין ובעקיפין, על פירוש הדיבור 'בלתי-כשיר' בסעיף 12 של הפקודה – ודוק היטב."

ובע"א 459/59:

"גם הוראת סעיף 1573, המגבילה את תוקף ההודאה של קטן-מבחין ל'ענינים שהוא רשאי להם', לא תעלה בקנה אחד עם רעיון הנאמנות, ודוק."

ודו"ק: ראשי תיבות? רק בדיעבד!

כאמור, המילה "ודוק" הגיעה אלינו מהספרות הרבנית. בספרות זו נהגו הכותבים להוסיף גרשיים למילים שרצו להדגישן (בערך כמו הבולד של ימינו). היות שאת המילה "ודוק" נהגו להדגיש, עם השנים החלו רבים להתייחס אליה – בטעות – כראשי תיבות.

תופעה זו, ששמה "ראשי תיבות בדיעבד", היא תופעה לשונית מוכרת שאינה מיוחדת למילה "ודוק". לדברי ישי נוימן, בלשן המתמחה בעברית, כך קרה גם לדוגמה עם הקיצור נ"ב המופיע בסופי מכתבים. קיצור זה היה במקורו תעתיק עברי של N.B., קיצור של הביטוי הלטיני Nota Bene ("עיין היטב") – ורק בדיעבד ייחסו לו ראשי תיבות שונים בעברית ("נוסף בזה", "נכתב בצידו", "נזכרתי בדבר"…). אגב, ראשי תיבות בדיעבד נוצרים לפעמים גם סתם בצחוק – כמו במקרה של חברת התעופה El-Al (Every Landing – Always Late) או העיר נתני"ה ("נשמה תביא ניידת יש הרוגים").

ומה לגבי ודו"ק? ובכן, פירושי-בדיעבד מרובים-עד-מאוד יוחסו לה – כולם, כאמור, שגויים ומומצאים לחלוטין: "ודקדק ותמצא קל"; "ודוחק קצת" (משמעותם שההסבר שנכתב לפניהם אינו מספק, בהתאם לפירושה המקורי של "ודוק"); "ודייק ותמצא קושטא" (קושטא = אמת בארמית); "ודברי ותיק קצרים"; "ודרוש וחקור קרוב"; ולבסוף גם החביב עליי, ביידיש משובשת – "וויפיל דו וועסט קוועטשען, קענען וועסט דו וויסן" (בתרגום חופשי – ככל שתלחץ יותר, כך תדע יותר טוב).

איך הוגים: vedok או veduk?

זוכרים שכתבתי שלא ברור מה היה השורש המקורי – דו"ק או דק"ק? הבלבול הזה לא ממש מפתיע, וזאת משתי סיבות – דמיון במשמעויות ודמיון בצורות.

נתחיל במשמעויות. מילים שגזורות משורשים דומים עשויות להיות קרובות במשמעות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא קבוצת השורשים המתחילים בפ"ר: פר"ם (לפרום), פר"ד (להפריד), פר"ט (לפרוט – למשל כסף), פר"ס (לפרוס), פר"ר (לפורר)… כולם במשמעות של לחלק משהו, לפזר אותו (ואם לא השתכנעתם, קבלו דוגמה נוספת – גז"ז, גז"ר, גז"ם…). בענייננו, משורש דק"ק מגיעות למשל המילים דק (=לא עבה) ודקה (=רגע בודד); מדו"ק מגיעה המילה דווקא (=בצורה מדויקת, רק כך); מהשורש המרובע דקד"ק מגיעה המילה דקדקן (=מדייק בכל פרט קטן). שמים לב לקשרי המשמעות? וכשהמשמעויות כל כך קרובות – פלא שנוצר בלבול בין השורשים?

שנית, לבלבול בין דו"ק ודק"ק תורם גם הדמיון בין הצורות השונות שלהם. קחו למשל את הציווי – duk היא צורת הציווי של דו"ק (כמו: קוּם!), בעוד ש-dok היא צורת הציווי של דק"ק (כמו: "שמש בגבעון דֹם!"). כלומר – הבדל יחיד של צליל u לעומת o.

בסופו של דבר הביא הדמיון הכפול הזה – במשמעויות ובצורות – למצב הנוח שבו שתי צורות ההגייה של "ודוק" הן אפשריות. ובכל זאת, אם תעשו סקר קטן במשרד שבו אתם עובדים, קרוב לוודאי שתגלו שמרבית עורכי הדין אומרים vedok. לכך יש הסבר לשוני מעניין: מתברר שכשאנו רואים את האות ו' כתובה בתוך מילה, ואיננו יודעים האם לפרש אותה כ-o או כ-u – הנטייה תהיה לפרש אותה כ-o. לדברי ד"ר נוימן, זוהי למשל הסיבה לכך שרובנו הוגים דו"ח בתנועת o במקום ההגייה התקנית שלה, בתנועת u (כמו "רוח"), שרובנו אומרים Subaro במקום Subaru, ושמרבית עורכי הדין ייטו באופן טבעי לומר vedok ולא veduk. לתופעה הלשונית המעניינת הזאת קוראים "הגייה מונחית כתיב", ויש עוד הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא יקרה כאן. רוצים בכל זאת לדעת עליה עוד?

סבבה: ודוקו.

ברצוני להודות מקרב לב לגב' מילה ניישטדט, דוקטורנטית בחוג לשפה ולספרות ערבית באונ' העברית בירושלים, על עזרתה הרבה בהכנת הפוסט.

רוצים לשפר את הכתיבה המשפטית שלכם? לפרטים על סדנת "ניסוח משפטי בהיר" שאני מעבירה (סדנה בת שלוש שעות) לחצו כאן.

הפעם הראשונה שלי (בעיתון, בעיתון!)

לפני כחודשיים, ימים ספורים אחרי שפרסמתי את "שיר הקופי פייסט", התקשרו אליי ממגזין "הפרקליטים". הייתי בטוחה – מה זה בטוחה, משוכנעת! – שהם מתקשרים כדי להציע לי לכתוב אצלם כתבה בנושא השפה המשפטית.

…כשהם אמרו לי שהם רוצים לכתוב כתבה עליי – כמעט נפלתי מהכיסא.

מה אומר? ובכן, בעיקר שאני נרגשת להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא בצד שכותב אלא בצד שכותבים עליו. מקווה שתהנו!:-) (אם אתם מעדיפים לינק לכתבה במגזין עצמו, אתם יכולים ללחוץ כאן).

katava

למה, בעצם, קוראים לבלוג שלי "משפט פשוט"?

זמן קצר אחרי שפתחתי את הבלוג ופרסמתי את הפוסט הראשון, קיבלתי מייל מעורך דין, שכתב לי כך:

"היי דנה,

שבתי לאחרונה מהגולה הקרה לאחר שעבדתי כעו"ד משך 4 שנים באוסטרליה. בשנה הראשונה אף אחד לא יכול היה לקרוא את מה שכתבתי – מכתבים, הסכמים ושאר מרעין בישין. וכל זה למה? כיוון שבאוסטרליה ובאנגליה (ככל הידוע לי) הנחילו את תרבות השפה הפשוטה. כשניסחתי מכתב דרישה רצוף איומים מרומזים על מה שידוע ומה שאינו נטען על ידי מרשי וכו', עורכת הדין שאיתה עבדתי נטלה את הטיוטה, גלגלה לכדור, ולסל (המיחזור). לא עוד הסכם בן 30 עמודים שניתן לכווץ ל-8. לא עוד מכתב דרישה רצוף אמירות חוזרות מכיוונים שונים, מילים נרדפות, ושימוש בליעל בארמית למתחילים. על מנת לעודד ידידותיות למשתמש, לחסוך בעלויות משפטיות ללקוח ולעוה"ד, וכן לחסוך אלפי ימי בימ"ש בשל אי-בהירויות למיניהן – הכלל ברור: אנגלית פשוטה!"

* * *

אז מהי, בעצם, "תרבות השפה הפשוטה" (Plain Language)? בשביל מה צריך אותה? עד כמה באמת משתמשים בה בעולם, ומה קורה בתחום הזה בישראל? הנה כמה שאלות ותשובות בנושא.

  1. בשביל מה צריך "שפה משפטית פשוטה"?

הקומיקאי האמריקאי וויל רוג'רס אמר פעם: "כשאתה קורא מסמך שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו". הבדיחה הזאת מצחיקה מכיוון שהשפה המשפטית הסטנדרטית אכן אינה קלה לקריאה ולהבנה – וזאת לא רק מפני שהיא מכילה ביטויים מקצועיים (כמו "סבירות" או "רשלנות"), שבאמת רק משפטנים אמורים להבין. הבעיה האמיתית היא שהשפה המשפטית מתאפיינת בשלל "חטאי כתיבה" מיותרים, המסרבלים את הטקסט ללא כל סיבה: מילים ארכאיות, ארגון "לא טבעי" של הרעיונות, משפטים מפותלים ומסורבלים ("הבנק (להלן: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי בעל רישיון בנק…") ועוד.

מטרתה של השפה המשפטית הפשוטה לתקן את "חטאי הכתיבה" האלה, ולהפוך את השפה המשפטית לנגישה יותר. חשוב להבהיר: אין המדובר ב"רידוד" של השפה, או בקריאה להשתמש במילים כמו "אחי" או "סבבה" בכתב טענות. הכוונה היא לשפה שהמבנים התחביריים שלה אינטואיטיביים, שארגון הרעיונות בה הוא לוגי, שאוצר המילים שלה בהיר עדכני, ובקיצור – כפי שד"ר אורלי אלבק מהאקדמיה ללשון מגדירה אותה – שפה שהיא "ידידותית למשתמש".

  1. מי "המציא" את השפה המשפטית הפשוטה?

לקריאה לשפה משפטית פשוטה קדמה הקריאה לשפה אנגלית פשוטה. בין הראשונים שקראו לכותבים להשתמש באנגלית פשוטה היה ג'ורג' אורוול – כן, כן, אותו סופר מחונן שכתב את הרומן המצוין (או שמא עליי לומר, ה"טובכפליתר") – "1984". ב-1946 פרסם אורוול חיבור בשם "Politics and the English Language", שבו האשים את הכותבים בני ימיו ב"סגנון מנופח" והציע שישה חוקים סגנוניים לשיפור ולפישוט סגנון הכתיבה – חוקים שבהמשך יהפכו לחלק מאבני הבניין של השפה המשפטית הפשוטה (למשל, "הימנעו ממטאפורות ודימויים שחוקים" ו"אם אפשר להשמיט מילה – עשו זאת!").

אולם הראשון שדיבר על השפה הפשוטה בהקשרה המשפטי ואשר נהוג לראות בו את "אבי השפה המשפטית הפשוטה" היה דיוויד מלינקוף – פרופסור למשפטים מאוניברסיטת UCLA. בספרו מ-1963 "The Language of Law" המליץ מלינקוף לראשונה לעורכי הדין לנטוש את מוסכמות השפה המשפטית הסטנדרטית ולכתוב באנגלית משפטית פשוטה.

  1. מה הוביל להקמת תנועת השפה המשפטית הפשוטה?

מלינקוף אמנם היה הראשון שקרא לשלב את עקרונות השפה הפשוטה במקצוע המשפטים – אולם הוא לא קרא להקים תנועה שתקדם מטרה זו. עם זאת, כעשור אחרי שמלינקוף אמר את דברו, קמו שתי תנועות כאלה – כמעט במקביל – באנגליה ובארצות הברית.

באנגליה הותנע המהלך בשנות השבעים, לאחר שעובדת קהילה בשם כריסי מאהר ביקרה בביתן של שתי מורות בגיל הפנסיה, על מנת לסייע להן למלא טופס ממשלתי המקנה סיוע בחימום הבית. היה זה חורף קשה, והשתיים, שמצבן הכלכלי היה רעוע, לא יכלו להרשות לעצמן להדליק את החימום המרכזי. מאהר נאבקה זמן מה עם הטופס המשפטי המפותל, אך לא הצליחה להבין איך למלא אותו. כשהגיעה שוב למחרת, עוד הספיקה לראות את האמבולנס שפינה את שתיהן מהבית. תוך שבוע שתיהן מתו מהיפותרמיה – או, כפי שתיארה זאת מאהר בנאום שנשאה שנים רבות לאחר מכן: "הן מתו בגלל מילים – מילים בלתי מוכרות, מילים שלא היה להן כל מקום במידע המיועד לציבור הרחב".

בעקבות המאורע הטרגי נסעה מאהר ללונדון, נעמדה מול בית המחוקקים, ובאקט של מחאה גרסה עשרות מסמכים רשמיים – מעשה שהצית שיח ציבורי נרחב וסלל את הדרך להקמתה של תנועת השפה המשפטית הפשוטה באנגליה.

בערך באותן השנים – וללא כל קשר לנעשה באנגליה – החליטה חברת Citibank בניו יורק לפשט את השפה המשפטית באחד משטרי החוב שלה. השכתוב (שבין השאר הפחית את מספר המילים בשטר מ-3,000 ל-600 (!)) נחל הצלחה מסחררת (נסו אתם לדמיין שקיבלתם שטר חוב שהצלחתם בקלות להבין את הכתוב בו – ותבינו למה) – ובסופו של דבר הוביל את המחוקק הניו יורקי לקבוע כי מעתה והלאה יש לנסח שטרי חוב בניו יורק בשפה פשוטה ויומיומית.

  1. ומה קרה בעקבות זאת?

כאמור, שני המהלכים הללו עוררו תשומת לב נרחבת, ובסופו של דבר הובילו לשינויים ממשיים באנגליה, בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות: באנגליה, למשל, שוכתבה כל חקיקת המיסים לשפה פשוטה ובהירה. באוסטרליה שכתבו באותו אופן את כל חקיקת המיסים והתאגידים. באיחוד האירופי קבעו כי על ניסוח הטקסטים של האיחוד להיות "בהיר, פשוט, תמציתי וחד-משמעי" וכי יש "להימנע מקיצורים מיותרים, משימוש בז'רגון וממשפטים מוגזמים באורכם". ב-2010 חתם אובמה על ה-Plain Language Act בארצות הברית, שמחייב את כל הרשויות הפדרליות לכתוב את מסמכיהן בשפה פשוטה, נגישה וברורה.

…וזה רק חלק קטן מהדוגמאות.

ולא רק ברמה המדינית – גם בפקולטות למשפטים ברחבי העולם שמים דגש רב על החינוך לכתיבה משפטית משובחת, ומלמדים את הסטודנטים לכתוב בשפה פשוטה ובהירה.

  1. אבל… תכל'ס, זה באמת עוזר במשהו?

התשובה היא: כן, בהחלט! טקסטים משפטיים רגילים שמשוכתבים בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה משפרים את רמת ההבנה של הקוראים במידה משמעותית (באחד המקרים נמצא שיפור של 91% (!) ברמת ההבנה של טופס הסכמה רפואית). עוד נמצא שכמות הזמן שיש להקדיש למסמך המשוכתב מופחתת במידה ניכרת (כמעט לכדי מחצית הזמן).

בניסוי מעניין אחר קיבלו שופטים שלוש גרסאות של אותו כתב טענות: גרסה רגילה, גרסה המשוכתבת לשפה פשוטה, וגרסה המנוסחת על גבול הסלנג. רוב השופטים קבעו שגרסת השפה הפשוטה הייתה המשכנעת מכולן (אגב, מעניין לציין שהשופטים העדיפו אפילו את גרסת ה"סלנג" על פני הגרסה הרגילה!).

  1. ומה קורה בישראל?

בניגוד לפעילות הענפה בעולם, בישראל – כמו דב הקוטב החמוד הזה* – עושה התחום עדיין את צעדיו הראשונים.

"יש התעוררות בנושא דווקא מלמעלה – נושאי המשרות הציבוריות, כגון הממונים על שוק ההון והביטוח, מתחילים להורות לגופים מסחריים גדולים לנסח מסמכים בשפה פשוטה", מספרת עו"ד מיכל אהרוני, מרצה בתחום הכתיבה המשפטית. בימים אלה כותבת אהרוני ספר על שפת המשפט בישראל יחד עם עו"ד רן לוסטיגמן. אחת ממטרותיהם המרכזיות בכתיבת הספר היא לקדם את נושא השפה המשפטית הפשוטה בישראל (הנה למשל מאמר שלהם בנושא). לדברי אהרוני, השינוי בקרב עורכי הדין – שכבר הורגלו לכתוב באופן מסוים – הוא מורכב יותר. ועדה שהקים עו"ד יוסף שטח בלשכת עורכי הדין ("ועדת שטח") מנסה בשנה האחרונה לקדם התנסחות בהירה ופשוטה יותר של עורכי הדין, בין השאר בעזרת הפצת עלונים העוסקים בנושא ועריכת השתלמויות.

גישה אחרת לנושא היא לנסות ולפתור את בעיית ה"הרגל" מראש. פעילות כזאת מתקיימת במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שם יזם דיקן הפקולטה, פרופ' משה כהן-אליה, פרויקט מיוחד: צוות מרצים בראשותה של אהרוני (שגם אני חברה בו) מלמד את הסטודנטים כתיבה משפטית פשוטה החל משנה א'. "התקווה היא," מסכמת אהרוני, "שיצמח כאן דור חדש של עורכי דין, שישנה את פני הכתיבה המשפטית בארץ".

נו. כעת נותר רק לקוות שאולי בזכות כל הצעדים הללו נזכה גם אנחנו למסמכים משפטיים הכתובים בעברית נגישה וברורה – ללא רפרנסים תלמודיים, כפלי לשון מבלבלים, או הגדרות רקורסיביות לבנקים.

 * * *

*(גיגלתי "צעדיו הראשונים" כדי לבדוק כיצד נכון להשתמש בביטוי, נתקלתי בסרטון הזה, ולא יכולתי להתאפק):

* * *

רוצים ללמוד את עקרונות הכתיבה המשפטית הפשוטה? בימי שישי בבוקר אני מעבירה סדנאות תרגול בנושא ("סדנת ניסוח משפטי בהיר"). המעוניינים בפרטים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?" או דרך דף הפייסבוק של הבלוג.