לפני כמה שנים נתקעתי באמצע הכתיבה של פרק בתזה שלי. הימים שלי אז נראו בערך ככה: כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מתעצבנת, קמה, מרימה את החפצים מהרצפה, מפעילה רומבה, מורידה את החפצים מהשולחנות (הרצפה מעולם לא הייתה כה נקייה), שוב מנסה לכתוב, שוב מוחקת. אחרי שלושה חודשים כאלה כתבתי מייל מיואש למנחה שלי. ואז קרה סוג של נס: היא כתבה לי עצה – ומחסום הכתיבה שלי פשוט… נעלם.
משפט פשוט