לפני כמה שנים נתקעתי באמצע הכתיבה של פרק בתזה שלי. לעזאזל; אני – שמלמדת כתיבה, שחוקרת כתיבה, שמפרסמת את הכתיבה שלי – פתאום לא מצליחה להתקדם עם הכתיבה במילימטר. הימים שלי אז נראו בערך ככה: כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מתעצבנת, קמה, מרימה את החפצים מהרצפה, מפעילה רומבה, מורידה את החפצים מהשולחנות (הרצפה מעולם לא הייתה כה נקייה), שוב מנסה לכתוב, שוב מוחקת. אחרי שלושה חודשים כאלה כתבתי מייל מיואש למנחה שלי. ואז קרה סוג של נס: היא כתבה לי עצה – ומחסום הכתיבה שלי פשוט נעלם.

בעקבות אותו סיפור התחלתי להאמין בעצות כתיבה פרקטיות ולנסות לאתר את המוצלחות שבהן. לכאורה לא קשה למצוא כאלה, הבעיה היא שרובן רלוונטיות בעיקר לעולם הפרוזה – איך לפתח דמות, איך לכתוב דיאלוג, מספר בגוף ראשון לעומת מספר בגוף שלישי… אני, לעומת זאת, חיפשתי עצות שתהיינה רלוונטיות לכל אדם כותב – בין אם הוא כותב ספר, מאמר, כתבה, כתב תביעה או אפילו סתם מייל חשוב.

כעת, בכתבה הזאת, אני רוצה לחלוק איתכם שבע עצות כתיבה פרקטיות שבאמת עובדות בשבילי.

1. זרקו הכול על הדף. הכול!

לפעמים הקושי הוא "להתניע" את הכתיבה: התוכן נמצא אצלנו בראש, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להעביר אותו בצורה טובה אל הדף. במצב כזה, הצעד הראשון הוא להפנים: בתחילת הכתיבה, זה ממש לא משנה באיזו צורה התוכן עובר אל הדף. העיקר שיעבור.

ב-2008 גרתי ביפן וכתבתי ל-Ynet את הטור "יפן זה כאן". מדי שבוע הייתי מתיישבת מול המחשב, מחליטה מה יהיה הנושא הפעם ("חינוך ביפן", "אמונות תפלות ביפן", פעם אחת אפילו "חדרי שירותים ביפן") ומתחילה לזרוק על הדף פסקאות בנושא. כל הפסקאות נכתבו בלי שום סדר הגיוני והיו מנוסחות איום ונורא, ולכן כעבור עשר דקות היה מולי דף מלא בפסקאות גרועות. בשלב הזה תמיד חשבתי לעצמי "אוי ויי זמיר" – אבל בדיוק אותן פסקאות גרועות הן שאיפשרו לי להגיש כתבה חדשה (ודי ארוכה) מדי שבוע: הן עזרו לי לארגן את הכתבות, העניקו השראה לפתיחות ולסיומים והיוו בסיס לפסקאות אחרות, טובות יותר.

למה "שיטת הפסקאות הגרועות" עובדת? מכיוון שלרוב פעולת העריכה קלה בהרבה מפעולת הכתיבה. לכן ברגע שיש על הדף תוכן כלשהו – אפשר להתחיל להתקדם. שיטה דומה (רק אולי קצת רדיקלית יותר) היא "שיטת כתיבת הרצף". בגדול מדובר באותו רעיון, אבל יש לו שני כללים מוגדרים: א. כוונו סטופר לחמש דקות מעכשיו. ב. התחילו להקליד את כל מה שעולה לכם בראש בנוגע לנושא הכתיבה שלכם, ובשום פנים ואופן אל תפסיקו להקליד עד שחמש הדקות נגמרות (אם נגמרים לכם הרעיונות פשוט הקלידו "בלה בלה בלה"). השיטה הזאת עובדת כמו קסם: תופתעו לגלות כמה תוכן אתם יכולים לכתוב בקלות על כל נושא – אפילו על נושא שעד לפני חמש דקות לא ידעתם עליו דבר.

2. כוונו ל-70

כשמדובר בכתיבה שנשענת בעיקר על מקורות, שיטות בסגנון "זרקו הכול על הדף" הן קצת פחות רלוונטיות. זה בדיוק מה שקרה לי בתזה. "נתקעתי," כתבתי בזמנו למנחה שלי, ד"ר יופי תירוש, "וזה מוזר, כי בסמינריונים זה לא קרה לי".

"זה קורה הרבה פעמים", ענתה לי אז המנחה, "כשמתקדמים ב'סולם הדרגות' של הכתיבה האקדמית: פתאום הקולות הביקורתיים במוח, האלטר-אגו, מייצרים איזו חרדת קודש מתוך תחושה שזה צריך להיות מסמך מכונן, נכון אבסולוטית, דברי אלוהים חיים, ואי אפשר שיהיה בו אף חור או שתהיה לו אף חולשה". ואז היא הציעה את ההצעה הבאה: "לכתוב את התזה כאילו את רוצה לקבל בה ציון 70, שלשם את מכוונת. לא יותר. 70." ואל תדאגי, היא הוסיפה – גם אם תכווני ל-70, הציון ייצא בסוף הרבה יותר גבוה.

אני זוכרת שהייתי סקפטית כשפתחתי את הקובץ והתחלתי להקליד. ואני גם זוכרת איך המשכתי להקליד. בתחושה מפתיעה של רוגע, הגדרתי מונח. ההגדרה הייתה חלקית, לא מבריקה, בהחלט לא מושלמת. ואז המשכתי וכתבתי בנחת את הפסקאות הבאות. גם הן היו לא מבריקות ולא מושלמות. זה הרגיש נהדר: ה"אישור" לכוון ל-70 שחרר את הפרפקציוניזם, שתקע את הכתיבה. תוך זמן לא רב סיימתי את הפרק. 70, שיננתי לעצמי בכל זמן הכתיבה. לשם אני מכוונת, לא יותר. (ורק מדי פעם, בראש, הוספתי: בסוף, בשלב העריכה – אז כבר אביא את זה ל-90).

שיטת "כוונו ל-70" עובדת כמובן גם במקרים שבהם לא מקבלים ציון בסוף. הרעיון הוא פשוט להשלים בשלווה פילוסופית עם העובדה שמה שאנחנו כותבים כרגע הוא (עדיין) לא מבריק ומושלם.

3. דלגו על הפסקה הראשונה

אוי, הפסקה הראשונה. אחריות כה רבה מוטלת עליה: היא אמורה לשקף את נושא הכתיבה; היא אמורה לפתות את הקורא להמשיך לקרוא; היא צריכה להצליח להתבלט על פני פסקאות ראשונות של כותבים אחרים (בהנחה שהקורא אינו מחויב לקרוא את מה שכתבתם). האחריות הגדולה שמוטלת על הפסקה הקטנה הזאת יכולה באופן טבעי להלחיץ ולגרום לכותב "להיתקע" עליה זמן רב.

לכן, אלא אם כן קפץ לכם במקרה רעיון מעולה לפסקה הראשונה – אל תטרחו אפילו לנסות להתחיל ממנה. זה בזבוז זמן מוחלט. פשוט דלגו עליה והתחילו היישר בפסקה השנייה. אל תדאגו: אחרי שתסיימו את הכתיבה יהיה לכם הרבה יותר קל לחשוב על פסקה ראשונה מתאימה ואטרקטיבית.

4. הפסיקו דווקא כשזורם

העצה המעולה הזאת מיועדת לטקסטים שאנחנו כותבים בהפסקות, ומה שיפה בה זה שהיא מנוגדת לחלוטין לאינטואיציה. להפסיק לכתוב דווקא באמצע קטע שזורם בקלות? סירייסלי?!

אבל העצה הזאת לוקחת בחשבון נתון חשוב – את הקושי "להתניע", שכבר הזכרתי קודם. הרי אם קמתם מהמחשב אחרי שהכתיבה הפסיקה לזרום (או במילים אחרות: כשהגעתם לקטע שבו נתקעתם) ברור שהחזרה לכתיבה תהיה קשה, מבאסת ומעיקה יותר. לעומת זאת, אם הפסקתם לכתוב באמצע קטע שזרם לכם בקלות* – יהיה לכם קל להתניע מחדש. ייתכן שאפילו תשתוקקו לחזור מחר אל המחשב ולהמשיך**: כי אתם על "גל טוב", כי יש לכם הרבה מה לכתוב, כי כתיבה זורמת זה כיף.

(*סתם דוגמה: אם אתם כותבים את הביוגרפיה של מיק ג'אגר, הפסיקו לכתוב בתקופה שבה הוא מואשם בהחזקת סמים עם קית' ריצ'רדס; לא בזו שבה הוא עושה תואר בראיית חשבון).

(**ואם אתם חוששים שתשכחו מה רציתם לכתוב – אל דאגה; פשוט כתבו בצד ראשי פרקים קצרים כתזכורת).

---

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

• חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים")
• האתוס של נתניהו, המילים הטעונות של חד"ש-תע"ל: על אמצעי שכנוע של קמפיינים פוליטיים בכתיבה המשפטית
• גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטה

---

5. נתקעתם? עברו לתחקיר

אחד הספרים המעולים ביותר על כתיבה נכתב דווקא עבור תסריטאים (אבל מומלץ בחום לכולם). שמו "סיפור", וכך כותב בו הסופר והתסריטאי רוברט מקי: "אתם לא יכולים להרוג את הכשרון שלכם, אבל אתם יכולים להרעיב אותו למוות על ידי בורות. הדרך להמריץ את הכשרון היא למלא אותו בעובדות ורעיונות. עשו תחקיר". מקי מתייחס למצבים שבהם אתם לא מצליחים לכתוב כי באמת נגמר לכם מה לומר. הידע המהותי שלכם בנושא מוצה, וכל שנותר הן הקלישאות.

במקרים כאלה, השיטה הטובה ביותר היא לערוך תחקיר: לקרוא על נושא הכתיבה שלכם, לדבר עליו עם אנשים, לראות סרט שקשור אליו. התחקיר יספק לכם עובדות חדשות ומעניינות – תוכן טרי שתוכלו להעלות על הכתב. "לא רק שהתחקיר מנצח במלחמה על הקלישאות," מסכם מקי, "הוא גם המפתח להתגברות על הפחד ובן דודו, הדיכאון".

רק מילת אזהרה קטנה (מניסיון אישי, כמובן): לפעמים אנחנו מתמכרים לתחקיר. הוא נוטה למכר כי יש בו משהו בטוח – הרבה יותר קל לסכם תוכן של אחרים מאשר ליצור תוכן חדש. לכן הקפידו להגביל את משך התחקיר ולחזור אל הכתיבה תוך זמן סביר.

6. דמיינו שאתם הנמען

 סיימתם לכתוב? יופי. עכשיו קראו שוב את הטקסט שלכם – אבל הפעם אל תהיו אתם: נסו לדמיין שאתם הנמען שלכם וקראו את הכתוב בעיניים שלו.

אני רוצה להדגיש – אל תדמיינו סתם "קורא מופשט" כלשהו. אם מדובר בטקסט שאמור להגיע לנמען שאתם מכירים (הבוסית שלכם, המרצה שלכם, השופט שדן בתיק שלכם) –דמיינו כמובן שאתם הנמען הזה. אבל גם אם מדובר בטקסט שאמור להגיע אל הקהל הרחב, הקפידו לדמיין שאתם אדם ספציפי (בן זוג, ידידה, אימא שלכם).

(זה דורש קצת יכולת דמיון. אבל לא יותר מדי).

לפעמים התרגיל הקטן הזה יגלה לכם דברים מעניינים, ואפילו קריטיים. לדוגמה, כבר קרה שניסחתי מייל עדין – וכשדמיינתי שאני הנמען גיליתי שלמעשה רמזתי לו בעדינות שיילך לחצות את מחלף מסובים באלכסון. אבל התרגיל הזה רלוונטי גם למצבים שאינם קשורים להפגנת חוסר טקט: לפעמים תגלו שסיפור המתח שכתבתם הוא תכל'ס די צפוי; לפעמים תגלו שהניסוח שלכם אינו מספיק מובן; לפעמים תקלטו שלא הגיוני לטעון שהגשתם שתי עבודות באיחור כי בת זוגכם ילדה פעמיים באותו סמסטר.***

(***לצערי, מבוסס על סיפור אמיתי)

7. האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב

לסיום, קבלו עצה שבמקור היא בכלל לא עצת כתיבה. לפני כמה חודשים נתקלתי בספר של ליליאן ויילדר, הכוהנת הגדולה של אמנות הדיבור מול קהל (ומי שאימנה בין היתר את אופרה וינפרי, ג'ורג' בוש ובנימין נתניהו). העצה החשובה ביותר של ויילדר, שאותה היא מדגישה פעמים רבות בספרה, היא:

"האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לומר. הזמן להתחיל לומר אותו הוא עכשיו."

ויילדר צודקת: אם תצפו בנואמים הטובים ביותר תגלו שמה שמשותף להם אינו אופן הדיבור, הלבוש, מנח הגוף או תנועות הידיים; מה שמשותף לכולם הוא שהם תמיד נראים כאילו מה שהם אומרים כרגע הוא מאוד מאוד חשוב.

אם כן, כפרפראזה לוויילדר – האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב. העצה הזאת היא בסיס כמעט הכרחי לכתיבה שנוגעת בקורא – יותר מכל טריק רטורי, נרטיב מתוחכם או עריכה מוקפדת. אם הכותב מאמין שהוא כותב משהו חשוב, הקורא יחוש בכך. היזכרו למשל בכל אותם פוסטים בפייסבוק שהופכים ויראליים: רובם לא רהוטים במיוחד או ערוכים במיוחד. מה שמשותף להם זה שמי שכתב אותם באמת כעס, או באמת נפגע, או באמת התרגש.

לכן, תמיד לפני שאתם מתחילים לכתוב נסו לשאול את עצמכם: "מה חשוב בטקסט שאני כותב/ת עכשיו?" ייתכן שמדובר בסיפור מקורי שרק אתם מסוגלים לספר, במחקר שיוסיף ידע רלוונטי לעולם, בערעור שעשוי להעלות לכם את הציון, בטענת הגנה שתכריע את גורל התיק. מה שזה לא יהיה – הצלחתם לשכנע את עצמכם שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב?

מעולה. הזמן להתחיל לכתוב אותו הוא עכשיו.

לקריאה נוספת: חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.