משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית

מאז שפתחתי את הבלוג שואלים אותי מדי פעם – גם בהודעות פרטיות וגם בתגובות – אם אני יכולה להמליץ על ספר שעוסק באופן מקיף ומעמיק בעברית המשפטית. לכל הפונים אליי בעניין זה הייתה לי תמיד תשובה אחת קבועה: שני עמיתים מוכשרים שלי – עורכי הדין רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני – עמלים זה מספר שנים על כתיבת ספר שיהיה בדיוק כזה. לכל אותם פונים גם הבטחתי שכאשר הספר ייצא לאור, אודיע על כך בבלוג.

ובכן, אני שמחה לבשר שהיום הזה הגיע. הספר, שזכה לשם החכם והמשעשע 'זאת ועו"ד!' והעורך שלו הוא ד"ר רוביק רוזנטל, יצא בשעה טובה לאוויר העולם. קוראי הבלוג זוכים כעת לחשיפה בלעדית מתוך הספר: הצצה לתוך אחד מפרקיו, העוסק בנושא המעניין של קלישאות בשפה המשפטית. מצ"ב חלקו הראשון של הפרק – אני בטוחה שתיהנו מהקריאה! 🙂

(טרם קריאה, גילוי נאות קטן: בפרק המצ"ב יש אמנם התייחסות גם אל הבלוג הזה – אבל בחיי שלא זו הסיבה שדווקא הוא נבחר לפרסום כאן. אני בכלל המלצתי להם על פרק אחר כמתאים יותר לפרסום בבלוג – אבל מה לעשות שהחיים קשים ושרן ומיכל העדיפו שאעלה כאן דווקא את הפרק הזה… 😉 ).

* * *

"זאת ועוד! טול, טול קורה מבין עיניך. אמרתי טול!" (האחים זווילי, "ארץ נהדרת")

איך מנצחים במשפט? שאלה טובה. כתצפיתני לשון אפשר לפחות לנסות להציץ למחסן התחמושת הלשוני שבעזרתו מנסים עורכי דין לעשות זאת:

"גבירתי השופטת, התובעת עושה בעובדות כבתוך שלה! זכויותיו של מרשי נרמסו ברגל גסה. הפרת ההסכם היא חמורה משוועת ובוטה! התובעת אינה פוסקת מלזרות חול בעיניו של בית המשפט! ובכדי לסבר את האוזן יצוין כי בשעות הפנאי היא גם טומנת את ראשה בחול, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה! לא למותר לציין שהיא עושה מהחוק פלסתר והופכת אותו לאות מתה, וזאת בלשון המעטה. למעלה מן הצורך יוער שהתנהלותה הפסולה אינה סבירה, היא מסובבת את בית המשפט בכחש ואין תוכה כברה. זאת ועוד! הן בחוזה עמדנו על קוצו של יוד, ודרשנו ברחל בתך הקטנה במפגיע – ומדוע את לאה נקבל במפתיע?"

חבריי המלומדים, לא הגזמתם? בעקבות כל דוח חניה שקיבל מרשכם אתם מעלים באוב התנהלות של משטרים אפלים ותקופות חשוכות בהיסטוריה. כל מכתב נפתח ב"נדהמנו לגלות". ואם להשתמש במטבע שלכם, זעקת הקוזק הנגזל בוקעת מהדפים המצהיבים, מהדהדת על פני  מצבורי הקלישאות וחולפת על קליפות ריקות של דימויים המוטלות כאבן שאין לה הופכין וכבר אינן מדליקות לאיש נורה אדומה. בסופו של יום השוקת השבורה של הטיעון החבוט לעייפה עומדת על כרעי תרנגולת.

המעיין בכתבי טענות 'במקובץ ובמצטבר' (עוד קלישאה משפטית), אינו יכול שלא לחוש חמלה כלשהי כלפי השופטים, הנאלצים להיפגש שוב ושוב עם טקסטים כמו הטקסט הבדוי שלמעלה. מדובר בתערובת של חומרי גלם מסוגים שונים:

  • קלישאות ודימויים שחוקים.
  • נימה מתלהמת ולוחמנית, המושגת בעזרת שמות תואר רבים: "התנהלות מקוממת, פסולה ושערורייתית", "תואנת שווא מגמתית, מופרכת ושקרית".
  • הדגשות בכל האמצעים הגרפיים האפשריים.
  • סימני קריאה: לא יעלה על הדעת!!!
  • מירכאות כפולות אירוניות, בצירוף שלוש נקודות בסוף המשפט: הנתבע "התמים" "לא ידע" שלצ'ק אין כיסוי…
  • שאלות רטוריות המסתיימות בסימן שאלה וסימן קריאה: האם אין גבול לשרירות הלב?!

הטון הנרגש מושג גם בעזרת מילות הקישור המפורסמות של הכתיבה המשפטית:

  • זאת ועוד!
  • לא זו אף זו
  • יודגש
  • יוטעם
  • יוער
  • למותר לומר (או – לא למותר לומר)
  • הנה כי כן
  • עינינו הרואות
  • אשר על כן
  • הווה אומר
  • ובשולי הדברים ייאמר

המילה הטוענת לכתר מילת הקישור המאפיינת ביותר את הכתיבה המשפטית היא 'ודוק' (אפשר ודֹק בחולם או ודוּק בשורוק). משמעות המילה בהקשר המשפטי היא 'שים לב' – ובנקבה: ודוקי. 'ודוק' הארמי יתורגם ל'ודייק' בעברית, כשמו של הספר המיתולוגי להוראת לשון בבתי הספר התיכוניים עד שנות ה-80'. דורון רוזנבלום כינה במאמר בעיתון הארץ את ה-ו' שבתחילת הציווי 'ודייק' בשם 'ו' הנזיפה' ("וצחצח נעליך. ושב זקוף. ואל תפטפט בשיעור. ואל תמשוך בצמות. ואל תשתה מים אחרי אבטיח. ואל תתקרב לגדר הגבול בטיול השנתי. ודייק. והצנע לכת…").

ודוק הנזפנית ואחיותיה הקוראות לסדר בלשון מנומסת יותר (יוער, יוטעם, יודגש), מתקשרות לתבניתיות של כתבי הטענות המשפטיים. רבים מכתבי הטענות מבוססים על נוסחאות שבלוניות של פתיחה וסיום, שאינן קשורות לדרישות הפורמליות של כללי הפרוצדורה. כתב תביעה שגרתי פותח בדרך כלל במילים: "כל הנטען להלן נטען במצטבר ו/או לחלופין; הכול לפי הקשר הדברים, עניינם והדבקם". בסיום כתב התביעה יכולה להופיע אותה שורה עצמה (רק בהחלפת 'להלן' ב'לעיל'): "מן המקובץ, ולאור כל האמור לעיל, בנפרד או במצטבר…" כתב הטענות מסתיים במִמרה שמקורה בלטינית: "מן הדין ומן הצדק לקבל את הבקשה".

למשפטים אלה יש אמנם משמעות כלשהי, אבל כיום הם משמשים לתבנית המועברת ב'העתק הדבק' מכתב תביעה או הגנה אחד למשנהו, ואיש אינו טורח לתהות על חשיבותה או על משמעותה. באותו אופן ניתן לא פעם למצוא בכתב תביעה אחד שהולבש על התבנית המוכנה, טענות שלא נמחקו עדיין מכתב התביעה הקודם ששימש לו תבנית. כך, למשל, בתביעת נזיקין בשל תאונת דרכים גילה הלקוח, בעודו חי ובועט, שעורך הדין שלו מכנה אותו 'המנוח'.

ביטוי מרנין לנוהג זה של שימוש בשבלונות מוכנות ניתן לראות בפזמון שחיברה עו"ד דנה פאר, עמיתה שלנו ובעלת הבלוג "משפט פשוט". השיר מספר על עורך דין צעיר שהבוס מנחית עליו בשעות הערב המאוחרות כתב הגנה העוסק "באחד, שמו הושע/ שרכש לו ספה באיקאה./ הוא הזמין אדומה/ – לא קיבל מאומה! – / אז עכשיו, דא עקא, הוא תובע…"  לאחר רצף קלישאות מתלהם של דחיית התביעה בשם איקאה, ובסיום הלילה הלבן – "ממתין לו הבוס החשוב:  'יופי של עבודה, חתיכת השקעה – אך בלבלת צדדים, יא גנוב! – הנתבע הוא הושע, התובעת – איקאה!'" אין בעיה – כעבור שתי דקות הוחלפו שמות הצדדים – וסוף לסיפור.

על פי מילון אבן שושן, 'קלישֶה' היא בצרפתית שבלונה של דפוס, ובהשאלה ביטוי נדוש. מלינקוף מתלונן בספרו על כך שעורכי הדין כותבים את הפרוזה המשעממת בעולם, כתיבה "נטולת מיצים חיוניים", כדבריו. אולם כאשר עורכי הדין נתקלים סוף-סוף באיזה ביטוי עסיסי הם עטים עליו ו"כמעט חונקים אותו למוות".

ראו, למשל, מה קרה לביטוי "דוקרת את העין ומקוממת את הלב". אמירה זו של השופט בנימין הלוי נחרתה בהיסטוריה המשפטית בישראל כמתארת בחריפות את מהותה של פקודה בלתי חוקית בעליל בפרשת טבח האזרחים בכפר קאסם. השופט הלוי דיבר על "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". הלוי הגה את האמירה בפעם הראשונה. היא לא נשמעה עד אז בעולם המשפט. אמירה עזה ובלתי נשכחת זו נחנקה למוות בידי עורכי דין. המעיין בכתבי טענות היום ייווכח כי ריצוף הגינה בבית משותף הוא התנהגות "הדוקרת את העין", והסכם מזונות בסכסוך גירושין "כולו מדיף צחנת עושק וקיפוח אשר מקוממים את הלב ודוקרים את העין". יש גם כאלה שנתקלו בביטוי, ואינם זוכרים בדיוק את נוסחו המדויק. כך נולדו כנראה ביטויים מעניינים כמו "מעשים הדוקרים את העין וצובטים את הלב", או "מקוממים את הלב וצורמים את העין".

האילן הגבוה של המטפורות המתות

כל כתב טענות מפרט את עובדות המקרה ועל בסיסן נבנות טענות. האופן שבו יספרו עורכי הדין את הסיפור עשוי לקבוע את תוצאות המשפט. בעבר באנגליה אף נקראו עורכי הדין מְסַפְּרִים (narrators) – מי שמעבדים את סיפורם של הלקוחות עבור בית המשפט. סיפור העובדות של עורכי הדין יהיה לרוב רחוק מאובייקטיביות, ובדרך כלל יופיעו בו רגשות ותיאורים, גם אם באופן מוסווה ומניפולטיבי. הטיעון המשפטי לעומת זאת כבר יהיה משופע באמצעים הרטוריים הללו באופן גלוי.

בין האמצעים הרטוריים החביבים על עורכי דין, כמו גם על שופטים, נמצאים המטפורות, הדימויים והאנאלוגיות. יש מושגים משפטיים שהם במהותם מטפוריים, כלומר, מדמים עניין אחד לעניין אחר במטרה להמחיש מושג מופשט, או כדי לצבוע את המושג בצבעו של הדימוי. 'עצימת עיניים' היא מצב נפשי של מי שחשד בקיום עבֵרה אך נמנע מלברר את חשדו; 'פירות העץ המורעל' הם ראיות שהושגו בדרכים לא חוקיות. פירות אלה צומחים בעיקר בארה"ב, שם מקובל עיקרון זה של ראיות פסולות ובשנים האחרונות הנצו ניצניהם גם בארץ; 'גולגולת דקה' (ובתרגום מילולי מאנגלית – גולגולת מקליפת ביצה) היא כלל משפטי שלפיו מי שגרם נזק לאדם בעל רגישות מיוחדת ובלתי צפויה מראש, בדרך כלל יהיה עדיין אחראי לנזקים שגרם לאותו אדם; 'פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה', עוד מושג מכונן שטבע השופט בנימין הלוי בפרשת כפר קאסם, היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

המטפורה, נוסף על היותה מאפיין של כתיבה ספרותית ופואטית, היא גם כלי עתיק בתורת השכנוע, והיא מופיעה בכתביהם של פילוסופים והוגים מהעת העתיקה. הבלשן גיא דויטשר עוסק בספרו "גלגולי לשון" במטפורות שאין להן כל קשר ליכולת היצירה הגאונית והמקורית של משוררים וסופרים לדמות דבר אחד לאחר. דויטשר אומר שאנחנו דורכים על מטפורות מתות יום יום, מבלי לשים לב אפילו שעשינו זאת. הסיבה לריבוי המטפורות בשפה היומיומית היא שמטפורה מאפשרת לנו להבין דברים מופשטים בדרך הנגישה ביותר. בדרך מטפורית ניתן לומר שדויטשר קובע שתי דרגות מוות של המטפורות השימושיות. האחת: גופה מתה, כזו שניתן לזהותה, אבל היא כה חסרת חיים שהיא אינה מעוררת בדובר כל רגש או דמיון. השנייה: שלד, מושג מוחשי מהעבר הרחוק שהושאל כדי להמחיש מושג מופשט, וכבר אין מבחינים בו.

כשנותנים על כך את הדעת, אפשר לזהות די בקלות את הגופות המתות מבין המטפורות. למשל, כאשר מדובר בשמות תואר. בצירופים 'ויכוח חריף' או 'הבטחות חלולות' אנו שוכחים כי 'חריף' בא מתחום הטעם, ו'חלול' מתחום הגופים ההנדסיים.

קשה יותר להבחין בשלדים, מושגים מוחשיים שהושאלו כדי להמחיש רעיונות מופשטים. גם עולם המושגים המשפטי, כך מתברר, נבנה על בית קברות ענק של מטפורות. דויטשר פותח את הקברים ומעלה מתוכם שלדי מטפורות שהפכו למילים רגילות ושגורות בלקסיקון המשפטי, כמו 'סוגיה', 'טען', 'הכרעה', 'ערר', 'גזר דין', שלכולן הייתה במקור משמעות מתחום אחר לחלוטין. 'סוגיה' בארמית היא הליכה; 'טען' במקור משמעותה דקר; 'הכרעה' היא משורש כריעה;  ו'ערר' נולד משורש ער"ה שמשמעותו קשורה בהפשטה (כמו 'עירום ועריה'), והוא זכה באופן טבעי למשמעות הריסה, ומשם הדרך קצרה גם לערעור על טיעון. אילו היינו משתמשים במשמעות המקורית של המטפורות הללו היינו מקבלים על פי דויטשר משפטים כמו: "השופטת הורידה לברכיים מול דקירת המטלטלים" (השופטת הכריעה נגד טענת המערערים).

הצירופים 'גזר דין' ו'חריצת דין' מכילים שלדים מעולם החיתוך: גזירה וחריצה. פועלי חיתוך אופייניים לשפות רבות בהקשר זה, החל מלטינית וכלה באינדונזית. ככלל נדמה שכמעט כל המטפורות המשפטיות הקדומות הושאלו ממציאות של הרס, שבירה ופגיעה. במובן זה אפשר אולי לדבר כאן על 'מטפורת-על', כפי שמציעים טריגר ורוזנבלום בספרם "ללא מילים" בעקבות תורתם של לייקוף וג'ונסון. אם עולם הדימויים המשפטי מתבסס על מטפורות של הרס ושבירה, הרי זה אומר משהו על תפיסת המציאות שלנו, ואיך לפחות באופן בלתי מודע אנחנו רואים את ההליך המשפטי. מטפורות-העל הן בלתי מודעות, ובמובן זה הן שלדים שכבר אין מבחינים בהם.

אך גם המטפורות הספרותיות עשויות להתפגר, או לפחות להימצא בתרדמת, אם לא במוות מוחי מוחלט. האם כשאנו קוראים את המטפורות 'טמן את ראשו בחול', 'מילא את פיו מים', 'לסתום את הגולל' – אנחנו מרגישים משהו? האם אנו מדמיינים תמונה כלשהי? האם נזכור טוב יותר טקסט שבו מופיעות המטפורות הללו? עורכי דין המשתמשים בהן אולי מקווים ליצור באמצעותן תמונה חיה, משכנעת ונוחה לזכירה. אבל למעשה המטפורות האלה כבר, באותה מטבע, עם רגל אחת בעולם הבא.

אילן גבוה להיתלות בו בעניין זה הוא הסופר ג'ורג' אורוול, הוגה "האח הגדול" המקורי. אורוול כתב בשנת 1946 מאמר מכונן על שפה ופוליטיקה, שבו הוא מציע שישה כללים לכתיבה טובה. בין ששת כללי הכתיבה שלו מופיע הכלל הקיצוני משהו: "לעולם אל תשתמשו במטפורה, דימוי או מטבע לשון שראיתם קודם לכן בדפוס". מובטח לנו אפוא, שג'ורג' היה תולה אותנו על האילן המטפורי הגבוה והשדוף שהשתמשנו בו לעיל, עוד לפני שנספיק להציג את משנתו. אם ברצונכם להניע משהו אצל הקוראים, אומר אורוול, להשפיע, ליצור תמונה חיה במוחם – הקלישאות והדימויים המתים לא יועילו לכם. כאשר אנו שומעים על 'אבן שאין לה הופכין', כבר לא עולה בדמיוננו אבן המוטלת בשדה ואיש אינו הופך אותה. כשנאמר לנו על דבר מה שהוא ברור כשמש אין אנו מדמיינים את אורה הבהיר של השמש. השימוש בדימויים השחוקים הוא בזבוז מילים. כתבו רענן, הוא תובע, הפתיעו את הקוראים, גרמו להם לחוש משהו.

לפי הנחיותיו אלה של אורוול, האם עורכי דין נדרשים כעת לכתוב במקום "כאבן שאין לה הופכין" – "כמו שי לפסח מוועד העובדים?" או במקום "ברור כשמש" – "ברור כשני פסים בבדיקת היריון"? מהו גבול הרעננות המטפורית שמאפשר המקצוע? האם באמת יש לרוקן את אוצר מטבעות הלשון של השפה העברית מימי קדם ולהמירן במטבע חדש, שערכו עדיין לא עמד במבחן השנים? האם איננו פולשים כאן למחוזות קופירייטריים או ספרותיים? הדרך הנכונה היא ככל הנראה דרך האמצע.

* * *

הספר 'זאת ועו"ד!' צפוי להגיע לחנויות בעוד כחודשיים, ובינתיים ניתן לרכוש אותו בלינק הזה.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “משפטנים כמשוררים: על קלישאות ומטפורות במשפטית

    • היי! ובכן, היות שמרבית העיסוק שלי בעולם המשפט מתמקד סביב הוראה, כתיבה ומחקר – טרם יצא לי להופיע כמייצגת בבית משפט. המקסימום שאני יכולה להפנות אותך אליו זו רשימה חלקית של גופים ומשרדים שבהם העברתי סדנאות כתיבה. 🙂

      אהבתי

  1. לא התלהבתי. יתכן וזו רק התרשמותי, אך תחושתי היא כמדובר בכתיבה שבאה ממקום מתנשא. נראה (ואולי זו רק תחושתי) כי בעיני הכותב אין כל ערך לכתיבה של עורכי דין, תהיה סגנונה אשר תהיה . הוא רוכש בוז כלפי עצם העיסוק, אשר יתכן בעינייו הוא מיותר.בקיצור הכותב "עושה סיבוב" על גבי "עורכי הדינים הרמאים, ימחחחח שמם".
    אני מניח שספר כזה יכול להיות משעשע עבור הקהל הרחב, אך קשה לי לראות בו תרומה עבור עורך דין אשר עוסק במלאכה בפועל ומתחבט לא פעם עם דילמות לשוניות וסגונייות לא פשוטות. הייתי מאוד רוצה לקרוא כתיבה שבאה ממקום חיובי.

    אהבתי

    • אכן הדברים שפורסמו הם ביקורתיים, אבל הם נכתבו דווקא מתוך הערכה למקצוע ולחשיבותו ומתוך רצון לשפר את הכתיבה המשפטית, שאנו עוסקים בה כבר שנים רבות – במחקר ובהוראה. כמו בארצות רבות אחרות בעולם שקמה בהן תנועה לשפה משפטית פשוטה, גם אנחנו דוגלים בשינוי מהותי ויסודי של השפה המשפטית, ומקווים לבער את מחלותיה הרבות. כמו כן הספר לא נועד רק לבקר את השפה המשפטית, אלא הוא הספר הראשון בעברית העוסק כמעט בכל התופעות של העברית המשפטית: מוצאן של מילים משפטיות, הארמית והלטינית שרווחות בכתיבת המשפטנים, שפת החקיקה ושפת החוזים, תופעות תחביריות שונות, אורכם של מסמכים משפטיים, ריבוי שלילות והסתייגויות, טעויות לשון נפוצות ועוד.
      אנו סבורים שדווקא העוסקים במקצוע המשפטי יכולים להיעזר בו, ואנו אכן מקווים שהוא יתרום לשינוי השפה המשפטית עבור הציבור הרחב ועבור כל העוסקים במקצוע.
      בברכה,
      מיכל ורן

      Liked by 1 person

      • תודה על התגובה.
        אין בעיה עם ביקורת. טוב יש בעיה. אף אחד לא אוהב ביקורת 🙂
        אבל הקושי האמיתי הוא עם לעג. לפחות הקטע שפורסם למעלה, נראה לי לגלגני.
        ביקורת ולעג לא מסתדרים טוב כי אדם שחש שמלגלגים עליו נכנס למגננה ולא מוכן לשמוע כלום. זה גם קצת מרגיש כמו הערות מהיציעה. יש תיקים בהם עורך דין משמש שלא בטובתו כפסיכולוג וכעובד סוציאלי (כגון: תיקי גירושין, תיקי נזקי גוף, הוצל"פ ועוד ) ואולי קצת קשה להבין מבחוץ את עוצמת האמוציות המעורבות, והדברים אכן נראים מוגזמים ותיאטרליים .
        אם כבר, בתיקים כאלה הביטוים השחוקים הם לא הגזמה אלא מעין "כולאי ברקים" מוסכמים, שמות קוד, לדברים הרבה יותר קשים שעורך דין רוצה להגיד. הייתי מת להשתמש במקרים כאלה במילים פשוטות, עדיף משהו ברוסית… או עדיף לא מילים כלל, אלא ציוד מכאני כבד.
        לדעתי אם באמת רוצים לפנות לציבור עורכי דין ולהשפיע עליהם כדאי להיות יותר נחמדים אליהם. אולי גם פחות להשתמש ב מילים "אתם" ו"שלכם".
        תודה, לאוניד. ד"ש לרן מהשוחות. P:

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s