איך היו נשמעים המשפטים הבלתי-נשכחים מהסרטים שאהבנו, אילו (חס וחלילה) עורכי דין היו מנסחים אותם? 😉
כנראה שבערך ככה:
1. אפולו 13 (1995)
"Houston, we've got a problem!"
2. פורסט גאמפ (1994)
"My mom always said: 'Life is like a box of chocolates. You never know what you're gonna get'."
3. הקוסם מארץ עוץ (1939)
"Toto, I've a feeling we're not in Kasas anymore".
4. מבצע סבתא (2000)
"אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר".
5. בנות (2012)
“I think that I may be The Voice of My Generation… or at least a voice, of a generation”.
6. הנסיכה הקסומה (1987)
"As you wish…"
7. חלף עם הרוח (1939)
"Frankly, my dear, I don't give a damn".
8. בחזרה לעתיד (1985)
"Where we're going, we don't need roads".
9. שרלוק הולמס (1939)
"Elementary, my dear Watson. Elementary".
10. הטוב, הרע והמכוער (1966)
"When you have to shoot, shoot – don't talk!"
האם גם אתם חושבים – כמוני – שהשפה המשפטית הסטנדרטית נוטה לגרוע מהטקסט המשפטי את היופי והחיות שלו? האם אתם מעוניינים ללמוד כיצד לשפר את הניסוח המשפטי שלכם מבלי לפגוע במשמעויותיו המשפטיות? אם כן, סדנת ניסוח משפטי בהיר, שאני מעבירה במשרדים ובגופים משפטיים, עוסקת בדיוק בנושא זה.
בסיפור "בגדי המלך החדשים" מציעים שני נוכלים לארוג למלך בגדים עדינים במיוחד – כאלו שאנשים טפשים לא יוכלו לראות. כזכור, כל המבוגרים מעמידים פנים שהם מצליחים לראות את הבגדים, ורק ילד קטן אחד אומר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תראו, המלך עירום!" ובכך חושף את העמדת הפנים המתמשכת. ולמה אני מזכירה את הסיפור הזה? כי כשנתתי לבעלי לקרוא את המאמר "זכות הציבור להבין" שפרסמתי לאחרונה בכתב העת "עיוני משפט" – גם הוא אמר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תגידי, באמת יש צורך במאמר אקדמי של 73 עמודים כדי להסביר למה לציבור הישראלי יש זכות להבין את הזכויות והחובות שלו?"
למרבה הצער, התשובה היא שיש צורך – כי משום-מה כולנו ממשיכים לקבל כמובנת מאליה את העובדה שטפסים ממשלתיים, מסמכים בנקאיים, חוזים צרכניים אחידים, הסכמי משכנתה, חקיקה, תקנות ועוד – מנוסחים כמעט תמיד בשפה בלתי אפשרית, מסורבלת, גדושה במשפטים שלא נגמרים ובמונחי ז'רגון מיותרים. כשמדובר במסמכים משפטיים שעורכי דין מטפלים בהם – מילא; הבעיה היא שרבים מהמסמכים והטפסים הנ"ל הם כאלו שהאזרח מתמודד עימם באופן עצמאי. מהי למשל היכולת של האדם הממוצע להבין את המשפט הזה[1] מתוך הסכם המשכנתה שלו מול הבנק? (למי שמעוניין לנסות – המשפט בהערת השוליים. וכן, מדובר במשפט אחד). זוהי כמובן רק דוגמה מייצגת אחת מיני רבות.
איך אפשר להבין את חוזה הסלולר הזה?!
המצב אינו חייב להיות כזה: ניסוי אמפירי שערכתי על טקסטים משפטיים בעברית העלה כי הקפדה על מספר עקרונות לשון מאפשרת לפשט טקסטים אלו תוך שמירה על כל הניואנסים המשפטיים שלהם. במילים אחרות: באמצעות מספר מצומצם של עקרונות לשוניים – שניתן להטמיע במסמכים בקלות ובעלות זניחה – ניתן להקל משמעותית על האינטראקציות היומיומיות של אזרחי ישראל עם המשפט.
אלא שכל עוד המחוקק לא יראה בזכות הציבור להבין זכות משפטית, כנראה שהמצב לא ישתנה. הרי זכות משפטית היא אינטרס שהמשפט תופס כחשוב מספיק כדי להטיל חובות שיבטיחו את מימושו. אין ספק כי כדי שטפסים ומסמכים המיועדים לציבור ינוסחו באופן בהיר – על המחוקק לחייב את הגופים שמנסחים אותם להשקיע בכך משאבים: לשכתב מסמכים קיימים, לנסח מסמכים חדשים באופן בהיר, למנות בעלי תפקידים שיפקחו על הנושא ועוד. לכן לדעתי הצעד הראשון הוא לשכנע את קובעי המדיניות בישראל בחשיבותה של זכות זו.
זכות הציבור להבין חשובה ממספר סיבות. ראשית, הגשמת כל הזכויות כולן – הזכויות לחינוך, לבריאות, לפרטיות, לגישה לערכאות ועוד – תלויה בכך שנבין מה מגיע לנו וכיצד אנו יכולים לדרוש וגם לקבל זאת (לדוגמה, כשבאוסטרליה פישטו טפסים המיועדים לבית המשפט למשפחה – מספר הבקשות שנדחו בשל טעויות צנח מ-42% ל-8% בלבד). זכות הציבור להבין הכרחית גם להגשמה מלאה יותר של עקרונות יסוד מרכזיים בשיטת המשפט שלנו, כגון עקרונות שלטון החוק והחוקיות (שהרי חוקים לא מובנים אינם יכולים להכווין התנהגות ואף עלולים להטעות); עקרון השיוויון (יכולת המימוש של מי שאינו מבין את זכויותיו מצטמצמת יחסית למי שיכול להבינן); עקרון שיתוף הציבור בהליך הדמוקרטי (על הציבור להבין את ההחלטות כדי שיוכל להשפיע עליהן) ועוד. נקודה חשובה נוספת היא טיפוח אמון הציבור בשלטון: מהניסוי עלה שהנבדקים שפטו טקסטים משפטיים מפושטים כהוגנים בהרבה מטקסטים משפטיים רגילים.
בעשור האחרון נצפו בישראל כמה יוזמות מעשיות ראשונות בנושא, אולם אין ספק שעבודה רבה עוד לפנינו. המשפטן הבריטי פרנסיס בניון כתב פעם: "דבר מוזר הוא שבני חברות חופשיות נשלטים, מיום הולדתם עד יום מותם, על ידי טקסטים שאינם יכולים להבין". אכן דבר מוזר הוא, והגיעה העת לשנותו. הגיעה העת שנעשה סוף כל סוף את המובן מאליו: נלביש את המלך בבגדים אמיתיים, ונפשיט את הטקסטים המשפטיים שלנו מסרבול מיותר.
אם יש לכם רעיונות לאופן שבו ניתן לקדם בישראל את זכות הציבור להבין, אשמח מאוד לשמוע – בהודעה פרטית או כאן בתגובות.
[1] "מבלי לפגוע ובנוסף לאמור בכל מסמך או חוזה עליו חתם או יחתום הלווה בקשר עם מסגרת האשראי ו/או בקשר עם החוזים, בכל אחד מהמקרים הבאים יהיה הבנק רשאי אך לא חייב להעמיד לפרעון מיידי את כל יתרות ההלוואות הבלתי מסולקות, לרבות ההלוואות והסכומים שמועד פרעונם טרם הגיע, הריבית עליהם שהצטברה עד למועד ההעמדה לפירעון מיידי, וכן ריבית הפיגורים, הפרשי הצמדה, הפרשי שער, ולדרוש את כל הסכומים שיגיעו לבנק על פי החוזים כולל עמלת פרעון מוקדם בתנאים, בשעורים ובסכומים המירביים בהתאם לקביעת בנק ישראל או כל רשות מוסמכת אחרת או הבנק, לפי הענין, וכל סכום אחר אשר יהיה בו לדעת הבנק כדי לפצות את הבנק בגין כל נזק שנגרם ו/או ייגרם לו עקב הסילוק המיידי כאמור או לפי בחירת הבנק, להעמיד לפרעון מיידי רק חלק מן ההלוואות ויתר הסכומים המגיעים מהלווה כמפורט לעיל, והבנק יוכל לממש מיד את הביטחונות המשמשים בידי הבנק להבטחת ההלוואה, לרבות הנכס ו/או הנכס הנוסף, או כל חלק מהם ולנקוט בכל האמצעים הניתנים על פי החוק ו/או על פי הסכם זה ו/או על פי החוזים." (מתוך ס' 12 להסכם משכנתה מסגרת משכון וערבות של לאומי משכנתאות).
ביטוי הוא צירוף מילים שמשמעותו שונה מסך המילים המרכיבות אותו. רבים מהביטויים שבהם אנו משתמשים ביומיום הם דימויים או מטאפורות פשוטים להבנה ("אהבה עיוורת", "על קצה הלשון") או צירופים שנוצרו בתרבות המודרנית-יחסית ("פעם שלישית גלידה", "פרה פרה"). לעומת ביטויים אלה, הביטויים הנפוצים בלשון המשפט נוטים להגיע ממקורות עתיקים יותר כגון התנ"ך, התלמוד, שפות שנכחדו, משלים מפורסמים ועוד. באופן טבעי, קל יותר לשבש אותם – ראשית, מפני שלעיתים ההקשר המקורי של ביטויים אלה הכרחי להבנתם, אך רק מעטים מכירים אותו. שנית, מכיוון שחלק מהמילים המופיעות בהם אינן מובנות לדובר העברית הממוצע בשנת 2020 (לדוגמה, מהם "עשתונות"? "טמיון"? "מדוכה"?) (מחשבות; אוצר המדינה; כלי לכתישת תבלינים).
ובכן, לרגל יום העברית תש"ף אני רוצה לספר לכם על מקורותיהם ומשמעויותיהם של חמישה שיבושי ביטויים הנפוצים בעיקר בכתיבה המשפטית.
"זעקת הגוזל הנגזל" בהחלט אינו השיבוש הנפוץ ביותר בכתיבה המשפטית – אבל הוא ללא ספק המביך שבהם. מדובר בשיבוש של הביטוי הציורי "זעקת הקוזאק הנגזל", שהגיע אלינו מיידיש. הביטוי מתאר מצב שבו מי שמציג עצמו כקורבן לעוול – הוא למעשה גם מי שגרם לאותו העוול. לכן בעולם המשפט מתאים לייחס אותו לצד שכנגד (לדוגמה: הפרקליטות תייחס את הביטוי לנאשם בגניבה שטוען שגנבו ממנו; תובעת תייחס אותו לנתבע שמעלים ראיות ולאחר מכן טוען שאין די ראיות נגדו, וכדומה).
מקורו של הביטוי במערכת היחסים ששררה בין היהודים לבין העם הקוזאקי, שחי בעבר במזרח אירופה. הקוזאקים – בעיקר אלו ששירתו בצבא – הרבו לפגוע ביהודים, ולכן בקהילות היהודיות החלו להשתמש במילה "קוזאק" ככינוי לפושע שרוצח, אונס או שודד יהודים. כמובן שלנוכח מצב זה היה הצירוף בין השם "קוזאק" לתואר "נגזל" צורם ואבסורדי – ומכאן נוצר הביטוי המעניין הזה.
2. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים (מקור: התנ"ך)
בניגוד ל"זעקת הגוזל הנגזל", "ליישב את ההדורים" הוא שיבוש נפוץ מאוד. כשעורכי דין משתמשים בביטוי השגוי "ליישב את ההדורים" (לדוגמה: "הצדדים לתביעה יישבו את ההדורים ביניהם") הם מתכוונים לכך שהצדדים יישבו את הסכסוך ביניהם. אלא שהביטוי "ליישב סכסוך" הוא בדיוק מקור הבלבול והטעות – שכן הביטוי התקין אינו "ליישב את ההדורים" אלא "ליישר את ההדורים".
הביטוי מגיע במקור מספר ישעיהו, שם נכתב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". המילה "הדורים" פורשה כ"הרים": ההר הוא המכשול שניצב בין הצדדים לסכסוך; כשאנו מיישרים את ההר אנו מסלקים את המכשול מדרך – וכך הסכסוך נפתר.
אגב, ברגע שאנו מכירים את מקור הביטוי אנו יכולים גם להבין את הביטוי ההפוך והיפהפה "גבה הר ביניהם" (ובארמית: "גבה טורא ביניהו") שמשמעותו "הסתכסכו".
צילומסך: מאקו, ערוץ 12
3. החלק הארי / חלק הארי (מקור: משל יווני)
האם המנוח הוריש לנכדתו את "חלק הארי של נכסיו" או את "החלק הארי של נכסיו"? כולנו יודעים שהביטוי מתייחס לחלק הגדול שבחלוקה לא שיוויונית, אולם לא כולנו יודעים שדווקא האפשרות הראשונה – "חלק הארי" – היא התקינה.
ראשית, צירוף המילים "החלק הארי" הוא פשוט לא הגיוני. פירוש המילה "ארי" הוא "אריה". לכן אם נכתוב שהמנוח הוריש לנכדתו את "החלק הארי" של נכסיו, יהיה זה כאילו כתבנו שהוא הוריש לה את "החלק האריה" של נכסיו – ביטוי משונה וחסר כל משמעות (אלא אם כן הוא מוריש לה את ספארי רמת גן). לעומת זאת, צירוף המילים "חלק הארי" הוא בעל משמעות: פירושו "החלק של האריה" (בדיוק כפי ש"חלק הבניין המיועד למגורים" משמעותו "החלק של הבניין המיועד למגורים"). אגב, ביטוי זהה קיים גם באנגלית (lion's share), בגרמנית (Löwenanteil) ויש להניח שגם בשפות אחרות.
וכעת, לשאלה המתבקשת: מדוע נחשב חלקו של האריה לחלק הגדול ביותר? ובכן, מקור הביטוי במשל יווני של איזופוס שמספר על אריה, חמור ושועל. כשהשלושה מוצאים שלל ביער, שואל האריה את החמור כיצד הוא מציע לחלק את השלל בין שלושתם. החמור מציע חלוקה שיוויונית. בתגובה – האריה טורף אותו, ופונה באותה השאלה אל השועל. השועל המפוחד משיב לאריה: "בוא נעשה ככה: אני אקח לעצמי ממש ממש קצת – ואתה תיקח לעצמך את כל השאר". האריה המבסוט שואל: "שועל, מי לימד אותך לחלק כל כך יפה?" והשועל משיב: "החמור". 😉
אגב, מקור הביטוי מלמד אותנו שממש לא מתאים להשתמש בו במצבים של חלוקה שהיא בערך-שיוויונית (נניח בחלוקה של 60% מול 40%). חלקו של האריה אמור להיות גדול משמעותית מחלקם של האחרים, ולכן הביטוי מתאים אך ורק למצבים שבה החלוקה היא לא שיוויונית בעליל (כגון 80% מול 20% או 90% מול 10%).
4. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים (מקור: לשון חז"ל)
המשפט "התובע עשה ימים כלילות להצלחת השותפות" אמור עקרונית להחמיא לתובע על חריצותו, אך בפועל משמעותו היא שהתובע לא עשה יותר מדי. מדוע? מכיוון שאם התובע "עשה ימים כלילות" משמעות הדבר היא שהוא עשה במהלך הימים שלל פעולות לא פרודוקטיביות במיוחד, המאפיינות בעיקר את שעות הלילה (שינה, מאסטר שף בבינג', גלילה באינסטוש של ליהיא גרינר).
הביטוי התקין בהקשר זה הוא "עשה לילות כימים" – כלומר, עשה גם בלילות את הפעולות הפרודוקטיביות המאפיינות את שעות היום. כנראה שהשיבוש נוצר כתוצאה מכך שאנו רגילים לציין את היום לפני הלילה (כמו בביטויים "יום ולילה", "יומם וליל" וכדומה). מקורו של הביטוי בלשון חז"ל, והוא מוזכר בהקשר למצוות הישיבה בסוכה – מצווה שחייבים בה גם ביום וגם בלילה.
שם הפועל "לְרַצּוֹת" משמעו לפייס (to satisfy, כמו: "הוא התנצל בעיקר כדי לרצות אותה"). לעומת זאת, שם הפועל "לִרְצות" (to want, כמו: "לרצות שכבר תקום כאן ממשלה, לעזאזל") משמעו לא רק להשתוקק למשהו אלא גם לשלם פיצויים או להשיב חוב ("וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" – ויקרא כו, מג). מכאן ש"לְרַצּוֹת מאסר" (= לפייס אותו) זו טעות הן במשמעות והן בהגייה, בעוד שהביטוי "לִרְצות מאסר" (= להשיב את החוב לחברה באמצעות המאסר) עקרונית אינו שגוי, אך גם אינו מומלץ – היות שבימינו שם הפועל "לרצות" (to want) משמש אך ורק במשמעות של רצון. אחרי הכול, לא כדאי להשתמש בביטוי שרובנו נתרגם אוטומטית ל-"to want an imprisonment"…
לפיכך הניסוח המומלץ לביטוי זה הוא "לשאת בעונש מאסר". ניסוח אפשרי נוסף הוא: "לְרַצּוֹת (=לפייס) את העבירה בעונש מאסר". זאת מכיוון שעבירה – בניגוד לעונש – דווקא ניתן "לפייס" (=למחוק אותה על ידי העונש).
לפני כמה שנים נתקעתי באמצע הכתיבה של פרק בתזה שלי. לעזאזל; אני – שמלמדת כתיבה, שחוקרת כתיבה, שמפרסמת את הכתיבה שלי – פתאום לא מצליחה להתקדם עם הכתיבה במילימטר. הימים שלי אז נראו בערך ככה: כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מתעצבנת, קמה, מרימה את החפצים מהרצפה, מפעילה רומבה, מורידה את החפצים מהשולחנות (הרצפה מעולם לא הייתה כה נקייה), שוב מנסה לכתוב, שוב מוחקת. אחרי שלושה חודשים כאלה כתבתי מייל מיואש למנחה שלי. ואז קרה סוג של נס: היא כתבה לי עצה – ומחסום הכתיבה שלי פשוט נעלם.
בעקבות אותו סיפור התחלתי להאמין בעצות כתיבה פרקטיות ולנסות לאתר את המוצלחות שבהן. לכאורה לא קשה למצוא כאלה, הבעיה היא שרובן רלוונטיות בעיקר לעולם הפרוזה – איך לפתח דמות, איך לכתוב דיאלוג, מספר בגוף ראשון לעומת מספר בגוף שלישי… אני, לעומת זאת, חיפשתי עצות שתהיינה רלוונטיות לכל אדם כותב – בין אם הוא כותב ספר, מאמר, כתבה, כתב תביעה או אפילו סתם מייל חשוב.
כעת, בכתבה הזאת, אני רוצה לחלוק איתכם שבע עצות כתיבה פרקטיות שבאמת עובדות בשבילי.
זרקו הכול על הדף. הכול!
לפעמים הקושי הוא "להתניע" את הכתיבה: התוכן נמצא אצלנו בראש, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להעביר אותו בצורה טובה אל הדף. במצב כזה, הצעד הראשון הוא להפנים: בתחילת הכתיבה, זה ממש לא משנה באיזו צורה התוכן עובר אל הדף. העיקר שיעבור.
ב-2008 גרתי ביפן וכתבתי ל-Ynet את הטור "יפן זה כאן". מדי שבוע הייתי מתיישבת מול המחשב, מחליטה מה יהיה הנושא הפעם ("חינוך ביפן", "אמונות תפלות ביפן", פעם אחת אפילו "חדרי שירותים ביפן") ומתחילה לזרוק על הדף פסקאות בנושא. כל הפסקאות נכתבו בלי שום סדר הגיוני והיו מנוסחות איום ונורא, ולכן כעבור עשר דקות היה מולי דף מלא בפסקאות גרועות. בשלב הזה תמיד חשבתי לעצמי "אוי ויי זמיר" – אבל בדיוק אותן פסקאות גרועות הן שאיפשרו לי להגיש כתבה חדשה (ודי ארוכה) מדי שבוע: הן עזרו לי לארגן את הכתבות, העניקו השראה לפתיחות ולסיומים והיוו בסיס לפסקאות אחרות, טובות יותר.
למה "שיטת הפסקאות הגרועות" עובדת? מכיוון שלרוב פעולת העריכה קלה בהרבה מפעולת הכתיבה. לכן ברגע שיש על הדף תוכן כלשהו – אפשר להתחיל להתקדם. שיטה דומה (רק אולי קצת רדיקלית יותר) היא "שיטת כתיבת הרצף". בגדול מדובר באותו רעיון, אבל יש לו שני כללים מוגדרים: א. כוונו סטופר לחמש דקות מעכשיו. ב. התחילו להקליד את כל מה שעולה לכם בראש בנוגע לנושא הכתיבה שלכם, ובשום פנים ואופן אל תפסיקו להקליד עד שחמש הדקות נגמרות (אם נגמרים לכם הרעיונות פשוט הקלידו "בלה בלה בלה"). השיטה הזאת עובדת כמו קסם: תופתעו לגלות כמה תוכן אתם יכולים לכתוב בקלות על כל נושא – אפילו על נושא שעד לפני חמש דקות לא ידעתם עליו דבר.
כוונו ל-70
כשמדובר בכתיבה שנשענת בעיקר על מקורות, שיטות בסגנון "זרקו הכול על הדף" הן קצת פחות רלוונטיות. זה בדיוק מה שקרה לי בתזה. "נתקעתי," כתבתי בזמנו למנחה שלי, ד"ר יופי תירוש, "וזה מוזר, כי בסמינריונים זה לא קרה לי".
"זה קורה הרבה פעמים", ענתה לי אז המנחה, "כשמתקדמים ב'סולם הדרגות' של הכתיבה האקדמית: פתאום הקולות הביקורתיים במוח, האלטר-אגו, מייצרים איזו חרדת קודש מתוך תחושה שזה צריך להיות מסמך מכונן, נכון אבסולוטית, דברי אלוהים חיים, ואי אפשר שיהיה בו אף חור או שתהיה לו אף חולשה". ואז היא הציעה את ההצעה הבאה: "לכתוב את התזה כאילו את רוצה לקבל בה ציון 70, שלשם את מכוונת. לא יותר. 70." ואל תדאגי, היא הוסיפה – גם אם תכווני ל-70, הציון ייצא בסוף הרבה יותר גבוה.
אני זוכרת שהייתי סקפטית כשפתחתי את הקובץ והתחלתי להקליד. ואני גם זוכרת איך המשכתי להקליד. בתחושה מפתיעה של רוגע, הגדרתי מונח. ההגדרה הייתה חלקית, לא מבריקה, בהחלט לא מושלמת. ואז המשכתי וכתבתי בנחת את הפסקאות הבאות. גם הן היו לא מבריקות ולא מושלמות. זה הרגיש נהדר: ה"אישור" לכוון ל-70 שחרר את הפרפקציוניזם, שתקע את הכתיבה. תוך זמן לא רב סיימתי את הפרק. 70, שיננתי לעצמי בכל זמן הכתיבה. לשם אני מכוונת, לא יותר. (ורק מדי פעם, בראש, הוספתי: בסוף, בשלב העריכה – אז כבר אביא את זה ל-90).
שיטת "כוונו ל-70" עובדת כמובן גם במקרים שבהם לא מקבלים ציון בסוף. הרעיון הוא פשוט להשלים בשלווה פילוסופית עם העובדה שמה שאנחנו כותבים כרגע הוא (עדיין) לא מבריק ומושלם.
דלגו על הפסקה הראשונה
אוי, הפסקה הראשונה. אחריות כה רבה מוטלת עליה: היא אמורה לשקף את נושא הכתיבה; היא אמורה לפתות את הקורא להמשיך לקרוא; היא צריכה להצליח להתבלט על פני פסקאות ראשונות של כותבים אחרים (בהנחה שהקורא אינו מחויב לקרוא את מה שכתבתם). האחריות הגדולה שמוטלת על הפסקה הקטנה הזאת יכולה באופן טבעי להלחיץ ולגרום לכותב "להיתקע" עליה זמן רב.
לכן, אלא אם כן קפץ לכם במקרה רעיון מעולה לפסקה הראשונה – אל תטרחו אפילו לנסות להתחיל ממנה. זה בזבוז זמן מוחלט. פשוט דלגו עליה והתחילו היישר בפסקה השנייה. אל תדאגו: אחרי שתסיימו את הכתיבה יהיה לכם הרבה יותר קל לחשוב על פסקה ראשונה מתאימה ואטרקטיבית.
הפסיקו דווקא כשזורם
העצה המעולה הזאת מיועדת לטקסטים שאנחנו כותבים בהפסקות, ומה שיפה בה זה שהיא מנוגדת לחלוטין לאינטואיציה. להפסיק לכתוב דווקא באמצע קטע שזורם בקלות? סירייסלי?!
אבל העצה הזאת לוקחת בחשבון נתון חשוב – את הקושי "להתניע", שכבר הזכרתי קודם. הרי אם קמתם מהמחשב אחרי שהכתיבה הפסיקה לזרום (או במילים אחרות: כשהגעתם לקטע שבו נתקעתם) ברור שהחזרה לכתיבה תהיה קשה, מבאסת ומעיקה יותר. לעומת זאת, אם הפסקתם לכתוב באמצע קטע שזרם לכם בקלות* – יהיה לכם קל להתניע מחדש. ייתכן שאפילו תשתוקקו לחזור מחר אל המחשב ולהמשיך**: כי אתם על "גל טוב", כי יש לכם הרבה מה לכתוב, כי כתיבה זורמת זה כיף.
(*סתם דוגמה: אם אתם כותבים את הביוגרפיה של מיק ג'אגר, הפסיקו לכתוב בתקופה שבה הוא מואשם בהחזקת סמים עם קית' ריצ'רדס; לא בזו שבה הוא עושה תואר בראיית חשבון).
(**ואם אתם חוששים שתשכחו מה רציתם לכתוב – אל דאגה; פשוט כתבו בצד ראשי פרקים קצרים כתזכורת).
אחד הספרים המעולים ביותר על כתיבה נכתב דווקא עבור תסריטאים (אבל מומלץ בחום לכולם). שמו "סיפור", וכך כותב בו הסופר והתסריטאי רוברט מקי: "אתם לא יכולים להרוג את הכשרון שלכם, אבל אתם יכולים להרעיב אותו למוות על ידי בורות. הדרך להמריץ את הכשרון היא למלא אותו בעובדות ורעיונות. עשו תחקיר". מקי מתייחס למצבים שבהם אתם לא מצליחים לכתוב כי באמת נגמר לכם מה לומר. הידע המהותי שלכם בנושא מוצה, וכל שנותר הן הקלישאות.
במקרים כאלה, השיטה הטובה ביותר היא לערוך תחקיר: לקרוא על נושא הכתיבה שלכם, לדבר עליו עם אנשים, לראות סרט שקשור אליו. התחקיר יספק לכם עובדות חדשות ומעניינות – תוכן טרי שתוכלו להעלות על הכתב. "לא רק שהתחקיר מנצח במלחמה על הקלישאות," מסכם מקי, "הוא גם המפתח להתגברות על הפחד ובן דודו, הדיכאון".
רק מילת אזהרה קטנה (מניסיון אישי, כמובן): לפעמים אנחנו מתמכרים לתחקיר. הוא נוטה למכר כי יש בו משהו בטוח – הרבה יותר קל לסכם תוכן של אחרים מאשר ליצור תוכן חדש. לכן הקפידו להגביל את משך התחקיר ולחזור אל הכתיבה תוך זמן סביר.
דמיינו שאתם הנמען
סיימתם לכתוב? יופי. עכשיו קראו שוב את הטקסט שלכם – אבל הפעם אל תהיו אתם: נסו לדמיין שאתם הנמען שלכם וקראו את הכתוב בעיניים שלו.
אני רוצה להדגיש – אל תדמיינו סתם "קורא מופשט" כלשהו. אם מדובר בטקסט שאמור להגיע לנמען שאתם מכירים (הבוסית שלכם, המרצה שלכם, השופט שדן בתיק שלכם) –דמיינו כמובן שאתם הנמען הזה. אבל גם אם מדובר בטקסט שאמור להגיע אל הקהל הרחב, הקפידו לדמיין שאתם אדם ספציפי (בן זוג, ידידה, אימא שלכם).
(זה דורש קצת יכולת דמיון. אבל לא יותר מדי).
לפעמים התרגיל הקטן הזה יגלה לכם דברים מעניינים, ואפילו קריטיים. לדוגמה, כבר קרה שניסחתי מייל עדין – וכשדמיינתי שאני הנמען גיליתי שלמעשה רמזתי לו בעדינות שיילך לחצות את מחלף מסובים באלכסון. אבל התרגיל הזה רלוונטי גם למצבים שאינם קשורים להפגנת חוסר טקט: לפעמים תגלו שסיפור המתח שכתבתם הוא תכל'ס די צפוי; לפעמים תגלו שהניסוח שלכם אינו מספיק מובן; לפעמים תקלטו שלא הגיוני לטעון שהגשתם שתי עבודות באיחור כי בת זוגכם ילדה פעמיים באותו סמסטר.***
(***לצערי, מבוסס על סיפור אמיתי)
האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב
לסיום, קבלו עצה שבמקור היא בכלל לא עצת כתיבה. לפני כמה חודשים נתקלתי בספר של ליליאן ויילדר, הכוהנת הגדולה של אמנות הדיבור מול קהל (ומי שאימנה בין היתר את אופרה וינפרי, ג'ורג' בוש ובנימין נתניהו). העצה החשובה ביותר של ויילדר, שאותה היא מדגישה פעמים רבות בספרה, היא:
"האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לומר. הזמן להתחיל לומר אותו הוא עכשיו."
ויילדר צודקת: אם תצפו בנואמים הטובים ביותר תגלו שמה שמשותף להם אינו אופן הדיבור, הלבוש, מנח הגוף או תנועות הידיים; מה שמשותף לכולם הוא שהם תמיד נראים כאילו מה שהם אומרים כרגע הוא מאוד מאוד חשוב.
אם כן, כפרפראזה לוויילדר – האמינו שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב. העצה הזאת היא בסיס כמעט הכרחי לכתיבה שנוגעת בקורא – יותר מכל טריק רטורי, נרטיב מתוחכם או עריכה מוקפדת. אם הכותב מאמין שהוא כותב משהו חשוב, הקורא יחוש בכך. היזכרו למשל בכל אותם פוסטים בפייסבוק שהופכים ויראליים: רובם לא רהוטים במיוחד או ערוכים במיוחד. מה שמשותף להם זה שמי שכתב אותם באמת כעס, או באמת נפגע, או באמת התרגש.
לכן, תמיד לפני שאתם מתחילים לכתוב נסו לשאול את עצמכם: "מה חשוב בטקסט שאני כותב/ת עכשיו?" ייתכן שמדובר בסיפור מקורי שרק אתם מסוגלים לספר, במחקר שיוסיף ידע רלוונטי לעולם, בערעור שעשוי להעלות לכם את הציון, בטענת הגנה שתכריע את גורל התיק. מה שזה לא יהיה – הצלחתם לשכנע את עצמכם שיש לכם משהו בעל ערך לכתוב?
במקור פרסמתי כתבה זו בגיליון מס' 7 של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. מקווה שתיהנו מהקריאה!
הביקורת על שפת המשפט אינה חידוש בן ימינו: כבר בשנת 55 לפני הספירה המליץ הפילוסוף קיקרו לעורכי הדין לוותר על "הנוקשות האופיינית לשפתנו המשפטית"; במאה השבע עשרה כתב שייקספיר כי "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן" ובמאה השמונה עשרה כתב סוויפט ב"מסעי גוליבר" כי לעורכי הדין "שפת עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן-תמותה מלבדם". ביקורת על השפה המשפטית נשמעת גם היום, והקומיקאי האמריקאי ויל רוג'רס הצליח לסכם אותה במשפט קולע אחד: "כשאתה קורא טקסט שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו".
אכן, רבים מסכימים שהשפה המשפטית קשה להבנה, אבל מעטים יודעים להסביר מדוע. וחבל. הרי אם נבין מהם המנגנונים ההופכים את השפה המשפטית לבלתי ידידותית לקוראים, אין ספק שיקל עלינו להימנע מהכתיבה המשפטית הסטנדרטית ולאמץ במקומה את עקרונות השפה הפשוטה. לפיכך, להלן אציג ארבע סיבות לכך שהשפה המשפטית מקשה על קוראיה – כולן מתחום הקוגניציה.
א. קיבולת זיכרון העבודה (או: למה כדאי לקצר משפטים ארוכים?)
בזמן שאנו קוראים משפט אנו מחברים כל מילה לשכנותיה, ובד בבד מפענחים את תפקידה התחבירי (האם היא נושא המשפט? תיאור זמן? תיאור מקום?). שני תהליכים אלה, המתרחשים במקביל, מאפשרים לנו בסופו של דבר לפענח את משמעותו הכוללת של המשפט.
בזמן קריאת המשפט מוחזקים כל המילים והתפקידים התחביריים בזיכרון העבודה שלנו – חלק ממנגנון הזיכרון לטווח קצר, שמאפשר לאדם להחזיק פריטי מידע במודעות ולהשתמש בהם. ואולם הקיבולת של זיכרון זה מוגבלת: ב-1956 קבע אחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום הפסיכולוגיה כי מספר הפריטים שאדם ממוצע יכול להחזיק בזיכרון העבודה שלו הוא "7 פלוס מינוס 2" (כלומר, בין חמישה לתשעה פריטים בו־זמנית). על ממצאי מחקר זה הועברו אומנם ביקורות, אבל בדבר אחד אין ספק: זיכרון העבודה שלנו – במידה זו או אחרת – אכן מוגבל בגודלו.
משפטים ארוכים – הנפוצים מאוד בכתיבה המשפטית – מחייבים אותנו להחזיק בזיכרון העבודה שלנו מספר רב של פריטי מידע בו־זמנית. החזקה זו דורשת מאמץ מנטלי לא מבוטל. השוו למשל בין המאמץ הנדרש מאתנו כדי להחזיק בזיכרוננו פריטי מידע ממשפט בן 30 מילים לעומת זה הנדרש מאתנו במשפט בן 12 מילים. במשפט הראשון, הסיכוי שנשכח כמה מהפריטים גדול בהרבה – ושכחה זו עלולה כמובן לפגום לא רק בהבנתנו את המשפט עצמו, אלא בהבנתנו את הטקסט בכללותו. כעת דמיינו טקסטים העמוסים במשפטים רבים בני 30 מילים ואף יותר – ותוכלו להבין את חומרת הבעיה הזו ושכיחותה בכתיבה המשפטית.
ב. יכולת השליפה מהזיכרון הסמנטי (או: למה רצוי להמיר מונחי ז'רגון במקבילות מוכרות?)
לצד הזיכרון קצר הטווח יש לנו גם זיכרון ארוך טווח. בזיכרון ארוך הטווח מצוי הזיכרון הסמנטי, שבו מאוחסן בין השאר הידע שלנו על השפה. כשציינתי בסעיף הקודם שבמהלך הקריאה אנו "מחברים כל מילה לשכנותיה" לא התכוונתי לחיבור טכני בלבד, אלא גם לשליפת משמעותן של המילים מהזיכרון הסמנטי. כשאנו קוראים משפט – למשל "התובעת הגישה ערעור על פסק הדין" – עלינו "לגשת" אל הזיכרון הסמנטי ו"לשלוף" מתוכו את משמעותה של כל מילה ומילה.
מה קורה כשאנו נתקלים במילה לא מוכרת? במצב כזה יש שלוש אפשרויות: 1. נבדוק את משמעות המילה; 2. נצליח להבין את משמעותה מתוך ההקשר; 3. האפשרות הגרועה מבין השלוש – לא נצליח להבין את המילה, ואולי אפילו נבין אותה באופן שגוי, ולכן נפרש את המשפט באופן שגוי (או לפחות לא מדויק. ובכתיבה המשפטית, גם ל"לא מדויק" עלולות להיות השלכות משמעותיות).
היות שהשפה המשפטית גדושה במילים שאינן שגורות ונפוצות, גדל הסיכון להתממשות האפשרות השלישית. המונחים המקצועיים (כגון "סבירות", "רשלנות", "הלכת יששכרוב") הם כמובן חלק חשוב והכרחי של המקצוע המשפטי ולא ניתן לוותר עליהם, אולם לעיתים קרובות מדובר בז'רגון מיותר שניתן להמירו במילים מקבילות ומוכרות. לדוגמה, קוראים רבים חושבים שמשמעותה של המילה "למצער" היא "למרבה הצער", היות שבזיכרון הסמנטי שלהם מתקשר השורש צע"ר לצער ועצב. דוגמה נוספת ובעייתית יותר היא המונח "עובר ל" – למשל במשפט "הנכס נרכש עובר ל-1.1.2019". היות ש"עובר ל" מתקשרת בזיכרון הסמנטי של מרביתנו ל"עבר" (כלומר עניין שעבר, תם, נשלם) יחשבו קוראים רבים שהנכס נרכש לאחר תחילת ינואר, בעוד שעל פי המשפט הוא נרכש דווקא לפני תחילת ינואר.
ג. הציפיות התחביריות (או: למה מומלץ לפתוח משפטים בנושא ובנשוא?)
פעם, לפני כעשר שנים, התגוררתי ביפן. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי בלימוד השפה היפנית נבע מכך שמיקומו של הפועל ביפנית הוא בסוף המשפט (או לפחות לקראת סופו). לדוגמה, כשרציתי להזכיר לחברה שקבענו ללכת לסרט, המשפט שהייתי אמורה להגיד לה ביפנית נשמע בערך ככה: "מחר בערב לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון נלך".
הסיבה לכך שמיקום הפועל בסוף המשפט הקשה עליי במיוחד נבע מהעובדה שבכל שפה קיימים "חוקי סבירות" – מעין הסכם לא־כתוב בין דוברי השפה שלפיו מבנים תחביריים מסוימים צפויים יותר מאחרים. בהיותי דוברת עברית ואנגלית, המבנה התחבירי הצפוי עבורי הוא שהפועל יופיע סמוך לתחילת המשפט ("מחר בערב נלך לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון"). הסיבה לכך שלי (ולדוברי עברית אחרים) קל יותר להבין את הניסוח הזה היא שמשפטים המנוסחים על פי חוקי הסבירות של השפה קלים יותר להבנה.
חוק סבירות חשוב ומרכזי המאפיין את השפה העברית הוא שהנושא והנשוא צפויים להופיע סמוך לתחילת המשפט. הבעיה בכתיבה המשפטית היא שמשפטים רבים אינם נפתחים בנושא ובנשוא, אלא ברשימה ארוכה של הגדרות והתניות. לדוגמה:
"אם ייגרמו נזקים שעל המשכיר לתקנם המצריכים תיקון מידי והמשכיר לא יעשה כן בתוך 48 שעות – יהיה השוכר רשאי לתקנם על חשבונו."
הנושא והנשוא של המשפט ("יהיה השוכר רשאי") מופיעים במשפט זה 16 (!) מילים לאחר תחילתו (אגב, חשבו כמה פריטים על הקורא להתאמץ ולהחזיק בזיכרון העבודה שלו עד שהוא מגיע אל הנושא והנשוא ומבין בשביל מה הוא צריך לזכור אותם…). כעת השוו ניסוח זה אל ניסוח שבו מופיעים הנושא והנשוא בתחילת המשפט, ולפיכך קל בהרבה להבינו בקריאה ראשונה, למשל:
"השוכר יהיה רשאי לתקן על חשבון המשכיר נזקים שעל המשכיר לתקנם והמצריכים תיקון מידי, אם המשכיר לא יתקנם בתוך 48 שעות."
ד. אפקט המוחשיות (או: למה כדאי לאמץ כתיבה פועלית יותר?)
משמעותו של "אפקט המוחשיות" בפסיכולוגיה (concreteness effect) היא שעיבוד של מונחים מוחשיים (כגון "שולחן") קל למוחנו מעיבוד של מונחים מופשטים (כגון "צדק"). בניסויים שונים אשר בחנו יכולות של זיהוי מילים, זכירה שלהן והבנה של משפטים – תוצאות המבחנים היו טובות יותר כשהציגו לנבדקים מונחים מוחשיים.
בהתאמה, בוודאי שמתם לב לכך שהפרק הקל ביותר לקריאה בפסק הדין הוא פרק העובדות. זאת מכיוון שהעובדות בהכרח כתובות במילים מוחשיות: "האב נטש את בנו ונסע לארגנטינה"; "פליטים מדרפור נכלאו בטעות"; "הונדה סיוויק התנגשה במאזדה" – ובקיצור, מישהו עשה משהו למישהו אחר. לעומת זאת, פרקי הטענות והדיון הם מופשטים הרבה יותר, היות שהם מבוססים בין השאר על רעיונות משפטיים מופשטים כגון כללים, עקרונות, אינטרסים וזכויות ("המשיב אינו מקיים את חובותיו כהורה"; "חירותם של התובעים נפגעה"; "ההתנגשות אירעה באשמת הנתבע").
רעיונות מופשטים נוטים לבוא לידי ביטוי בשימושי לשון המאפשרים כתיבה מופשטת, למשל בשימוש בשמות פעולה במקום בפעלים או בתארים (למשל כתיבה על "רשלנות" במקום על "נהג רשלן" או על "נהג ששלח מסרון בעת הנהיגה"). לעיתים קרובות נובעת אומנם הכתיבה משפטית המופשטת מכורח המציאות – אבל היות שכתיבה מופשטת קשה יותר להבנה, תמיד חשוב לוודא שהיא נובעת מצורך אמיתי ולא מהרגל אוטומטי.
לסיכום: "יותר מכל תחום אחר," כתב שופט בית המשפט העליון צבי טל במאמרו 'לשון המשפטנים', "לשון החוק והמשפט, העוסקת בזכויותיו ובחובותיו של כל אדם, אמורה להיות מובנת וברורה לכל אדם". על כן אני מקווה שהגדלת המודעות למנגנונים הקוגניטיביים המקשים על הקוראים תתרום – ולו במעט – לפישוטה של השפה המשפטית שלנו.
בין כתיבה משפטית לקמפיינים פוליטיים קיימים אומנם לא מעט הבדלים, אבל בסופו של דבר – כדי לשכנע את השופטת או כדי לשכנע את הבוחרת – כולם משתמשים בדיוק באותם האמצעים הרטוריים שהפילוסוף היווני אריסטו תיאר בספרו "רטוריקה" כמה מאות טובות לפני הספירה.
על רקע תקופת הבחירות הסוערת שבה אנו מצויים, הפוסט הנוכחי יעסוק בארבע טכניקות שכנוע שבמהלך השבועות האחרונים אנחנו מוקפים בדוגמאות שלהן: עיצוב האתוס, חזרות, "אפקט הראשונות" ומילים טעונות. בפוסט אדגים כיצד הטכניקות הללו באות לידי ביטוי הן אצל עורכי דין ושופטים והן אצל קמפיינרים פוליטיים, וכן אסביר כיצד נכון להשתמש בהן ומהם המכשולים שמהם כדאי להיזהר.
רק הערה אחת חשובה לפני שנתחיל: חרף הנושאים שבהם הוא עוסק, הפוסט הזה אינו נועד להבעת עמדה פוליטית – ולכן תגובות פוליטיות יימחקו באלגנטיות.
עיצוב האתוס של נתניהו
לפי אריסטו, על כל נאום משכנע לכלול שלושה רכיבים: אתוס, פאתוס ולוגוס. הפאתוס הוא פנייה אל הרגש של המאזינים והלוגוס הוא פנייה אל ההיגיון והשכל הישר שלהם. האתוס, לעומת זאת, הוא הרושם שהנואם מעוניין ליצור על הקהל. לדוגמה, האם הנואם מעוניין ליצור רושם אמין? אומלל? רציני? מצחיק? נרדף?
בעולם המשפט המצב קצת שונה. חרף העובדה ש"הדובר" או "הנואם" הוא עורך הדין – האתוס הרלוונטי הוא האתוס של הלקוח, שאותו חשוב לעצב באופן שיתאים לטיעון המשפטי. "התובעת היא עיתונאית ידועה ועתירת ניסיון" הוא אתוס שמתאים למשל למקרה שבו התובעת פוטרה מעבודתה בעיתון שלא כדין, אבל מתאים פחות למקרה שבו נעדיף שהתובעת תצטייר כלקוחה קטנה וחסרת אונים מול חברת סלולר גדולה ואימתנית. לכן, הכלל החשוב ביותר בעיצוב האתוס הוא זה: יש להכליל את הפרטים שתורמים לו, ולהשמיט (או לפחות לטשטש) אל אלו שסותרים או מחלישים אותו.
נתניהו הוא דוגמה לפוליטיקאי שמצליח לעצב את האתוס שלו בצורה מופתית. מאז תחילת הפרשיות המשפטיות בעניינו ובעניינה של רעייתו, נתניהו מקפיד לעצב לעצמו אתוס של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי – שנרדף פוליטית מבית על שטויות. זהו אתוס תלת-ראשי מתוחכם ("מנהיג גדול" / "נרדף פוליטית" / "על שטויות") שהניגוד החריף בין חלקו הראשון לבין השניים האחרים גורם לכך שהרדיפה תצטייר לא כרדיפה "רגילה", אלא כרדיפה קטנונית במיוחד (ע"ע "בפעם הראשונה בהיסטוריה מגישים כתב אישום נגד רעיית מנהיג על פתיתים וחמגשיות").
שלושת חלקי האתוס האלה מצויים בכל התייחסות של נתניהו לפרשיות המשפטיות, וכל אחד מהם מובלט יותר-או-פחות בהזדמנויות שונות, בהתאם לסיטואציה. לרוב ה"מנהיג" וה"שטויות" מובלטים קצת יותר (היות שהם משדרים תחושה של עוצמה ושל "business as usual") אבל לפעמים זוכה דווקא הרדיפה הפוליטית למרכז הבמה.
בואו ניזכר, למשל, בתגובתו של נתניהו לכתב החשדות בעניינו. באופן כאילו לא קשור – אבל בעצם ממש כן – התגובה לא נפתחה בהתייחסות לחשדות, אלא במילים:
"אזרחי ישראל, אמש נפגשתי במוסקבה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הבהרתי לו שנמשיך לפעול במלוא העוצמה […] אני מודה לידידי הנשיא פוטין שקיבל את דבריי בברכה. כששבתי לישראל שמעתי הבוקר את דברי התמיכה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ […] אני מודה לידידי הנשיא טראמפ על דבריו […]"
רק לאחר שהקדיש זמן מה לביסוס אתוס "המנהיג" עבר נתניהו לחלקו השני – "הנרדף פוליטית". זהו החלק באתוס שנתניהו בחר להבליט במיוחד באותו ערב, ולכן רוב הנאום עסק בו:
"השמאל יודע שעם הישגים כאלה הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי, ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית […] מסע ציד חסר תקדים […] מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק […] דבר חמור ביותר שפוגע בדמוקרטיה הישראלית […] העיתוי הזה שערורייתי […] לא רק שתופרים תיקים, אני חושב שכבר תופרים חליפות […]"
גם החלק השלישי באתוס – "על שטויות" – זכה להתייחסויות שונות:
"עלילות מגוחכות ומרושעות […] לא היה כלום. כפי שאצלי אין כלום […] זה מגדל קלפים שקורס […] פייק 1000, פייק 2000, פייק 4000 […]"
מכיוון שהאתוס עבר כחוט השני לאורך כל הנאום, ומכיוון שהחלק של הרדיפה הפוליטית הובלט במיוחד באותו נאום – שימו לב שהוא גם הניב בדיוק את הכותרות הראשיות שנתניהו כיוון אליהן: "נתניהו הגיב: 'מסע ציד חסר תקדים, עלילת דם'" (Ynet); "נתניהו הגיב להחלטת היועמ"ש: 'מסע ציד להפלת ממשלת הימין'" (ואללה); "נתניהו: השמאל יצא למסע ציד להפלת ממשלתי, פרקליט המדינה מפלה אנשי ימין" (הארץ).
לכן, כשחברה אמרה לי: "וואי, ראית את הנאום אתמול? ביבי ממש לא היה במיטבו, ראו שהוא נסער" – הסכמתי איתה רק חלקית: נכון, נתניהו נראה נסער – אבל הוא בהחלט היה במיטבו. תחשבו על זה: עומד אדם מול עשרות מצלמות, והמסר המרכזי שלו הוא שכל המערכת – הפוליטית, המשפטית, התקשורתית – רודפת אותו. כשזה האתוס שאתה מעוניין להבליט, אתה לא רוצה להיראות זחוח ולהשפריץ ביטחון עצמי. ברגעים שבהם אתה טוען שכל המערכת רודפת אותך – אתה חייב להיראות מוטרד ונסער. אפילו אריסטו היה מאשר – ככה בונים אתוס מושלם.
החזרות של מרצ ושל כחול לבן
נוסף על חלוקת הנאום לשלושה רכיבים, יצר אריסטו רשימה של "אמצעים רטוריים" – כלומר, מגוון טכניקות לשוניות שמסייעות באמנות השכנוע. אחת מאותן טכניקות היא חזרות.
ככלל, חזרות משמשות להדגשה. הרעיון הוא שאם נחזור על מסר שוב ושוב – הוא יובלט, וכך ימשוך את תשומת הלב. טכניקת החזרות היא נפוצה בכתיבה המשפטית. ראו למשל את המשפט הזה, מפסק הדין בעניינו של אלאור אזריה: "בסופו של דבר, לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי". המשפט כולל ארבע חזרות – במילים שונות – על מסר אחד: "הלחץ הציבורי לא השפיע על בית המשפט".
לטכניקת החזרות מספר וריאציות: אפשר לחזור על אותה המילה; אפשר לחזור על מבנים תחביריים דומים; אפשר לחזור (כפי שראינו) על מילים שונות המעבירות מסר זהה. חזרות הן טכניקה יעילה מאוד, אבל היות שהן עלולות לייגע – חשוב לזכור שני כללי זהב לגביהן: אל"ף, יש להשתמש בהן בצמצום. בי"ת, יש לחזור אך ורק על המסר החשוב לנו ביותר – כי כשמשתמשים בחזרות עבור מספר מסרים שונים, התוצאה הבלתי-נמנעת היא ששום מסר אינו מודגש.
הסרטון הבא של מרצ הוא דוגמה לשימוש מוצלח בחזרות. ראשית, הוא קצר (כ-30 שניות) ולכן מספר החזרות מצומצם יחסית והן אינן מספיקות לייגע. שנית, למרות שלכאורה נראה שהוא עוסק בתחומים רבים, בפועל יש בו רק מסר אחד, והוא: "מרצ תביא למהפך בכל התחומים החשובים":
"משכורות שוות לנשים – זה מהפך; שתי מדינות שחיות בשלום – זה מהפך; להתחתן עם מי שאתה רוצה – זה מהפך; השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום – זה מהפך […]"
לעומת זאת, הסרטון הבא של כחול לבן חוטא כמעט בכל חטא אפשרי של שימוש בטכניקת החזרות. ראשית, כסרטון שמשתמש בטכניקת החזרות הוא קצת ארוך מדי – אבל זה לא היה כל כך בעייתי אלמלא החטא השני: שימוש בחזרות כדי להדגיש ארבעה מסרים שונים לפחות.
לכאורה, הסרטון נפתח במסר אחיד וברור, שניתן לתמצת במילים: "כחול לבן חזקה בביטחון". ראשון מופיע גנץ, שאומר: "אותי אתה תלמד מה זה חזק?" יעלון: "פיקדתי על גדודים, על חטיבות, על אוגדות"; אשכנזי: "השמדנו את הכור בסוריה"; גנץ: "חיסלתי את אחמד ג'עברי". כל החזרות אחידות ופוזיטיביות (כלומר – מסבירות "למה כן אנחנו" ולא "למה לא נתניהו").
רק שאז – בערך באמצע הסרטון – מפציע לפיד עם היציאה הלא-קשורה: "מכרת את החינוך של הילדים שלנו לסמוטריץ'" (מסר נגיטיבי: חינוך!); בהמשך, שוב לפיד: "יש נגדך כתב אישום" (מסר נגטיבי: פלילים!); אשכנזי: "ואתה ממשיך לטעון שזה מסע ציד נגדך?" (מסר נגטיבי: התקרבנות!). כלומר, בתפנית חדה משתנה פתאום המסר הפוזיטיבי "כחול לבן חזקה בביטחון" למסר הנגטיבי "רק לא ביבי".
מכל הסלט הזה נוצר סרטון מייגע, שאף מסר בו אינו מודגש – לא הפוזיטיבי ולא הנגטיבי. והחטא הגדול מכולם מגיע בשניות האחרונות, הכוללות חזרה על שני מסרים נוספים וסותרים: "תודה על עשר שנים," אומר לפיד, "אנחנו ממשיכים מכאן" – וקאט מהיר לגנץ, שאומר: "אני ממשיך מכאן". סירייסלי, חברים?
"אפקט הראשונות" של הליכוד
מילים הן כמובן סופר-חשובות – אבל טכניקה חשובה נוספת היא הסדר שבו מעמידים אותן. אז אם שאלתם את עצמכם למה בליכוד מקפידים להתייחס לאיחוד של גנץ ולפיד כאיחוד "לפיד-גנץ" דווקא (ולא כאיחוד "גנץ-לפיד", המתבקש יותר) – הסיבה המדעית לכך היא "אפקט הראשונות".
"אפקט הראשונות" (primacy effect) משמעותו שפריטי המידע הראשונים משפיעים מאוד על התייחסותו של הנמען לפריטי המידע שמופיעים אחריהם. בניסוי קלאסי שערך החוקר סולומון אש (Asch) בשנות ה-40, הוצגו לנבדקים שתי רשימות שהכילו תכונות של אדם (לצורך העניין נקרא לו ראובן). למחציתם נאמר כי ראובן הוא "אינטליגנטי, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי" ולמחציתם השנייה נאמר כי ראובן הוא "קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, חרוץ ואינטליגנטי".
בניסוי התגלה כי הנבדקים התרשמו בצורה חיובית יותר מראובן הראשון – זה שתכונותיו הוצגו מהחיוביות אל השליליות. זאת מכיוון שהנתונים החיוביים "צבעו" את הנתונים שהופיעו אחריהם באור מחמיא יותר. כך למשל, אחד מהנבדקים הצדיק את העקשנות והאימפולסיביות של ראובן בכך שאדם אינטליגנטי אינו ממהר לאמץ רעיונות שאינו מסכים איתם.
בכתיבה המשפטית, "אפקט הראשונות" בא לידי ביטוי בסדר הצגת העובדות והטענות: מהן העובדות הראשונות שכדאי שנציג בנוגע ללקוח שלנו – האם נתייחס ראשית למקום עבודתו? למצבו הבריאותי? ואולי דווקא למהות התביעה שהגיש? כמו כן, מהו הטיעון הראשון שנעלה בעניינו?
בעולם הקמפיינים הפוליטיים, האפקט הזה הוא שיוצר שילובים כגון "לפיד-גנץ". הרי לא סתם נבחר גנץ לעמוד בראש כחול לבן – סקרים הוכיחו שמצביעים רואים בו מועמד לגיטימי יותר לראשות הממשלה. וזוהי, ללא ספק, סיבה מצוינת לליכוד לעולם לא לכנות את האיחוד הזה "גנץ-לפיד".
המילים הטעונות של דרעי וחד"ש-תע"ל
מילים טעונות הן מילים שמעוררות בנו קונוטציות. כשאנו מנסים לשכנע, נבחר כמובן במילים שמעוררות את הקונוטציות שמתאימות לנו. השוו למשל בין המותגים "פסטה בליסימה" ו"פסטה שפרינצע". גם "בליסימה" וגם "שפרינצע" משמעותן "יפהפיה" – אבל בעוד ש"בליסימה" מעוררת בנו קונוטציות של איטליה ורוטב שמנת-פטריות-יער-כמהין, "שפרינצע" מעוררת בנו קונוטציות של גפילטע פיש וכדורי נפטלין.
מילים טעונות הן כלי מרכזי בכתיבה המשפטית. זוכרים למשל את פסק דין בוטקובסקי? הערכאות השונות עסקו בשאלה האם זכרון הדברים התגבש או לא התגבש לכדי חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי תיאר את זכרון הדברים כ"טיוטה" ש"שורבטה" על שני דפים מ"מחברת של ילדים"; בית המשפט העליון תיאר אותו כ"שני דפי מחברת" ש"נרשמו" עליהם "מקור והעתק". התיאור העובדתי לכאורה זהה – אבל המילים השונות (שאין ספק שנבחרו בקפידה) מעוררות קונוטציות שונות לחלוטין, שמתאימות בסופו של דבר להכרעות השונות של שני בתי המשפט.
למילים טעונות שני יתרונות: ראשית, הקונוטציות "קופצות" לנו לראש באופן אוטומטי, ולכן פועלות גם על מסלול השכנוע הלא-מודע; שנית, הן חוסכות במקום – כי לפעמים מילה טעונה מוצלחת אחת שווה עשרים מילות תואר (יתרון חשוב במיוחד לקראת הרפורמה ההולכת וקרבה בסדר הדין האזרחי…).
שני יתרונות אלה באים היטב לידי ביטוי בסלוגנים של ש"ס ושל חד"ש-תע"ל. נתחיל בסלוגן של ש"ס: "ביבי צריך אריה חזק". משחק המילים הפשוט הזה משחק על הקונוטציות האוטומטיות שהמילה "אריה" מעוררת בכולנו – חזק, נחוש, תקיף, נמרץ, מלך. הקונוטציות האלה אמורות לגרום לנו – באופן מודע יותר או פחות – לייחס את כלל התכונות האלה לאריה דרעי. וכל זה במסר קצר וקליט בן ארבע מילים בלבד.
שימוש מבריק נוסף בטכניקה של מילים טעונות ניתן לראות בסלוגן של חד"ש-תע"ל: "נוהרים לקלפיות!" הסלוגן הזה מרפרר, כמובן, לסרטון השנוי-במחלוקת של נתניהו מבחירות 2015, ומעבר למילים טעונות הוא משתמש גם באמצעי הרטורי הנהדר אירוניה (שלא ארחיב לגביו בפוסט הנוכחי, בין השאר כי הוא לרוב פחות מתאים לכתיבה המשפטית).
כשנתניהו השתמש בזמנו במילים האלה* כדי לנסות לומר: "סכנה! הערבים נוהרים לקלפיות!" – הוא הפך אותן למילים שמעוררות בכולנו קונוטציות חזקות ביותר. כיום, הקונוטציות האלה מעוררות במצביעים הפוטנציאליים רגשות שליליים חזקים נגד יריביהם הפוליטיים ("היי! אמרו עלינו שאנחנו 'נוהרים לקלפיות' בקטע רע. איזו חוצפה!") וגם מדרבנות אותם לפעולה ישירה ("יאללה! אז עכשיו באמת נוהרים לקלפיות – ומשנים את השלטון!").
*לסיום, קבלו אנקדוטה מעניינת: בפועל, נתניהו מעולם לא אמר או כתב את המילה "נוהרים" בהקשר זה; למעשה, הציטוט המקורי מדף הפייסבוק של נתניהו היה: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". רק מאוחר יותר – בציטוטים לא מדויקים שאזכרו את הנושא, למשל של זהבה גלאון ושל אחמד טיבי – הופיעה פתאום המילה "נוהרים", התקבעה בתודעה הציבורית והפכה, לגמרי בטעות, למילה טעונה. מעניין, לא?
כולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים: בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים, פסקי דין ומסמכים נוספים. מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לבם של השופטים בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה יעילה, ובמקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.
בפוסט הנוכחי אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן: א. מקמו את המסרים החשובים ביותר שלכם במשפטים קצרים. ב. השתמשו בסימן הפיסוק הנהדר "קו מפריד". ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים. ד. פתחו משפטים חשובים בוי"ו החיבור. ה. שאלו שאלות (אבל רק אם התשובות עליהן חשובות במיוחד). רק הערה אחרונה לפני שנתחיל: חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה השיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן – להשתמש בהן במידה.
שנתחיל?
א. מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים (או: כן. האורך בהחלט קובע)
לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: משפטים ארוכים, ומשפטים ארוכים מאוד. לא מעט קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלות עליו על פי דין, גם שלוש-ארבע הפרות של חובות אלה, גם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת… במילים אחרות: במסמך משפטי ממוצע, לא נדיר שמשפט אחד יכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.
אבל מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. כדי להבין את הבעיה שהם יוצרים, צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על גבי המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד. במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת בכך שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך-קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם!" ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים אל המשפט הבא.
במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדיי. לכן משפטים ארוכים אינם מתאימים להדגשת מסרים (למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד).
משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות – ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר שהם מכילים. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.
ב. השתמשו בקווים מפרידים (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)
הקו המפריד (שרבים מכנים אותו בטעות "מקף" – כנראה מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת) הוא ממש נהדר להדגשת מסרים. אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.
הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא…"), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי…") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב"). כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט חשין זכרו לברכה, ובפסקי דינו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל:
"לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"
כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים:
"לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"
למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? זאת מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).
או, במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.
ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)
אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!
עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה. זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק "בלב".
גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".
יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".
ד. וי"ו החיבור אחרי נקודה (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)
שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק'. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת. כאן אתייחס דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה'.
ובכן, ייתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".
עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).
ה. שאלו שאלות (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)
למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא, הרי, כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.
ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה. אגב, התשובה הזאת כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא!" (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעשוי להיות להן אפקט בומרנג. אם שאלתם למשל בכתב ההגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?" והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא!" – האפקט יהיה הפוך; למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.
לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם (לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע").
לפני כשנתיים פרסמתי פוסט שעסק בשבע שגיאות לשון מפתיעות של עורכי דין. כעת החלטתי שהגיע הזמן לפרסם פוסט נוסף בנושא – עם שגיאות לשון מפתיעות נוספות השכיחות בכתיבה המשפטית.
בדיוק כמו בפוסט הקודם, גם הפעם אתם מוזמנים לבחון את עצמכם לפני שתמשיכו לקרוא: במכתב ההתראה הקצר (והמומצא) שלהלן מסתתרות לפחות שבע שגיאות לשון הנפוצות בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?
***
אדון נכבד,
ב-1.1.2016 פרסמת בדף הפייסבוק שלך עשרה סטטוסים העוסקים במדיניות הענישה "המקלה מדי" (כהגדרתך) של הפרקליטות הפלילית – ביניהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי האחרון. בסטטוס האמור תיארת כיצד שני "עבריינים מסוכנים" (כהגדרתך) שיתפו פעולה אחד עם השנייה כדי לפרוץ לדירת שכנתם הקשישה ולגזול את תכשיטיה. מהמתואר בסטטוס יכול הקורא הסביר להסיק כי הפרקליטות התרשלה בכך שלא נקטה בהליכים נגד אותם עבריינים – אלא שאותם "עבריינים מסוכנים" הם למעשה קטינים מתחת לגיל 12 ועל כן אינם ברי-עונשין.
קשה שלא להפריז בחומרת ההשפעה שיכולה להיות למצג מטעה זה על מידת אמונו של הציבור בפרקליטות.
נוכח האמור לעיל נבקשך להסיר את הסטטוס המטעה לאלתר. לחילופין תוכל לערוך אותו מחדש באופן שיבהיר את מצב העניינים המשפטי לאשורו.
לטיפולך המהיר נודה.
***
זהו? סיימתם לאתר כל את השגיאות? מצוין! כעת תוכלו לגלול למטה ולבדוק האם צדקתם. 😉
ביניהם
עורכי דין רבים נוטים להשתמש בטעות במילים "ביניהם" או "ביניהן" (between) כשהם מתארים דבר אחד או יותר מתוך רבים (לדוגמה: "החברה עוסקת בייבוא מוצרים שונים, ביניהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, ביניהם שלושה אזרחים זרים, טוענים כי דין התביעה להידחות"). אלא שבהקשרים שבהם רוצים להתייחס לפריט או לפריטים מתוך קבוצה, המילים המתאימות לשימוש הן "בהם" או "בהן" (among – ובעברית: בתוכם, בקרבם): "מוצרים שונים, בהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, בהם שלושה אזרחים זרים".
לפיכך, במקרה המתואר במכתב ההתראה – התייחסות לסטטוס אחד מתוך קבוצה של עשרה – נכון היה לכתוב: "פרסמת עשרה סטטוסים – בהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי".
פעולות הדדיות הן פעולות שאותן מבצעים צדדים זה כלפי זה באופן הדדי, כגון "להתחבק" או "להתנשק" (לפחות רצוי שתהיינה הדדיות – אחרת הן יובילו לפעולות הדדיות פחות, כגון "להיתבע על הטרדה מינית" או "להתעוור מספריי פלפל"). פעולות מסוימות הן הדדיות מעצם טיבן ("להתחתן") בעוד שאחרות הדדיות רק בהקשרים מסוימים. למשל, "להחמיא" – אין ספק שמחמאות יכולות להינתן באופן הדדי; עם זאת, כשבחור אומר לבחורה: "את נראית כמו אסתי גינזבורג" והיא עונה: "גם אתה נראה כמו אסתי גינזבורג" – זו, לרוב הדעות, אינה פעילות של החמאה הדדית.
בעברית, הביטוי "אחד עם השנייה" אינו תקני לתיאור פעולה הדדית. האפשרויות שהשפה שלנו מספקת לתיאור של פעולה הדדית הן "זה עם זה" לשני זכרים (כמו גם "זה את זה", "זה לזה" וכדומה) ו"זו עם זו" וכדומה לשתי נקבות ("השופטת והקלדנית הסתכלו זו על זו בתדהמה בעת שהנתבע והתובע דחפו זה את זה").
שימו לב שבמקרה של פעולה הדדית בין זכר לנקבה יהיה הביטוי התקני "זה את זה" ולא "זה את זו". מדוע? זאת בהתאם לברירת המחדל הידועה של העברית, שלפיה צורת הזכר משמשת גם זכרים וגם נקבות (ותכל'ס זה גם הגיוני, מפני שאם נאמר שהנאשם ועורכת הדין גידפו זה את זו – משמעות הדבר תהיה שהנאשם [זה] גידף את עורכת הדין [זו] – ולא להיפך).
נקטה בהליכים
הפועל "נקט" הגיע אלינו מן הארמית, ומשמעותו היא "לקח" או "אחז" (לדוגמה: "נשבע בנקיטת חפץ" = נשבע בזמן שהוא אוחז – פיזית – בחפץ קדוש). בשפה המשפטית אנו נוהגים להשתמש בפועל "נקט" בהשאלה (לנקוט הליכים, לנקוט עמדה, לנקוט צעדים, לנקוט אמצעים וכדומה).
מהי הטעות ב"נקטה בהליכים"? התשובה הרשמית היא "מושא ישיר", והתשובה המובנת היא זו: חלק מהפעלים נזקקים למילים שישלימו אותם (למשל, לא מספיק לכתוב ש"השופט פנה" – חייבים להוסיף אל מי הוא פנה). כדי להוסיף את המילים המשלימות באופן תקני נזקקים חלק מהפעלים למילת יחס ("השופט פנה אל הנאשם", "החשוד הודה במעשה") בעוד שלפעלים אחרים אין צורך במילת יחס ("התובע הגיש תביעה") או שניתן להוסיף להם רק את מילת היחס "את" (התובע הגיש את התביעה").
ובחזרה ל"נקט": רבים בטוחים שפועל זה מצריך אחריו את מילת היחס "ב" ("נקט בהליכים", "נקט בעמדה") – אלא ש"נקט" הוא דווקא פועל שמשתמשים בו ללא מילת יחס, או רק עם מילת היחס "את". על כן יש להימנע ממילת היחס "ב" ולכתוב כך: "הפרקליטות נקטה הליכים נגד העבריינים", "בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא", "התובע נקט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".
ברי-עונשין
כמו "נקט", גם המילה "בר" הגיעה אלינו מהארמית, ופירושה הוא "בן" (בר-מצווה = בן-מצווה). בשפה המשפטית אנו מרבים להשתמש ב"בר" במסגרת צירופים המתארים יכולת או תכונה (כמו הסיומת –able באנגלית). לדוגמה: משיב בר-הסגרה, מומחה בר-סמכא, דיור בר-השגה ועוד.
כל עוד אנחנו משתמשים בצורתה המקורית של "בר" (כלומר, זכר יחיד) – הכול דבש. הצרות מתחילות כשאנו מנסים להטות את "בר" לצורות נקבה ("ברת-מימוש") וריבוי ("ברי-עונשין", "ברות-השגה"). הבעיה היא שהצורות "ברת", "ברי" ו"ברות" לא רק שאינן קיימות בעברית – אפילו בארמית הן בקושי קיימות: בארמית, צורת הנקבה הנפוצה של "בר" היא "בת", וצורות הריבוי הן "בני" ו"בנות"…
על כן, מעתה הקפידו למחוק את "ברת", "ברי" ו"ברות" מהלקסיקון, וכתבו כך: תכנית בת-מימוש, קטינים בני-עונשין ודירות בנות-השגה.
קשה שלא להפריז
רוויי ספקות הם חיינו: האם ינצח המערב את דאע"ש? האם נצליח להוריד את יוקר המחייה? האם השמלה ההיא הייתה כחולה או זהובה? – בחיים שכאלה, מנחם לדעת שלפחות בדבר אחד אין כל ספק – והוא שקשה להפריז במספר האנשים המשבשים את הביטוי הזה.
הסיבה לכך שקשה כל כך להפריז (=להגזים) במספרם היא שיש כל כך הרבה כאלה. לכן, גם אם אתאמץ כמיטב יכולתי להגזים ואטען שהם מהווים, נניח, 97 אחוזים מהאוכלוסייה – עדיין ייתכן שמספרם גדול מכך. אם, לעומת זאת, קשה היה שלא להגזים במספרם – אזי גם אם אטען שמדובר בחמישה אנשים בלבד, עדיין ייתכן שמדובר, למעשה, רק בשלושה. קפיש?
לרוב משתמשים בביטוי זה כשמתייחסים לעניין חשוב או לאדם חשוב, וכדי להדגיש את מידת חשיבותם מציינים ש"קשה להפריז" בה. כך למשל, נתקשה להפריז בחשיבותו של אהרן ברק לעולם המשפט, בחשיבותה של הלכת בנק המזרחי למהפכה החוקתית ובחשיבותם של חתולים חמודים לרשת האינטרנט.
לחילופין
שימו לב: מקורה של המילה "לחילופין" אינו במילה "חילוף" (המרה של דבר אחד באחר – למשל "חילופי שבויים" או "חילופי משמרות") אלא במילה "חלופה" (אפשרות, אלטרנטיבה) – שהרי אנו משתמשים בה כדי להצביע על כך שקיימת חלופה אחרת ("לחלופין, תוכל לערוך את הסטטוס…").
על כן היו"ד מיותרת, ואין לכתוב "לחילופין" אלא "לחלופין" (על משקל "לחלוטין").
לטיפולך המהיר נודה
בואו נשנה לרגע את סדר המילים במשפט: במקום "לטיפולך המהיר נודה" נכתוב "נודה לטיפולך המהיר". כעת קל יותר לשים לב לטעות – האם אנו יכולים להודות לטיפול? מובן שלא. אנו יכולים רק להודות לאדם שאליו פנינו על טיפולו המהיר בנושא.
לפיכך, כדי לנסח את הסיומת למכתב ההתראה באופן תקין, יהיה עלינו להשתמש במילת היחס המתאימה – "על טיפולך המהיר נודה".
רוצים ללמוד להימנע משגיאות לשון נוספות הנפוצות בקרב עורכי דין? כאן תמצאו פרטים על הסדנה הפופולרית "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים רבים.
לאחרונה התחלתי לקרוא את הביוגרפיה של צ'רצ'יל – והופתעתי לגלות שנוסף על פעילותו הצבאית והמדינית הענפה הוא היה גם כותב פורה ומוכשר ביותר. כבר בגיל 21 הוא פרסם בעיתון רשימות מחזית המלחמה בקובה, ולאורך כל חייו הייתה הכתיבה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים שלו: הוא כתב יותר מ-40 ספרים, אלפי כתבות עיתונות ולפחות שני תסריטים. בשנת 1953 הוא אפילו זכה בפרס נובל לספרות.
כשחיפשתי בגוגל מידע נוסף על הכתיבה שלו, מצאתי את האוצר הקטן שלהלן – תזכיר שכתב צ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה. בתזכיר צ'רצ'יל מתרעם על האורך והסרבול של המסמכים שבהם עוסקים חברי הקבינט, וקובע הנחיות לכתיבת הדוחות בצורה קצרה ובהירה יותר. אני אומנם לא בטוחה שקראו לזה ככה בשנות ה-40, אבל מה שצ'רצ'יל מנסה למעשה לעשות כאן זה להנחיל לחברי הקבינט ולצוותיהם את עקרונות הכתיבה הפשוטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם את המסמך (הקצר, כמובן!) לעברית, והרי הוא כאן להנאתכם (ולמי שמעדיף – מצ"ב לינק למסמך המקורי באנגלית).
תיהנו! 🙂
—————————————————————————————————————
(מסמך זה הוא רכושה של ממשלת בריטניה).
סודי.
W.P.(G) (40) 211.עותק מס'__
9 באוגוסט, 1940.
משרד המלחמה.
קיצור.
תזכיר מאת ראש הממשלה.
על מנת לבצע את עבודתנו, עלינו לקרוא כמויות אדירות של מסמכים. כמעט כולם ארוכים בהרבה מהנדרש. מצב זה מוביל לבזבוז זמן, היות שעלינו להשקיע מאמץ באיתור עיקרי הדברים.
אני מבקש מעמיתיי ומצוותיהם להקפיד לכתוב דוחות קצרים יותר.
יש לשאוף לדוחות שבהם עיקרי הדברים מאורגנים בסדרה של פסקאות קצרות וקולעות.
אם הדוח מתבסס על ניתוח מפורט של גורמים מורכבים, או על נתונים סטטיסטיים, על אלו להיות מפורטים בנספח נלווה.
לעיתים קרובות תושג המטרה בצורה המיטבית לא בדוח מפורט, אלא בתזכיר המכיל כותרות בלבד, שעליהן ניתן יהיה להרחיב בעל פה במידת הצורך.
הבה נשים קץ למשפטים כגון אלה: "נוסף על כך קיימת חשיבות להבאתם בחשבון של השיקולים הבאים…" או "על שיקולים אלה להיות מובאים בחשבון בכל הנוגע לביצוע…". מרבית הביטויים המנופחים הללו אינם יותר מקישוטים שניתן להשמיט לחלוטין, או להמיר במילה אחת. הבה לא נירתע משימוש במשפטים קצרים, אף אם הם נשמעים "דיבוריים".
דוחות שייערכו באופן שבו אני מציע עשויים בתחילה להיראות "מחוספסים" בהשוואה לרשמיות היבשה של הז'רגון הפורמלי. אולם החסכון בזמן יהיה רב, וההתמקדות העקבית בעיקרי הדברים תהווה כלי עזר לחשיבה בהירה יותר.
מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה לאחרונה (בשינויים קלים) בגיליון השלישי של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. הכתבה עוסקת במחקרים אמפיריים שונים שנערכו על השפה המשפטית הפשוטה: האם היא אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים? האם היא משכנעת יותר או פחות מהשפה המשפטית הרגילה? וגם: מי נתפס כ"עובד עבור חברת עורכי דין יוקרתית יותר" – עורך דין המתנסח באופן הסטנדרטי, או זה שכותב בשפה המשפטית פשוטה?
תודה לעו"ד יוסף שטח ולד"ר אורלי אלבק, על עריכתם המצוינת. 🙂
מקווה שתהנו מהקריאה!
* * *
לפני כחמש שנים החליט שון פלאמר, עורך דין מטקסס, חבר ב-Texas Law Review, לבדוק מה ישכנע יותר את השופטים – כתב טענות המנוסח בשפה משפטית רגילה, או שמא אותו כתב טענות כשהוא מנוסח בשפה פשוטה. לשם כך שלח פלאמר ל-800 שופטים, מחציתם שופטים פדרליים, כתב טענות באורך שלושה ורבע עמודים, המנוסח בשפה משפטית סטנדרטית (legalese). למחצית השופטים הוא שלח בנוסף את אותו כתב טענות בגרסה המנוסחת בשפה פשוטה (plain English) על פני שני עמודים וחצי, ולמחצית השנייה הוא שלח גרסה המנוסחת בשפה מדוברת (על גבול הסלנג, non formal) על פני שני עמודים.
השופטים התבקשו לקבוע איזו מהגרסאות הייתה המשכנעת ביותר. התוצאות היו חד-משמעיות: השופטים העדיפו את כתב הטענות המנוסח בשפה פשוטה ומצאו אותו משכנע, מובן ואפקטיבי יותר. "התוצאות ברורות", סיכם פלאמר, "שופטים מעדיפים אנגלית משפטית פשוטה על פני אנגלית משפטית סטנדרטית. לפיכך הגשת מסמכים בשפה פשוטה היא אינטרס של עורכי הדין".
השפה הפשוטה בראי הניסויים האמפיריים
לכאורה, המעבר מהשפה המשפטית הרגילה והמסורבלת לשפה פשוטה ובהירה נשמע כמו רעיון שלא יעורר התנגדות. אלא שהמציאות מלמדת כי משפטנים רבים מתנגדים למעבר לשפה פשוטה. הם טוענים שהשפה המשפטית הפשוטה אינה מכובדת דיה וגם אינה מדויקת, היא משכנעת פחות ואינה משפרת כלל את רמת ההבנה של הקוראים.
על מנת לבחון אם יש בביקורות אלה ממש, החלו חוקרי השפה המשפטית הפשוטה לערוך ניסויים אמפיריים. מרבית הניסויים התמקדו בשאלות האלה: האם פישוט השפה אכן משפר את רמת ההבנה של הקוראים? האם השימוש בשפה פשוטה משרת את האינטרס של הלקוח? ולבסוף – מהו יחסם של אלו שאינם משפטנים לעורכי דין המשתמשים בשפה פשוטה?
זו (פחות) סינית בשבילם
רבים מהמחקרים הללו נערכו בארה"ב, ומשום כך אין פלא שטקסט משפטי שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא מסמך ההנחיות למושבעים. מדובר במסמך משפטי שלא-משפטנים הם שאמורים להבין אותו. המסמך עצמו ארוך ומייגע וידוע לשמצה בכך שהוא מנוסח בז'רגון משפטי מסורבל ביותר. מספר מחקרים הראו שיפור מובהק ברמת ההבנה של המושבעים כשההנחיות שוכתבו לשפה פשוטה.
במחקר אחר התבקשו קוראיו של טופס הסכמה רפואית לענות על מספר שאלות הבנה לגביו. קוראיו של הטופס המקורי הצליחו להשיב נכון על 2.36 שאלות הבנה מתוך חמש – כלומר: פחות מ-50%. אולם כאשר שוכתב המסמך לשפה משפטית פשוטה, עלה ממוצע התשובות הנכונות ל-4.52 – שיפור של 91% (!). כמו-כן, הזמן שנדרש מהקוראים להקדיש לקריאתו ולהבנתו היה כמעט 40% פחות מהזמן המקורי.
אבל… האם זה כדאי?
אלא שגם אם נניח שהשפה הפשוטה אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים ואף מפחיתה את כמות הזמן שיש להקדיש למסמך – השאלה האמיתית שעל עורך הדין לשאול את עצמו היא: האם השימוש בשפה פשוטה מסייע ללקוח שלי? או שמא נטישה של מוסכמות השפה המשפטית לטובת ניסוי מפוקפק עלולה לפגוע באינטרסים שלו?
ובכן, הניסוי שתואר בתחילת הכתבה עונה על שאלה זו ב"כן" רם וברור – השופטים בהחלט מעדיפים כתבי טענות המנוסחים בשפה פשוטה, ואף מוצאים אותם משכנעים יותר. ואם אין די בזה, תוצאות דומות התקבלו בניסוי שנערך 20 שנה לפני הניסוי של פלאמר.
בניסוי הקודם השתתפו לא רק שופטים, אלא גם עורכי דין. כל משתתף קיבל שתי פסקאות – הראשונה בשפה משפטית רגילה, השנייה בשפה פשוטה – והתבקש לענות על שאלות, כגון מהי מידת האמינות שכל פסקה משדרת ועד כמה כל אחת מהן משכנעת. גם בניסוי זה קבעו עורכי הדין והשופטים כי הפסקאות שנוסחו בשפה פשוטה היו משכנעות יותר מהאחרות. עוד עלה בניסוי כי עורכי הדין והשופטים דירגו את כותבי הפסקאות הפשוטות כאמינים יותר, כמשכילים יותר וככאלו העובדים עבור חברות עורכי דין יוקרתיות יותר.
ומה מעדיפים הלא-משפטנים?
האם עורך דין המשתמש בשפה משפטית רגילה נתפס כמרשים יותר בעיני הלא-משפטנים? ממספר סקרים וניסויים שנערכו עולה כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. יתרה מזאת: במחקרים אלו נמצא כי אלו שאינם משפטנים דווקא מגלים הערכה רבה לעורכי דין שמדברים "בגובה העיניים". באחד הניסויים נשאלו המשתתפים "כיצד אתה מרגיש כשעורך דין משתמש במילים לטיניות או במונחים משפטיים מסובכים במשפט כתוב?" 41% מהמשתתפים השיבו כי זה "מטריד אותם" ו-19% השיבו כי זה "קצת מפריע" להם. רק חצי אחוז (!) מהמשתתפים השיבו כי זה "מרשים אותם".
לסיכום: מסתמן שהשפה המשפטית הפשוטה היא השפה המועדפת. הן עורכי הדין, הן הלקוחות והן השופטים העדיפו אותה על פני חלופתה – השפה המשפטית הסטנדרטית. אגב, מהניסוי של פלאמר עלתה מסקנה נוספת, מפתיעה למדי: השופטים העדיפו אפילו את גרסת כתב הטענות שנוסח בסלנג על פני הגרסה הסטנדרטית. אומנם איני ממליצה לכתוב בכתבי טענות "מרשי הוא ממש סבבה", אך מאחר שמכל הניסויים עולה בבירור, כי השפה הפשוטה היא השפה המועדפת בקרב כל קהלי היעד באשר הם, ראוי לאמץ את השפה הפשוטה.
ה. קפיש?
משפט פשוט 
