ביטוי הוא צירוף מילים שמשמעותו שונה מסך המילים המרכיבות אותו. רבים מהביטויים שבהם אנו משתמשים ביומיום הם דימויים או מטאפורות פשוטים להבנה ("אהבה עיוורת", "על קצה הלשון") או צירופים שנוצרו בתרבות המודרנית-יחסית ("פעם שלישית גלידה", "פרה פרה"). לעומת ביטויים אלה, הביטויים הנפוצים בלשון המשפט נוטים להגיע ממקורות עתיקים יותר כגון התנ"ך, התלמוד, שפות שנכחדו, משלים מפורסמים ועוד. באופן טבעי, קל יותר לשבש אותם – ראשית, מפני שלעיתים ההקשר המקורי של ביטויים אלה הכרחי להבנתם, אך רק מעטים מכירים אותו. שנית, מכיוון שחלק מהמילים המופיעות בהם אינן מובנות לדובר העברית הממוצע בשנת 2020 (לדוגמה, מהם "עשתונות"? "טמיון"? "מדוכה"?) (מחשבות; אוצר המדינה;  כלי לכתישת תבלינים).

ובכן, לרגל יום העברית תש"ף אני רוצה לספר לכם על מקורותיהם ומשמעויותיהם של חמישה שיבושי ביטויים הנפוצים בעיקר בכתיבה המשפטית.

1. זעקת הגוזל הנגזל / זעקת הקוזאק הנגזל (מקור: יידיש)

"זעקת הגוזל הנגזל" בהחלט אינו השיבוש הנפוץ ביותר בכתיבה המשפטית – אבל הוא ללא ספק המביך שבהם. מדובר בשיבוש של הביטוי הציורי "זעקת הקוזאק הנגזל", שהגיע אלינו מיידיש. הביטוי מתאר מצב שבו מי שמציג עצמו כקורבן לעוול – הוא למעשה גם מי שגרם לאותו העוול. לכן בעולם המשפט מתאים לייחס אותו לצד שכנגד (לדוגמה: הפרקליטות תייחס את הביטוי לנאשם בגניבה שטוען שגנבו ממנו; תובעת תייחס אותו לנתבע שמעלים ראיות ולאחר מכן טוען שאין די ראיות נגדו, וכדומה).

מקורו של הביטוי במערכת היחסים ששררה בין היהודים לבין העם הקוזאקי, שחי בעבר במזרח אירופה. הקוזאקים – בעיקר אלו ששירתו בצבא – הרבו לפגוע ביהודים, ולכן בקהילות היהודיות החלו להשתמש במילה "קוזאק" ככינוי לפושע שרוצח, אונס או שודד יהודים. כמובן שלנוכח מצב זה היה הצירוף בין השם "קוזאק" לתואר "נגזל" צורם ואבסורדי – ומכאן נוצר הביטוי המעניין הזה.

2. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים (מקור: התנ"ך)

בניגוד ל"זעקת הגוזל הנגזל", "ליישב את ההדורים" הוא שיבוש נפוץ מאוד. כשעורכי דין משתמשים בביטוי השגוי "ליישב את ההדורים" (לדוגמה: "הצדדים לתביעה יישבו את ההדורים ביניהם") הם מתכוונים לכך שהצדדים יישבו את הסכסוך ביניהם. אלא שהביטוי "ליישב סכסוך" הוא בדיוק מקור הבלבול והטעות – שכן הביטוי התקין אינו "ליישב את ההדורים" אלא "ליישר את ההדורים".

הביטוי מגיע במקור מספר ישעיהו, שם נכתב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". המילה "הדורים" פורשה כ"הרים": ההר הוא המכשול שניצב בין הצדדים לסכסוך; כשאנו מיישרים את ההר אנו מסלקים את המכשול מדרך – וכך הסכסוך נפתר.

אגב, ברגע שאנו מכירים את מקור הביטוי אנו יכולים גם להבין את הביטוי ההפוך והיפהפה "גבה הר ביניהם" (ובארמית: "גבה טורא ביניהו") שמשמעותו "הסתכסכו".

3. החלק הארי / חלק הארי (מקור: משל יווני)

האם המנוח הוריש לנכדתו את "חלק הארי של נכסיו" או את "החלק הארי של נכסיו"? כולנו יודעים שהביטוי מתייחס לחלק הגדול שבחלוקה לא שיוויונית, אולם לא כולנו יודעים שדווקא האפשרות הראשונה – "חלק הארי" – היא התקינה.

ראשית, צירוף המילים "החלק הארי" הוא פשוט לא הגיוני. פירוש המילה "ארי" הוא "אריה". לכן אם נכתוב שהמנוח הוריש לנכדתו את "החלק הארי" של נכסיו, יהיה זה כאילו כתבנו שהוא הוריש לה את "החלק האריה" של נכסיו – ביטוי משונה וחסר כל משמעות (אלא אם כן הוא מוריש לה את ספארי רמת גן). לעומת זאת, צירוף המילים "חלק הארי" הוא בעל משמעות: פירושו "החלק של האריה" (בדיוק כפי ש"חלק הבניין המיועד למגורים" משמעותו "החלק של הבניין המיועד למגורים"). אגב, ביטוי זהה קיים גם באנגלית (lion's share), בגרמנית (Löwenanteil) ויש להניח שגם בשפות אחרות.

---

לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":

• שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין
• חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטית
• שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון הומוריסטי)

---

וכעת, לשאלה המתבקשת: מדוע נחשב חלקו של האריה לחלק הגדול ביותר? ובכן, מקור הביטוי במשל יווני של איזופוס שמספר על אריה, חמור ושועל. כשהשלושה מוצאים שלל ביער, שואל האריה את החמור כיצד הוא מציע לחלק את השלל בין שלושתם. החמור מציע חלוקה שיוויונית. בתגובה – האריה טורף אותו, ופונה באותה השאלה אל השועל. השועל המפוחד משיב לאריה: "בוא נעשה ככה: אני אקח לעצמי ממש ממש קצת – ואתה תיקח לעצמך את כל השאר". האריה המבסוט שואל: "שועל, מי לימד אותך לחלק כל כך יפה?" והשועל משיב: "החמור". 😉

אגב, מקור הביטוי מלמד אותנו שממש לא מתאים להשתמש בו במצבים של חלוקה שהיא בערך-שיוויונית (נניח בחלוקה של 60% מול 40%). חלקו של האריה אמור להיות גדול משמעותית מחלקם של האחרים, ולכן הביטוי מתאים אך ורק למצבים שבה החלוקה היא לא שיוויונית בעליל (כגון 80% מול 20% או 90% מול 10%).

4. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים (מקור: לשון חז"ל)

המשפט "התובע עשה ימים כלילות להצלחת השותפות" אמור עקרונית להחמיא לתובע על חריצותו, אך בפועל משמעותו היא שהתובע לא עשה יותר מדי. מדוע? מכיוון שאם התובע "עשה ימים כלילות" משמעות הדבר היא שהוא עשה במהלך הימים שלל פעולות לא פרודוקטיביות במיוחד, המאפיינות בעיקר את שעות הלילה (שינה, מאסטר שף בבינג', גלילה באינסטוש של ליהיא גרינר).

הביטוי התקין בהקשר זה הוא "עשה לילות כימים" – כלומר, עשה גם בלילות את הפעולות הפרודוקטיביות המאפיינות את שעות היום. כנראה שהשיבוש נוצר כתוצאה מכך שאנו רגילים לציין את היום לפני הלילה (כמו בביטויים "יום ולילה", "יומם וליל" וכדומה). מקורו של הביטוי בלשון חז"ל, והוא מוזכר בהקשר למצוות הישיבה בסוכה – מצווה שחייבים בה גם ביום וגם בלילה.

5. לרצות מאסר (מקור: התנ"ך)

מסמכים משפטיים רבים גדושים בביטוי "לרצות מאסר". האומנם נאשמים שהורשעו מרצים מאסר?

שם הפועל "לְרַצּוֹת" משמעו לפייס (to satisfy, כמו: "הוא התנצל בעיקר כדי לרצות אותה"). לעומת זאת, שם הפועל "לִרְצות" (to want, כמו: "לרצות שכבר תקום כאן ממשלה, לעזאזל") משמעו לא רק להשתוקק למשהו אלא גם לשלם פיצויים או להשיב חוב ("וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" – ויקרא כו, מג). מכאן ש"לְרַצּוֹת מאסר" (= לפייס אותו) זו טעות הן במשמעות והן בהגייה, בעוד שהביטוי "לִרְצות מאסר" (= להשיב את החוב לחברה באמצעות המאסר) עקרונית אינו שגוי, אך גם אינו מומלץ – היות שבימינו שם הפועל "לרצות" (to want) משמש אך ורק במשמעות של רצון. אחרי הכול, לא כדאי להשתמש בביטוי שרובנו נתרגם אוטומטית ל-"to want an imprisonment"…

לפיכך הניסוח המומלץ לביטוי זה הוא "לשאת בעונש מאסר". ניסוח אפשרי נוסף הוא: "לְרַצּוֹת (=לפייס) את העבירה בעונש מאסר". זאת מכיוון שעבירה – בניגוד לעונש – דווקא ניתן "לפייס" (=למחוק אותה על ידי העונש).

*

לקריאה נוספת: עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.