משפט פשוטכולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות מסמכים אדירות: בקשות, כתבי תביעה, פרוטוקולים, פסקי דין ועוד. מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לב השופטים בדיוק אל חלקי המסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. אלא שעורכי דין רבים אינם עושים זאת ביעילות, ובמקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.
בפוסט זה אמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן:
לאחרונה מצאתי את האוצר הקטן שלהלן – תזכיר שכתב צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. בתזכיר מתרעם צ'רצ'יל על האורך והסרבול של המסמכים שבהם עוסקים חברי הקבינט, וקובע הנחיות לכתיבת הדוחות בצורה קצרה ובהירה יותר. אני אומנם לא בטוחה שקראו לזה כך כבר בשנות ה-40, אבל מה שצ'רצ'יל מנסה למעשה לעשות כאן זה להנחיל לחברי הקבינט ולצוותיהם את עקרונות השפה הפשוטה.
הרשיתי לעצמי לתרגם את המסמך (הקצר, כמובן!) לעברית, והרי הוא כאן להנאתכם:
ב-2010 החליט שון פלאמר, עורך דין מטקסס, לבדוק מה ישכנע יותר את השופטים – כתב טענות המנוסח בשפה משפטית רגילה, או שמא אותו כתב טענות כשהוא מנוסח בשפה פשוטה. לשם כך שלח פלאמר ל-800 שופטים כתב טענות באורך שלושה עמודים ורבע, המנוסח בשפה משפטית סטנדרטית (legalese). למחצית משופטים אלה הוא שלח ניסוח של אותו כתב טענות בשפה פשוטה, באורך שני עמודים וחצי, ולמחצית השנייה שלח ניסוח של אותו כתב טענות בשפה מדוברת (על גבול הסלנג) באורך שני עמודים.
השופטים התבקשו לקבוע איזו משלוש הגרסאות הייתה המשכנעת ביותר.
אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בה. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח – מרגע שנתקלתי בה (מבלי להבין אותה, כמובן, וגם מבלי לדעת כיצד יש להגות אותה) לא הפסקתי להיתקל בה שוב ושוב. כמעט בכל פסק דין שלמדנו בפקולטה, כמו גם בחלק לא מבוטל מן המאמרים – הופיעה המילה "ודוק".
עם הזמן למדתי ששופטים ומלומדים ממקמים אותה לרוב בתחילת משפט, עם נקודתיים אחריה, בדיוק לפני שהם חוזרים שוב – במילים אחרות – על מה שכתבו לפניה. יש להניח שלא הייתי מקדישה למילה זו מחשבה אחת נוספת – אלא שלפני זמן מה נשאלתי האם תקני לכתוב גם "ודוקו", בלשון רבים. כשפניתי למקורות שונים כדי לבדוק את התשובה (שהיא, אגב: אפשרי בהחלט) – הופתעתי לגלות שלמילה "ודוק" היסטוריה מפוארת ומעניינת.
למען קידום הכתיבה המשפטית הפשוטה והנהירה, יצרה עו"ד דנה פאר, מרצה לכתיבה משפטית ואקדמית, את "שיר הקופי פייסט" שהיה ללהיט רשת. כמו בכל בדיחה טובה, גם כאן מסתתרת סוגיה רצינית וכואבת.
זמן קצר אחרי שפתחתי את הבלוג ופרסמתי את הפוסט הראשון, קיבלתי מייל מעורך דין, שכתב לי כך:
"שבתי לאחרונה מהגולה הקרה לאחר שעבדתי כעו"ד משך 4 שנים באוסטרליה. בשנה הראשונה אף אחד לא יכול היה לקרוא את מה שכתבתי – מכתבים, הסכמים ושאר מרעין בישין. וכל זה למה? כיוון שבאוסטרליה ובאנגליה (ככל הידוע לי) הנחילו את תרבות השפה הפשוטה. כשניסחתי מכתב דרישה רצוף איומים מרומזים על מה שידוע ומה שאינו נטען על ידי מרשי וכו', עורכת הדין שאיתה עבדתי נטלה את הטיוטה, גלגלה לכדור, ולסל (המיחזור). לא עוד הסכם בן 30 עמודים שניתן לכווץ ל-8. לא עוד מכתב דרישה רצוף אמירות חוזרות מכיוונים שונים, מילים נרדפות, ושימוש בליעל בארמית למתחילים. על מנת לעודד ידידותיות למשתמש, לחסוך בעלויות משפטיות ללקוח ולעוה"ד, וכן לחסוך אלפי ימי בימ"ש בשל אי-בהירויות למיניהן – הכלל ברור: אנגלית פשוטה!"
