על גוזלים נגזלים וריצוי מאסרים: 5 ביטויים שעורכי דין משבשים

ביטוי הוא צירוף מילים שמשמעותו שונה מסך המילים המרכיבות אותו. רבים מהביטויים שבהם אנו משתמשים ביומיום הם דימויים או מטאפורות פשוטים להבנה ("אהבה עיוורת", "על קצה הלשון") או צירופים שנוצרו בתרבות המודרנית-יחסית ("פעם שלישית גלידה", "פרה פרה"). לעומת ביטויים אלה, הביטויים הנפוצים בלשון המשפט נוטים להגיע ממקורות עתיקים יותר כגון התנ"ך, התלמוד, שפות שנכחדו, משלים מפורסמים ועוד. באופן טבעי, קל יותר לשבש אותם – ראשית, מפני שלעיתים ההקשר המקורי של ביטויים אלה הכרחי להבנתם, אך רק מעטים מכירים אותו. שנית, מכיוון שחלק מהמילים המופיעות בהם אינן מובנות לדובר העברית הממוצע בשנת 2020 (לדוגמה, מהם "עשתונות"? "טמיון"? "מדוכה"?) (מחשבות; אוצר המדינה;  כלי לכתישת תבלינים).

ובכן, לרגל יום העברית תש"ף אני רוצה לספר לכם על מקורותיהם ומשמעויותיהם של חמישה שיבושי ביטויים הנפוצים בעיקר בכתיבה המשפטית.

  1. זעקת הגוזל הנגזל / זעקת הקוזאק הנגזל (מקור: יידיש)

"זעקת הגוזל הנגזל" בהחלט אינו השיבוש הנפוץ ביותר בכתיבה המשפטית – אבל הוא ללא ספק המביך שבהם. מדובר בשיבוש של הביטוי הציורי "זעקת הקוזאק הנגזל", שהגיע אלינו מיידיש. הביטוי מתאר מצב שבו מי שמציג עצמו כקורבן לעוול – הוא למעשה גם מי שגרם לאותו העוול. לכן בעולם המשפט מתאים לייחס אותו לצד שכנגד (לדוגמה: הפרקליטות תייחס את הביטוי לנאשם בגניבה שטוען שגנבו ממנו; תובעת תייחס אותו לנתבע שמעלים ראיות ולאחר מכן טוען שאין די ראיות נגדו, וכדומה).

מקורו של הביטוי במערכת היחסים ששררה בין היהודים לבין העם הקוזאקי, שחי בעבר במזרח אירופה. הקוזאקים – בעיקר אלו ששירתו בצבא – הרבו לפגוע ביהודים, ולכן בקהילות היהודיות החלו להשתמש במילה "קוזאק" ככינוי לפושע שרוצח, אונס או שודד יהודים. כמובן שלנוכח מצב זה היה הצירוף בין השם "קוזאק" לתואר "נגזל" צורם ואבסורדי – ומכאן נוצר הביטוי המעניין הזה.

2. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים (מקור: התנ"ך)

בניגוד ל"זעקת הגוזל הנגזל", "ליישב את ההדורים" הוא שיבוש נפוץ מאוד. כשעורכי דין משתמשים בביטוי השגוי "ליישב את ההדורים" (לדוגמה: "הצדדים לתביעה יישבו את ההדורים ביניהם") הם מתכוונים לכך שהצדדים יישבו את הסכסוך ביניהם. אלא שהביטוי "ליישב סכסוך" הוא בדיוק מקור הבלבול והטעות – שכן הביטוי התקין אינו "ליישב את ההדורים" אלא "ליישר את ההדורים".

הביטוי מגיע במקור מספר ישעיהו, שם נכתב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". המילה "הדורים" פורשה כ"הרים": ההר הוא המכשול שניצב בין הצדדים לסכסוך; כשאנו מיישרים את ההר אנו מסלקים את המכשול מדרך – וכך הסכסוך נפתר.

אגב, ברגע שאנו מכירים את מקור הביטוי אנו יכולים גם להבין את הביטוי ההפוך והיפהפה "גבה הר ביניהם" (ובארמית: "גבה טורא ביניהו") שמשמעותו "הסתכסכו".

צילומסך: מאקו, ערוץ 12

3. החלק הארי / חלק הארי (מקור: משל יווני)

האם המנוח הוריש לנכדתו את "חלק הארי של נכסיו" או את "החלק הארי של נכסיו"? כולנו יודעים שהביטוי מתייחס לחלק הגדול שבחלוקה לא שיוויונית, אולם לא כולנו יודעים שדווקא האפשרות הראשונה – "חלק הארי" – היא התקינה.

ראשית, צירוף המילים "החלק הארי" הוא פשוט לא הגיוני. פירוש המילה "ארי" הוא "אריה". לכן אם נכתוב שהמנוח הוריש לנכדתו את "החלק הארי" של נכסיו, יהיה זה כאילו כתבנו שהוא הוריש לה את "החלק האריה" של נכסיו – ביטוי משונה וחסר כל משמעות (אלא אם כן הוא מוריש לה את ספארי רמת גן). לעומת זאת, צירוף המילים "חלק הארי" הוא בעל משמעות: פירושו "החלק של האריה" (בדיוק כפי ש"חלק הבניין המיועד למגורים" משמעותו "החלק של הבניין המיועד למגורים"). אגב, ביטוי זהה קיים גם באנגלית (lion's share), בגרמנית (Löwenanteil) ויש להניח שגם בשפות אחרות.


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


וכעת, לשאלה המתבקשת: מדוע נחשב חלקו של האריה לחלק הגדול ביותר? ובכן, מקור הביטוי במשל יווני של איזופוס שמספר על אריה, חמור ושועל. כשהשלושה מוצאים שלל ביער, שואל האריה את החמור כיצד הוא מציע לחלק את השלל בין שלושתם. החמור מציע חלוקה שיוויונית. בתגובה – האריה טורף אותו, ופונה באותה השאלה אל השועל. השועל המפוחד משיב לאריה: "בוא נעשה ככה: אני אקח לעצמי ממש ממש קצת – ואתה תיקח לעצמך את כל השאר". האריה המבסוט שואל: "שועל, מי לימד אותך לחלק כל כך יפה?" והשועל משיב: "החמור". 😉

אגב, מקור הביטוי מלמד אותנו שממש לא מתאים להשתמש בו במצבים של חלוקה שהיא בערך-שיוויונית (נניח בחלוקה של 60% מול 40%). חלקו של האריה אמור להיות גדול משמעותית מחלקם של האחרים, ולכן הביטוי מתאים אך ורק למצבים שבה החלוקה היא לא שיוויונית בעליל (כגון 80% מול 20% או 90% מול 10%).

4. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים (מקור: לשון חז"ל)

המשפט "התובע עשה ימים כלילות להצלחת השותפות" אמור עקרונית להחמיא לתובע על חריצותו, אך בפועל משמעותו היא שהתובע לא עשה יותר מדי. מדוע? מכיוון שאם התובע "עשה ימים כלילות" משמעות הדבר היא שהוא עשה במהלך הימים שלל פעולות לא פרודוקטיביות במיוחד, המאפיינות בעיקר את שעות הלילה (שינה, מאסטר שף בבינג', גלילה באינסטוש של ליהיא גרינר).

הביטוי התקין בהקשר זה הוא "עשה לילות כימים" – כלומר, עשה גם בלילות את הפעולות הפרודוקטיביות המאפיינות את שעות היום. כנראה שהשיבוש נוצר כתוצאה מכך שאנו רגילים לציין את היום לפני הלילה (כמו בביטויים "יום ולילה", "יומם וליל" וכדומה). מקורו של הביטוי בלשון חז"ל, והוא מוזכר בהקשר למצוות הישיבה בסוכה – מצווה שחייבים בה גם ביום וגם בלילה.

עושה ימים כלילות

5. לרצות מאסר (מקור: התנ"ך)

מסמכים משפטיים רבים גדושים בביטוי "לרצות מאסר". האומנם נאשמים שהורשעו מרצים מאסר?

שם הפועל "לְרַצּוֹת" משמעו לפייס (to satisfy, כמו: "הוא התנצל בעיקר כדי לרצות אותה"). לעומת זאת, שם הפועל "לִרְצות" (to want, כמו: "לרצות שכבר תקום כאן ממשלה, לעזאזל") משמעו לא רק להשתוקק למשהו אלא גם לשלם פיצויים או להשיב חוב ("וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" – ויקרא כו, מג). מכאן ש"לְרַצּוֹת מאסר" (= לפייס אותו) זו טעות הן במשמעות והן בהגייה, בעוד שהביטוי "לִרְצות מאסר" (= להשיב את החוב לחברה באמצעות המאסר) עקרונית אינו שגוי, אך גם אינו מומלץ – היות שבימינו שם הפועל "לרצות" (to want) משמש אך ורק במשמעות של רצון. אחרי הכול, לא כדאי להשתמש בביטוי שרובנו נתרגם אוטומטית ל-"to want an imprisonment"…

לפיכך הניסוח המומלץ לביטוי זה הוא "לשאת בעונש מאסר". ניסוח אפשרי נוסף הוא: "לְרַצּוֹת (=לפייס) את העבירה בעונש מאסר". זאת מכיוון שעבירה – בניגוד לעונש – דווקא ניתן "לפייס" (=למחוק אותה על ידי העונש).

*

לקריאה נוספת: עקרונות הקיצור של צ'רצ'יל; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין; האם טקסטים משפטיים בשפה פשוטה תורמים לנגישות למשפט? תוצאות ניסוי אמפירי מקיף ראשון בעברית

נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.

שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין

לפני כשנתיים פרסמתי פוסט שעסק בשבע שגיאות לשון מפתיעות של עורכי דין. כעת החלטתי שהגיע הזמן לפרסם פוסט נוסף בנושא – עם שגיאות לשון מפתיעות נוספות השכיחות בכתיבה המשפטית.

בדיוק כמו בפוסט הקודם, גם הפעם אתם מוזמנים לבחון את עצמכם לפני שתמשיכו לקרוא: במכתב ההתראה הקצר (והמומצא) שלהלן מסתתרות לפחות שבע שגיאות לשון הנפוצות בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

אדון נכבד,

ב-1.1.2016 פרסמת בדף הפייסבוק שלך עשרה סטטוסים העוסקים במדיניות הענישה "המקלה מדי" (כהגדרתך) של הפרקליטות הפלילית – ביניהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי האחרון. בסטטוס האמור תיארת כיצד שני "עבריינים מסוכנים" (כהגדרתך) שיתפו פעולה אחד עם השנייה כדי לפרוץ לדירת שכנתם הקשישה ולגזול את תכשיטיה. מהמתואר בסטטוס יכול הקורא הסביר להסיק כי הפרקליטות התרשלה בכך שלא נקטה בהליכים נגד אותם עבריינים – אלא שאותם "עבריינים מסוכנים" הם למעשה קטינים מתחת לגיל 12 ועל כן אינם ברי-עונשין.

קשה שלא להפריז בחומרת ההשפעה שיכולה להיות למצג מטעה זה על מידת אמונו של הציבור בפרקליטות.

נוכח האמור לעיל נבקשך להסיר את הסטטוס המטעה לאלתר. לחילופין תוכל לערוך אותו מחדש באופן שיבהיר את מצב העניינים המשפטי לאשורו.

לטיפולך המהיר נודה.

 ***

זהו? סיימתם לאתר כל את השגיאות? מצוין! כעת תוכלו לגלול למטה ולבדוק האם צדקתם. 😉

  1. ביניהם

עורכי דין רבים נוטים להשתמש בטעות במילים "ביניהם" או "ביניהן" (between) כשהם מתארים דבר אחד או יותר מתוך רבים (לדוגמה: "החברה עוסקת בייבוא מוצרים שונים, ביניהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, ביניהם שלושה אזרחים זרים, טוענים כי דין התביעה להידחות"). אלא שבהקשרים שבהם רוצים להתייחס לפריט או לפריטים מתוך קבוצה, המילים המתאימות לשימוש הן "בהם" או "בהן" (among – ובעברית: בתוכם, בקרבם): "מוצרים שונים, בהם וילונות ושטיחים"; "הנתבעים, בהם שלושה אזרחים זרים".

לפיכך, במקרה המתואר במכתב ההתראה – התייחסות לסטטוס אחד מתוך קבוצה של עשרה – נכון היה לכתוב: "פרסמת עשרה סטטוסים – בהם סטטוס העוסק בפרשה שאירעה בחודש מאי".


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


  1. אחד עם השנייה

פעולות הדדיות הן פעולות שאותן מבצעים צדדים זה כלפי זה באופן הדדי, כגון "להתחבק" או "להתנשק" (לפחות רצוי שתהיינה הדדיות – אחרת הן יובילו לפעולות הדדיות פחות, כגון "להיתבע על הטרדה מינית" או "להתעוור מספריי פלפל"). פעולות מסוימות הן הדדיות מעצם טיבן ("להתחתן") בעוד שאחרות הדדיות רק בהקשרים מסוימים. למשל, "להחמיא" – אין ספק שמחמאות יכולות להינתן באופן הדדי; עם זאת, כשבחור אומר לבחורה: "את נראית כמו אסתי גינזבורג" והיא עונה: "גם אתה נראה כמו אסתי גינזבורג" – זו, לרוב הדעות, אינה פעילות של החמאה הדדית.

בעברית, הביטוי "אחד עם השנייה" אינו תקני לתיאור פעולה הדדית. האפשרויות שהשפה שלנו מספקת לתיאור של פעולה הדדית הן "זה עם זה" לשני זכרים (כמו גם "זה את זה", "זה לזה" וכדומה) ו"זו עם זו" וכדומה לשתי נקבות ("השופטת והקלדנית הסתכלו זו על זו בתדהמה בעת שהנתבע והתובע דחפו זה את זה").

שימו לב שבמקרה של פעולה הדדית בין זכר לנקבה יהיה הביטוי התקני "זה את זה" ולא "זה את זו". מדוע? זאת בהתאם לברירת המחדל הידועה של העברית, שלפיה צורת הזכר משמשת גם זכרים וגם נקבות (ותכל'ס זה גם הגיוני, מפני שאם נאמר שהנאשם ועורכת הדין גידפו זה את זו – משמעות הדבר תהיה שהנאשם [זה] גידף את עורכת הדין [זו] – ולא להיפך).

שגיאות לשון נפוצות - לפרסום בפוסט

  1. נקטה בהליכים

הפועל "נקט" הגיע אלינו מן הארמית, ומשמעותו היא "לקח" או "אחז" (לדוגמה: "נשבע בנקיטת חפץ" = נשבע בזמן שהוא אוחז – פיזית – בחפץ קדוש). בשפה המשפטית אנו נוהגים להשתמש בפועל "נקט" בהשאלה (לנקוט הליכים, לנקוט עמדה, לנקוט צעדים, לנקוט אמצעים וכדומה).

מהי הטעות ב"נקטה בהליכים"? התשובה הרשמית היא "מושא ישיר", והתשובה המובנת היא זו: חלק מהפעלים נזקקים למילים שישלימו אותם (למשל, לא מספיק לכתוב ש"השופט פנה" – חייבים להוסיף אל מי הוא פנה). כדי להוסיף את המילים המשלימות באופן תקני נזקקים חלק מהפעלים למילת יחס ("השופט פנה אל הנאשם", "החשוד הודה במעשה") בעוד שלפעלים אחרים אין צורך במילת יחס ("התובע הגיש תביעה") או שניתן להוסיף להם רק את מילת היחס "את" (התובע הגיש את התביעה").

ובחזרה ל"נקט": רבים בטוחים שפועל זה מצריך אחריו את מילת היחס "ב" ("נקט בהליכים", "נקט בעמדה") – אלא ש"נקט" הוא דווקא פועל שמשתמשים בו ללא מילת יחס, או רק עם מילת היחס "את". על כן יש להימנע ממילת היחס "ב" ולכתוב כך: "הפרקליטות נקטה הליכים נגד העבריינים", "בית המשפט נקט עמדה ברורה בנושא", "התובע נקט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".

  1. ברי-עונשין

כמו "נקט", גם המילה "בר" הגיעה אלינו מהארמית, ופירושה הוא "בן" (בר-מצווה = בן-מצווה). בשפה המשפטית אנו מרבים להשתמש ב"בר" במסגרת צירופים המתארים יכולת או תכונה (כמו הסיומת –able באנגלית). לדוגמה: משיב בר-הסגרה, מומחה בר-סמכא, דיור בר-השגה ועוד.

כל עוד אנחנו משתמשים בצורתה המקורית של "בר" (כלומר, זכר יחיד) – הכול דבש. הצרות מתחילות כשאנו מנסים להטות את "בר" לצורות נקבה ("ברת-מימוש") וריבוי ("ברי-עונשין", "ברות-השגה"). הבעיה היא שהצורות "ברת", "ברי" ו"ברות" לא רק שאינן קיימות בעברית – אפילו בארמית הן בקושי קיימות: בארמית, צורת הנקבה הנפוצה של "בר" היא "בת", וצורות הריבוי הן "בני" ו"בנות"…

על כן, מעתה הקפידו למחוק את "ברת", "ברי" ו"ברות" מהלקסיקון, וכתבו כך: תכנית בת-מימוש, קטינים בני-עונשין ודירות בנות-השגה.

  1. קשה שלא להפריז

רוויי ספקות הם חיינו: האם ינצח המערב את דאע"ש? האם נצליח להוריד את יוקר המחייה? האם השמלה ההיא הייתה כחולה או זהובה? – בחיים שכאלה, מנחם לדעת שלפחות בדבר אחד אין כל ספק – והוא שקשה להפריז במספר האנשים המשבשים את הביטוי הזה.

הסיבה לכך שקשה כל כך להפריז (=להגזים) במספרם היא שיש כל כך הרבה כאלה. לכן, גם אם אתאמץ כמיטב יכולתי להגזים ואטען שהם מהווים, נניח, 97 אחוזים מהאוכלוסייה – עדיין ייתכן שמספרם גדול מכך. אם, לעומת זאת, קשה היה שלא להגזים במספרם – אזי גם אם אטען שמדובר בחמישה אנשים בלבד, עדיין ייתכן שמדובר, למעשה, רק בשלושgrumpy memeה. קפיש?

לרוב משתמשים בביטוי זה כשמתייחסים לעניין חשוב או לאדם חשוב, וכדי להדגיש את מידת חשיבותם מציינים ש"קשה להפריז" בה. כך למשל, נתקשה להפריז בחשיבותו של אהרן ברק לעולם המשפט, בחשיבותה של הלכת בנק המזרחי למהפכה החוקתית ובחשיבותם של חתולים חמודים לרשת האינטרנט.

  1. לחילופין

שימו לב: מקורה של המילה "לחילופין" אינו במילה "חילוף" (המרה של דבר אחד באחר – למשל "חילופי שבויים" או "חילופי משמרות") אלא במילה "חלופה" (אפשרות, אלטרנטיבה) – שהרי אנו משתמשים בה כדי להצביע על כך שקיימת חלופה אחרת ("לחלופין, תוכל לערוך את הסטטוס…").

על כן היו"ד מיותרת, ואין לכתוב "לחילופין" אלא "לחלופין" (על משקל "לחלוטין").

  1. לטיפולך המהיר נודה

בואו נשנה לרגע את סדר המילים במשפט: במקום "לטיפולך המהיר נודה" נכתוב "נודה לטיפולך המהיר". כעת קל יותר לשים לב לטעות – האם אנו יכולים להודות לטיפול? מובן שלא. אנו יכולים רק להודות לאדם שאליו פנינו על טיפולו המהיר בנושא.

לפיכך, כדי לנסח את הסיומת למכתב ההתראה באופן תקין, יהיה עלינו להשתמש במילת היחס המתאימה – "על טיפולך המהיר נודה".

*

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין; חמישה טיפים להדגשת מסרים יעילה ואלגנטית במסמכים משפטיים; שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"חמשת חטאי הכתיבה הגדולים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"); הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?שיר הקופי-פייסט של עורכי הדין (סרטון)

רוצים ללמוד להימנע משגיאות לשון נוספות הנפוצות בקרב עורכי דין? כאן תמצאו פרטים על הסדנה הפופולרית "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים רבים.

שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"

אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במילה הזאת. סביר להניח שזה היה בדיני חוזים – אחד מהקורסים הראשונים שלי בתואר – אולי בין נפתולי ההסכם-הג'נטלמני-או-חוזה-מחייב של לוין נ' לוין, או בסבך החוזה-שהיה-או-לא-היה בבוטקובסקי נ' גת. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח – מרגע שנתקלתי בה (מבלי להבין אותה, כמובן, וגם מבלי לדעת כיצד יש להגות אותה) לא הפסקתי להיתקל בה שוב ושוב. כמעט בכל פסק דין שלמדנו בפקולטה, כמו גם בחלק לא מבוטל מן המאמרים – הופיעה המילה "ודוק".

עם הזמן למדתי ששופטים ומלומדים ממקמים אותה לרוב בתחילת משפט, עם נקודתיים אחריה, בדיוק לפני שהם חוזרים שוב – במילים אחרות – על מה שכתבו לפניה. זהו למעשה ציווי של הכותב אל הקורא ("ועיין היטב בדבר" על פי המילון) לשים לב לכך שהכותב חוזר על אותם התכנים פעם נוספת – אלא שכעת הוא עושה זאת במילים מלוטשות ומדויקות יותר.

יש להניח שלא הייתי מקדישה למילה זו מחשבה אחת נוספת – אלא שלפני זמן מה נשאלתי אם תקני לכתוב גם "ודוקו", בלשון רבים. כשפניתי למקורות שונים כדי לבדוק את התשובה (שהיא, אגב: כן, אפשרי בהחלט) – הופתעתי לגלות שלמילה "ודוק" היסטוריה מפוארת ומעניינת.

מקור המילה "ודוק"

במקור, השימוש ב"ודוק" כ"ועיין היטב בדבר" הגיע לעברית מהארמית. לגבי השורש המדויק שלה בעברית, הדעות חלוקות – יש הסבורים שהוא דו"ק, אחרים טוענים שדק"ק.  לענייננו, מספיק שנדע שהמילה "ודוק" שאנו משתמשים בה כיום שאולה מהשימוש שעשו בה בספרות הרבנית של ימי הביניים של העברית (בין סוף תקופת התלמוד ועד המאה ה-19). אלא שהשימוש שעשו בה אז היה מעט שונה: המילה "ודוק" הייתה ממוקמת דווקא בסופי משפטים או פסקאות, והייתה בגדר הוראה לקורא שיילך ויבדוק בעצמו במקורות נוספים.

במילים אחרות, הכותב השתמש ב"ודוק" כדי לומר לקורא משהו בסגנון – 'היי, רואה את מה שכתבתי פה? זה לא באמת מספיק; אתה צריך ללכת ולקרוא חומרים נוספים כדי להיווכח שמה שכתבתי כאן הוא אכן מדויק ונכון.' בהקשר זה מעניין לציין שבפסקי הדין הראשונים של בית המשפט העליון השופטים אכן מיקמו את "ודוק" בסופי רעיונות – בעיקר השופט זילברג, שהתחנך בישיבות ואף התפרסם כ"עילוי". כך לדוגמה, בד"נ 23/60 כתב זילברג (ההדגשה שלי):

"[..] ורעיון זה אוצל, במישרין ובעקיפין, על פירוש הדיבור 'בלתי-כשיר' בסעיף 12 של הפקודה – ודוק היטב."

ובע"א 459/59:

"גם הוראת סעיף 1573, המגבילה את תוקף ההודאה של קטן-מבחין ל'ענינים שהוא רשאי להם', לא תעלה בקנה אחד עם רעיון הנאמנות, ודוק."

ודו"ק: ראשי תיבות? רק בדיעבד!

כאמור, המילה "ודוק" הגיעה אלינו מהספרות הרבנית. בספרות זו נהגו הכותבים להוסיף גרשיים למילים שרצו להדגישן (בערך כמו הבולד של ימינו). היות שאת המילה "ודוק" נהגו להדגיש, עם השנים החלו רבים להתייחס אליה – בטעות – כראשי תיבות.

תופעה זו, ששמה "ראשי תיבות בדיעבד", היא תופעה לשונית מוכרת שאינה מיוחדת למילה "ודוק". לדברי ישי נוימן, בלשן המתמחה בעברית, כך קרה גם לדוגמה עם הקיצור נ"ב המופיע בסופי מכתבים. קיצור זה היה במקורו תעתיק עברי של N.B., קיצור של הביטוי הלטיני Nota Bene ("עיין היטב") – ורק בדיעבד ייחסו לו ראשי תיבות שונים בעברית ("נוסף בזה", "נכתב בצידו", "נזכרתי בדבר"…). אגב, ראשי תיבות בדיעבד נוצרים לפעמים גם סתם בצחוק – כמו במקרה של חברת התעופה El-Al (Every Landing – Always Late) או העיר נתני"ה ("נשמה תביא ניידת יש הרוגים").

ומה לגבי ודו"ק? ובכן, פירושי-בדיעבד מרובים-עד-מאוד יוחסו לה – כולם, כאמור, שגויים ומומצאים לחלוטין: "ודקדק ותמצא קל"; "ודוחק קצת" (משמעותם שההסבר שנכתב לפניהם אינו מספק, בהתאם לפירושה המקורי של "ודוק"); "ודייק ותמצא קושטא" (קושטא = אמת בארמית); "ודברי ותיק קצרים"; "ודרוש וחקור קרוב"; ולבסוף גם החביב עליי, ביידיש משובשת – "וויפיל דו וועסט קוועטשען, קענען וועסט דו וויסן" (בתרגום חופשי – ככל שתלחץ יותר, כך תדע יותר טוב).

איך הוגים: vedok או veduk?

זוכרים שכתבתי שלא ברור מה היה השורש המקורי – דו"ק או דק"ק? הבלבול הזה לא ממש מפתיע, וזאת משתי סיבות – דמיון במשמעויות ודמיון בצורות.

נתחיל במשמעויות. מילים שגזורות משורשים דומים עשויות להיות קרובות במשמעות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא קבוצת השורשים המתחילים בפ"ר: פר"ם (לפרום), פר"ד (להפריד), פר"ט (לפרוט – למשל כסף), פר"ס (לפרוס), פר"ר (לפורר)… כולם במשמעות של לחלק משהו, לפזר אותו (ואם לא השתכנעתם, קבלו דוגמה נוספת – גז"ז, גז"ר, גז"ם…). בענייננו, משורש דק"ק מגיעות למשל המילים דק (=לא עבה) ודקה (=רגע בודד); מדו"ק מגיעה המילה דווקא (=בצורה מדויקת, רק כך); מהשורש המרובע דקד"ק מגיעה המילה דקדקן (=מדייק בכל פרט קטן). שמים לב לקשרי המשמעות? וכשהמשמעויות כל כך קרובות – פלא שנוצר בלבול בין השורשים?


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט":


שנית, לבלבול בין דו"ק ודק"ק תורם גם הדמיון בין הצורות השונות שלהם. קחו למשל את הציווי – duk היא צורת הציווי של דו"ק (כמו: קוּם!), בעוד ש-dok היא צורת הציווי של דק"ק (כמו: "שמש בגבעון דֹם!"). כלומר – הבדל יחיד של צליל u לעומת o.

בסופו של דבר הביא הדמיון הכפול הזה – במשמעויות ובצורות – למצב הנוח שבו שתי צורות ההגייה של "ודוק" הן אפשריות. ובכל זאת, אם תעשו סקר קטן במשרד שבו אתם עובדים, קרוב לוודאי שתגלו שמרבית עורכי הדין אומרים vedok. לכך יש הסבר לשוני מעניין: מתברר שכשאנו רואים את האות ו' כתובה בתוך מילה, ואיננו יודעים האם לפרש אותה כ-o או כ-u – הנטייה תהיה לפרש אותה כ-o. לדברי ד"ר נוימן, זוהי למשל הסיבה לכך שרובנו הוגים דו"ח בתנועת o במקום ההגייה התקנית שלה, בתנועת u (כמו "רוח"), שרובנו אומרים Subaro במקום Subaru, ושמרבית עורכי הדין ייטו באופן טבעי לומר vedok ולא veduk. לתופעה הלשונית המעניינת הזאת קוראים "הגייה מונחית כתיב", ויש עוד הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא יקרה כאן. רוצים בכל זאת לדעת עליה עוד?

סבבה: ודוקו.

ברצוני להודות מקרב לב לגב' מילה ניישטדט, דוקטורנטית בחוג לשפה ולספרות ערבית באונ' העברית בירושלים, על עזרתה הרבה בהכנת הפוסט.

למידע על חמש סדנאות הכתיבה המשפטית של "משפט פשוט" – הקישו כאן.

מתעניינים בנושא הכתיבה המשפטית? הזינו כאן את המייל שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעלה פוסט חדש:

שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין

בחנו את עצמכם: בקטע הקצר הבא ישנן (לפחות) שבע שגיאות לשון הנפוצות מאוד בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

התובע הינו קבלן שיפוצים שהסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 2-5 על בסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח נטו ורכב. מאחר וכעבור כחודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו, הודיע להם התובע ביום 1.5.2013 כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמם. למחרת נפגשו הצדדים, ולאחר שיושבו ההדורים ביניהם הסכים התובע להמשיך במתן השירותים המובטחים במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו בתוך שבוע. התובע יטען, כי הנתבעים מעולם לא העבירו לחשבונו את הסכומים המגיעים לו. לאור התחמקות הנתבעים מתשלום חובם, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

***

…זהו? סיימתם למצוא? מגניב. עכשיו אפשר לגלול למטה.

1. הינו

אוגד. זוכרים מה זה, חוץ ממילה עלומה משיעורי הלשון הרחוקים בכיתה י'? בגדול, האוגד הוא המילים הוא, היא, הם או הן כשאינן בתפקיד נושא המשפט. כך למשל, במשפט: "מיכל היא עורכת דין" – הנושא הוא "מיכל", האוגד הוא "היא".

אלא שבמקום להשתמש בארבע המילים הללו כאוגדים, רבים מעדיפים להחליף אותן במילים המרשימות יותר הינו, הינה, הינם והינן ("מיכל הינה עורכת דין"). הבעיה היא שאלו שעושים זאת שוגים פעמיים:

א. עקרונית, המילה "הינו" מורכבת משתי מילים פשוטות המוכרות לכולנו: "הנה" + "הוא" (כלומר – "הנה הוא"). היות שאיש אינו מתכוון לומר "מיכל הנה היא עורכת דין" או "התובע הנה הוא קבלן שיפוצים", אזי השימוש במילים הללו בתור אוגדים הוא שגוי. הנכון הוא להשתמש במקבילותיהן הפשוטות והתקינות-לשונית: "התובע הוא קבלן שיפוצים"; "מיכל היא עורכת דין".

אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").

ב. אם אתם בכל זאת מעדיפים להשתמש ב"הינו" ובנטיותיה, לפחות עשו זאת בלי יו"ד. הכתיב הנכון הוא הנו, הנה, הנם והנן – בדיוק כפי שאת המילה "הנה" אנחנו כותבים בלי יו"ד. [עדכון: בחודש יוני 2017 פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללי כתיב חדשים שקבעו, בין השאר, כי: 'תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן'. לפיכך, החל מיוני 2017 תקני לכתוב את "הינו" ונטיותיה עם יו"ד – בניגוד למה שקבעו כללי הכתיב הקודמים].


לקריאה נוספת בבלוג "משפט פשוט"


2. נתבעים 2-5

זה קרה אי-שם בשנת 1968: עורך דין נמרץ בשם אנוש בר-שלום חנה ברחוב ביאליק העמוס ברמת-גן בשעה 13:00 בצהריים. כשחזר למכוניתו הוא נחרד לגלות שקנסו אותו ב-50 לירות. בר-שלום סירב בתוקף לשלם את הקנס והגיע עם הסיפור עד לבית המשפט העליון, חמוש בטענה המקורית הבאה: לפי התמרור, החנייה ברחוב נאסרה בין השעות 7:00-19:00 – ובשפה העברית, טווח בין מספרים אמור להיכתב מימין לשמאל (הוא אפילו הביא איתו בלשן שיעיד על כך!). במילים אחרות: התמרור שאסר על חנייה ברחוב ביאליק בין השעות 7:00-19:00 אסר למעשה – לפי כללי העברית – על חנייה ברחוב בין השעות שבע בערב לשבע בבוקר. לפיכך לא הייתה כל מניעה חוקית לחנות שם בשעה 13:00 בצהריים.

ואכן, לפחות לפי חוקי העברית – בר-שלום צדק בהחלט. כל טווח בין מספרים בעברית אמור להיכתב מימין לשמאל, ולא כפי שכותבים אותו באנגלית. לכן, מעתה כתבו: "התובע והנתבעת היו נשואים בין השנים 1999-1981"; "התובע הסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 5-2" וכו'.

איך עושים את זה ב-Word? בקלות – פשוט מקלידים את המספר הגבוה קודם.

ומה לגבי בר-שלום? בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ומאז אותו סיפור מקפידות הרשויות להוסיף את המילה "עד" לכל התמרורים ("החנייה אסורה מהשעה 7:00 ועד 19:00"). באופן הזה, העירייה יכולה להמשיך לדפוק לכם קנסות.

3. מאחר ו

מילת הקישור היחידה בעברית (כן, היחידה!) שמתאימה אחריה האות וי"ו היא המילה "הואיל" ("הואיל והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את הדירה…"). האות וי"ו אינה תקנית לאחר כל מילת קישור אחרת. מאחר ו? היות ו? במקרה ו? הואיל וכולן שגויות, את כולן אפשר למחוק מהלקסיקון.

אז איך נכון להשתמש בהן? עם האות שי"ן אחריהן: "מאחר שכעבור חודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו…". באותו האופן נכתוב גם היות ש, במקרה ש וכו'.

למצער3

4. יושבו ההדורים

נסו לומר היום לילד בן עשר ש"נפל לכם האסימון". רוב הסיכויים שהוא בקושי יעיף בכם מבט משתומם לפני שיחזור לשנע אריחים זוגיים באייפון (וגם את הרפרנס הזה אף אחד כבר לא יבין בעוד חודשיים). ואם ילד אינו מבין מקור של ביטוי מלפני עשרים שנה בסך הכול – זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו שאנחנו לא ממש מבינים (ולכן גם משבשים) ביטויים שמקורם לפני מאות ואלפי שנים*.

עכשיו תגידו לי, האם מישהו מכם יודע – באמת יודע – מה זה לעזאזל "הדור"? אם עניתם "לא" אתם בחברה טובה, כי מתברר שאף אחד לא באמת יודע. מדובר ב"מילה יחידאית", כלומר כזאת שמופיעה במקרא רק פעם אחת. בגלל כל מיני סיבות (שלא אפרט אותן כאן, אבל תאמינו לי שהן מעניינות) – ההנחה היא שמדובר בהרים. ואנחנו הרי לא "מיישבים הרים" כדי לפתור סכסוך בין אנשים, נכון? (אממ, אולי המתנחלים לא יסכימו איתי כאן). הרעיון הוא שאנחנו מיישרים אותם – כלומר, מסלקים את המכשול הבולט מהדרך – כדי לפתור את הסכסוך.

* למשל, מהי המדוכה הזאת שעליה אנחנו יושבים? ומה בדיוק הקטע עם הגולל שאנו סותמים? ולמה, הו למה, "למצער" זה לא "למרבה הצער"?

5. במידה ו

טוב, את הבעיה הראשונה פה אתם כבר מזהים לבד, נכון? (אם לא, דפדפו שני סעיפים אחורה)

הבעיה השנייה היא שהשימוש בביטוי "במידה ש" בתור תחליף למילה "אם" ("במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו") הוא מוטעה. לביטוי "במידה ש" משמעות אחת בלבד, והיא אינה משמעות של תנאי אלא של מידה יחסית. דוגמה לשימוש נכון תהיה למשל: "בחורף האחרון ירדו גשמים במידה שלא ירדו בעשר השנים האחרונות"; או "אסביר לך את השיעורים בכימיה אורגנית במידה שאדע" – כלומר, ככל שאשלוט יותר בחומר, כך אוכל להסביר לך אותו במידה רבה יותר.

אז מה כן לעשות? פשוט מאוד: להשתמש במילה "אם" במשפטי תנאי. אולי היא נשמעת קצת פשוטה וסתמית – אבל היי, לפחות היא תקינה לשונית.

6. התובע יטען, כי

שגיאות לשון נפוצות - לפרסום בפוסט

תגידו, קראתם במקרה את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה"? אם לא, תנו לי לספר לכם שכל הפסקאות בו נראות בערך ככה: "נשים רבות סבורות, שהדרך היחידה לסיפוק צורכיהן, במסגרת של מערכת יחסים, היא מתיחת ביקורת על הגבר, כאשר זה עושה טעויות, או לעוץ לו עצות כשאינו מבקש". על נכונות הפסקה המעניינת הזאת אפשר להתווכח בהרבה מובנים, אבל במונחים של היום יש דבר אחד שבטוח שגוי בה – הפיסוק.

זה לא במקרה – הספר הזה תורגם לעברית בשנת 1994. סביב אותה תקופה האקדמיה ללשון החליטה שיש יותר מדי שימוש בפסיקים בעברית, ושהגיע הזמן להתחיל לקצץ בהם באכזריות. בין השאר החליטה האקדמיה לבטל (במרבית המקרים) את החובה להטיל פסיק לפני המיליות "כי", "ש" ו"אשר". לכן לא עוד "התובע יטען, כי הנתבעים לא העבירו לחשבונו…"; לא עוד "הנתבעת טוענת, שאינה מפלה בין מגזרים שונים". מעתה כתבו בדיוק כפי שאתם מדברים: "התובע יטען כי הנתבעים…"; "הנתבעת טוענת שאינה מפלה…"

7. לאור התחמקות הנתבעים

שימו לב: אומנם אין "חוק" לשוני בעניין זה, אבל מתקני לשון רבים ממליצים שלא להשתמש במילה "לאור" בהקשרים שליליים אלא בהקשרים חיוביים או ניטרליים. לכן עדיף למחוק מהלקסיקון משפטים בסגנון: "לאור הבדיקות עלה חשד לבקע סרעפתי", "לאור בדידותה הקשה מאכלסת התובעת 23 חתולים בביתה" וכו'.

במה נחליף את "לאור" כשמדובר בהקשר שלילי? אפשר להשתמש בתחליפים ניטרליים (בגלל, בגין, בשל, כתוצאה מ…), או בתחליפים המתאימים להקשרים שליליים בלבד (בצל, בעטיו של, מחמת…).

*

הכתבה מבוססת על הרצאתם המשותפת של עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד דנה פאר "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת מדי שנה בהשתלמות השופטים השנתית. ההרצאה מועברת גם במשרדי עורכי דין ומתאימה לקהל של עד 50 משתתפים. לפרטים נוספים על סדנה זו ועל סדנאות הכתיבה הנוספות של משפט פשוט לחצו כאן.

לקריאה נוספת: שבע שגיאות הלשון הנוספות של עורכי הדין;  שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"; הקשבתם פעם למוזיקה שבכתיבה המשפטית שלכם?

אם אתם עורכי דין, סטודנטים למשפטים או עוסקים בכתיבה משרדית רשמית, ומעוניינים לקבל טיפים לשיפור הכתיבה – הזינו כאן את המייל שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעלה פוסט חדש: