אין דרך מובהקת יותר לדעת שסטודנט כתב את העבודה שלו בבינה מלאכותית מאשר לראות משפט שכתוב ככה:
קטגוריה: כתיבה משפטית
התסריטאית המצוינת נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי") סיפרה פעם על מורה שלימד אותה בתיכון איך כותבים פתיח לכתבה. ראשית הוא מכתיב לתלמידים כמה עובדות: מנהל התיכון הודיע היום שסגל המורים ייסע ביום חמישי לסקרמנטו כדי להשתתף בסמינר על שיטות הוראה, שבו ירצו האנתרופולוגית מרגרט מיד ונשיא אוניברסיטת שיקגו.
התלמידים, מספרת אפרון, מנסחים פתיח שנראה בערך ככה: "האנתרופולוגית מרגרט מיד ונשיא אוניברסיטת שיקגו ירצו בפני סגל המורים ביום חמישי במסגרת סמינר על שיטות הוראה בסקרמנטו. כך הודיע היום מנהל התיכון".
"אנחנו מגישים בגאווה את הפתיח," נזכרת אפרון. "המורה מסתכל על מה שעשינו ומשליך הכול לפח. הוא אומר: 'הפתיח לסיפור הזה הוא: "ביום חמישי לא יתקיימו לימודים".'"
בסיפור "בגדי המלך החדשים" מציעים שני נוכלים לארוג למלך בגדים עדינים במיוחד – כאלו שאנשים טפשים לא יוכלו לראות. כזכור, כל המבוגרים מעמידים פנים שהם רואים את הבגדים, ורק ילד קטן אחד אומר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תראו, המלך עירום!" ובכך חושף את העמדת הפנים המתמשכת.
ולמה אני מזכירה את הסיפור הזה? כי כשנתתי לבעלי לקרוא את המאמר "זכות הציבור להבין" שפרסמתי לאחרונה – גם הוא אמר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תגידי, באמת יש צורך במאמר אקדמי של 73 עמודים כדי להסביר למה לציבור הישראלי יש זכות להבין את הזכויות והחובות שלו?"
ביטוי הוא צירוף מילים שמשמעותו שונה מסך המילים המרכיבות אותו. רבים מהביטויים שבהם אנו משתמשים ביומיום הם דימויים או מטאפורות פשוטים להבנה ("אהבה עיוורת", "על קצה הלשון") או צירופים שנוצרו בתרבות המודרנית-יחסית ("פעם שלישית גלידה", "פרה פרה"). לעומת ביטויים אלה, הביטויים הנפוצים בלשון המשפט נוטים להגיע ממקורות עתיקים יותר כגון התנ"ך, התלמוד ומשלים מפורסמים. לכן, באופן טבעי, קל יותר לשבש אותם.
ובכן, לרגל יום העברית תש"ף אני רוצה לספר לכם על מקורותיהם ומשמעויותיהם של חמישה שיבושי ביטויים הנפוצים בעיקר בכתיבה המשפטית.
לפני כמה שנים נתקעתי באמצע הכתיבה של פרק בתזה שלי. הימים שלי אז נראו בערך ככה: כותבת, מוחקת, כותבת שוב, מתעצבנת, קמה, מרימה את החפצים מהרצפה, מפעילה רומבה, מורידה את החפצים מהשולחנות (הרצפה מעולם לא הייתה כה נקייה), שוב מנסה לכתוב, שוב מוחקת. אחרי שלושה חודשים כאלה כתבתי מייל מיואש למנחה שלי. ואז קרה סוג של נס: היא כתבה לי עצה – ומחסום הכתיבה שלי פשוט… נעלם.
הביקורת על שפת המשפט אינה חידוש בן ימינו: כבר בשנת 55 לפני הספירה המליץ הפילוסוף קיקרו לעורכי הדין לוותר על "הנוקשות האופיינית לשפתנו המשפטית"; במאה השבע עשרה כתב שייקספיר כי "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן" ובמאה השמונה עשרה כתב סוויפט ב"מסעי גוליבר" כי לעורכי הדין "שפת עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן-תמותה מלבדם". ביקורת על השפה המשפטית נשמעת גם היום, והקומיקאי האמריקאי ויל רוג'רס הצליח לסכם אותה במשפט קולע אחד: "כשאתה קורא טקסט שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו".
בין כתיבה משפטית לקמפיינים פוליטיים קיימים אומנם לא מעט הבדלים, אבל בסופו של דבר – כדי לשכנע את השופטת או את הבוחרת – כולם משתמשים בדיוק באותם האמצעים הרטוריים שהפילוסוף היווני אריסטו תיאר בספרו "רטוריקה" כמה מאות טובות לפני הספירה.
הפוסט הנוכחי יעסוק בארבע טכניקות שכנוע: עיצוב האתוס, חזרות, "אפקט הראשונות" ומילים טעונות. בפוסט אדגים כיצד הטכניקות הללו באות לידי ביטוי הן אצל משפטנים והן אצל קמפיינרים פוליטיים, וכן אסביר כיצד נכון להשתמש בהן ומהם המכשולים שמהם כדאי להיזהר.