גם מחקרים מוכיחים: עדיף להשתמש בשפה משפטית פשוטה

מצ"ב כתבה שכתבתי ושפורסמה לאחרונה (בשינויים קלים) בגיליון השלישי של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין. הכתבה עוסקת במחקרים אמפיריים שונים שנערכו על השפה המשפטית הפשוטה: האם היא אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים? האם היא משכנעת יותר או פחות מהשפה המשפטית הרגילה?  וגם: מי נתפס כ"עובד עבור חברת עורכי דין יוקרתית יותר" – עורך דין המתנסח באופן הסטנדרטי, או זה שכותב בשפה המשפטית פשוטה?

תודה לעו"ד יוסף שטח ולד"ר אורלי אלבק, על עריכתם המצוינת. :-)

מקווה שתהנו מהקריאה!

* * *

לפני כחמש שנים החליט שון פלאמר, עורך דין מטקסס, חבר ב-Texas Law Review, לבדוק מה ישכנע יותר את השופטים – כתב טענות המנוסח בשפה משפטית רגילה, או שמא אותו כתב טענות כשהוא מנוסח בשפה פשוטה. לשם כך שלח פלאמר ל-800 שופטים, מחציתם שופטים פדרליים, כתב טענות באורך שלושה ורבע עמודים, המנוסח בשפה משפטית סטנדרטית (legalese). למחצית השופטים הוא שלח בנוסף את אותו כתב טענות בגרסה המנוסחת בשפה פשוטה (plain English) על פני שני עמודים וחצי, ולמחצית השנייה הוא שלח גרסה המנוסחת בשפה מדוברת (על גבול הסלנג, non formal) על פני שני עמודים.

השופטים התבקשו לקבוע איזו מהגרסאות הייתה המשכנעת ביותר. התוצאות היו חד-משמעיות: השופטים העדיפו את כתב הטענות המנוסח בשפה פשוטה ומצאו אותו משכנע, מובן ואפקטיבי יותר. "התוצאות ברורות", סיכם פלאמר, "שופטים מעדיפים אנגלית משפטית פשוטה על פני אנגלית משפטית סטנדרטית. לפיכך הגשת מסמכים בשפה פשוטה היא אינטרס של עורכי הדין".

השפה הפשוטה בראי הניסויים האמפיריים

לכאורה, המעבר מהשפה המשפטית הרגילה והמסורבלת לשפה פשוטה ובהירה נשמע כמו רעיון שלא יעורר התנגדות. אלא שהמציאות מלמדת כי משפטנים רבים מתנגדים למעבר לשפה פשוטה. הם טוענים שהשפה המשפטית הפשוטה אינה מכובדת דיה וגם אינה מדויקת, היא משכנעת פחות ואינה משפרת כלל את רמת ההבנה של הקוראים.

על מנת לבחון אם יש בביקורות אלה ממש, החלו חוקרי השפה המשפטית הפשוטה לערוך ניסויים אמפיריים. מרבית הניסויים התמקדו בשאלות האלה: האם פישוט השפה אכן משפר את רמת ההבנה של הקוראים? האם השימוש בשפה פשוטה משרת את האינטרס של הלקוח? ולבסוף – מהו יחסם של אלו שאינם משפטנים לעורכי דין המשתמשים בשפה פשוטה?

זו (פחות) סינית בשבילם

רבים מהמחקרים הללו נערכו בארה"ב, ומשום כך אין פלא שטקסט משפטי שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא מסמך ההנחיות למושבעים. מדובר במסמך משפטי שלא-משפטנים הם שאמורים להבין אותו. המסמך עצמו ארוך ומייגע וידוע לשמצה בכך שהוא מנוסח בז'רגון משפטי מסורבל ביותר. מספר מחקרים הראו שיפור מובהק ברמת ההבנה של המושבעים כשההנחיות שוכתבו לשפה פשוטה.

במחקר אחר התבקשו קוראיו של טופס הסכמה רפואית לענות על מספר שאלות הבנה לגביו. קוראיו של הטופס המקורי הצליחו להשיב נכון על 2.36 שאלות הבנה מתוך חמש – כלומר: פחות מ-50%. אולם כאשר שוכתב המסמך לשפה משפטית פשוטה, עלה ממוצע התשובות הנכונות ל-4.52 – שיפור של 91% (!). כמו-כן, הזמן שנדרש מהקוראים להקדיש לקריאתו ולהבנתו היה כמעט 40% פחות מהזמן המקורי.

אבל… האם זה כדאי?

אלא שגם אם נניח שהשפה הפשוטה אכן משפרת את רמת ההבנה של הקוראים ואף מפחיתה את כמות הזמן שיש להקדיש למסמך – השאלה האמיתית שעל עורך הדין לשאול את עצמו היא: האם השימוש בשפה פשוטה מסייע ללקוח שלי? או שמא נטישה של מוסכמות השפה המשפטית לטובת ניסוי מפוקפק עלולה לפגוע באינטרסים שלו?

ובכן, הניסוי שתואר בתחילת הכתבה עונה על שאלה זו ב"כן" רם וברור – השופטים בהחלט מעדיפים כתבי טענות המנוסחים בשפה פשוטה, ואף מוצאים אותם משכנעים יותר. ואם אין די בזה, תוצאות דומות התקבלו בניסוי שנערך 20 שנה לפני הניסוי של פלאמר.

בניסוי הקודם השתתפו לא רק שופטים, אלא גם עורכי דין. כל משתתף קיבל שתי פסקאות – הראשונה בשפה משפטית רגילה, השנייה בשפה פשוטה – והתבקש לענות על שאלות, כגון מהי מידת האמינות שכל פסקה משדרת ועד כמה כל אחת מהן משכנעת. גם בניסוי זה קבעו עורכי הדין והשופטים כי הפסקאות שנוסחו בשפה פשוטה היו משכנעות יותר מהאחרות. עוד עלה בניסוי כי עורכי הדין והשופטים דירגו את כותבי הפסקאות הפשוטות כאמינים יותר, כמשכילים יותר וככאלו העובדים עבור חברות עורכי דין יוקרתיות יותר.

ומה מעדיפים הלא-משפטנים?

האם עורך דין המשתמש בשפה משפטית רגילה נתפס כמרשים יותר בעיני הלא-משפטנים? ממספר סקרים וניסויים שנערכו עולה כי התשובה על שאלה זו היא שלילית. יתרה מזאת: במחקרים אלו נמצא כי אלו שאינם משפטנים דווקא מגלים הערכה רבה לעורכי דין שמדברים "בגובה העיניים". באחד הניסויים נשאלו המשתתפים "כיצד אתה מרגיש כשעורך דין משתמש במילים לטיניות או במונחים משפטיים מסובכים במשפט כתוב?" 41% מהמשתתפים השיבו כי זה "מטריד אותם" ו-19% השיבו כי זה "קצת מפריע" להם. רק חצי אחוז (!) מהמשתתפים השיבו כי זה "מרשים אותם".

לסיכום: מסתמן שהשפה המשפטית הפשוטה היא השפה המועדפת. הן עורכי הדין, הן הלקוחות והן השופטים העדיפו אותה על פני חלופתה – השפה המשפטית הסטנדרטית. אגב, מהניסוי של פלאמר עלתה מסקנה נוספת, מפתיעה למדי: השופטים העדיפו אפילו את גרסת כתב הטענות שנוסח בסלנג על פני הגרסה הסטנדרטית. אומנם איני ממליצה לכתוב בכתבי טענות "מרשי הוא ממש סבבה", אך מאחר שמכל הניסויים עולה בבירור, כי השפה הפשוטה היא השפה המועדפת בקרב כל קהלי היעד באשר הם, ראוי לאמץ את השפה הפשוטה.

שלוש אנקדוטות על המילה "ודוק"

אני לא בטוחה מתי הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במילה הזאת. סביר להניח שזה היה בדיני חוזים – אחד מהקורסים הראשונים שלי בתואר – אולי בין נפתולי ההסכם-הג'נטלמני-או-חוזה-מחייב של לוין נ' לוין, או בסבך החוזה-שהיה-או-לא-היה בבוטקובסקי נ' גת. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח – מרגע שנתקלתי בה (מבלי להבין אותה, כמובן, וגם מבלי לדעת כיצד יש להגות אותה) לא הפסקתי להיתקל בה שוב ושוב. כמעט בכל פסק דין שלמדנו בפקולטה, כמו גם בחלק לא מבוטל מן המאמרים – הופיעה המילה "ודוק".

עם הזמן למדתי ששופטים ומלומדים ממקמים אותה לרוב בתחילת משפט, עם נקודתיים אחריה, בדיוק לפני שהם חוזרים שוב – במילים אחרות – על מה שכתבו לפניה. זהו למעשה ציווי של הכותב אל הקורא ("ועיין היטב בדבר" על פי המילון) לשים לב לכך שהכותב חוזר על אותם התכנים פעם נוספת – אלא שכעת הוא עושה זאת במילים מלוטשות ומדויקות יותר.

יש להניח שלא הייתי מקדישה למילה זו מחשבה אחת נוספת – אלא שלפני זמן מה נשאלתי אם תקני לכתוב גם "ודוקו", בלשון רבים. כשפניתי למקורות שונים כדי לבדוק את התשובה (שהיא, אגב: כן, אפשרי בהחלט) – הופתעתי לגלות שלמילה "ודוק" היסטוריה מפוארת ומעניינת.

מקור המילה "ודוק"

במקור, השימוש ב"ודוק" כ"ועיין היטב בדבר" הגיע לעברית מהארמית. לגבי השורש המדויק שלה בעברית, הדעות חלוקות – יש הסבורים שהוא דו"ק, אחרים טוענים שדק"ק.  לענייננו, מספיק שנדע שהמילה "ודוק" שאנו משתמשים בה כיום שאולה מהשימוש שעשו בה בספרות הרבנית של ימי הביניים של העברית (בין סוף תקופת התלמוד ועד המאה ה-19). אלא שהשימוש שעשו בה אז היה מעט שונה: המילה "ודוק" הייתה ממוקמת דווקא בסופי משפטים או פסקאות, והייתה בגדר הוראה לקורא שיילך ויבדוק בעצמו במקורות נוספים.

במילים אחרות, הכותב השתמש ב"ודוק" כדי לומר לקורא משהו בסגנון – 'היי, רואה את מה שכתבתי פה? זה לא באמת מספיק; אתה צריך ללכת ולקרוא חומרים נוספים כדי להיווכח שמה שכתבתי כאן הוא אכן מדויק ונכון.' בהקשר זה מעניין לציין שבפסקי הדין הראשונים של בית המשפט העליון השופטים אכן מיקמו את "ודוק" בסופי רעיונות – בעיקר השופט זילברג, שהתחנך בישיבות ואף התפרסם כ"עילוי". כך לדוגמה, בד"נ 23/60 כתב זילברג (ההדגשה שלי):

"[..] ורעיון זה אוצל, במישרין ובעקיפין, על פירוש הדיבור 'בלתי-כשיר' בסעיף 12 של הפקודה – ודוק היטב."

ובע"א 459/59:

"גם הוראת סעיף 1573, המגבילה את תוקף ההודאה של קטן-מבחין ל'ענינים שהוא רשאי להם', לא תעלה בקנה אחד עם רעיון הנאמנות, ודוק."

ודו"ק: ראשי תיבות? רק בדיעבד!

כאמור, המילה "ודוק" הגיעה אלינו מהספרות הרבנית. בספרות זו נהגו הכותבים להוסיף גרשיים למילים שרצו להדגישן (בערך כמו הבולד של ימינו). היות שאת המילה "ודוק" נהגו להדגיש, עם השנים החלו רבים להתייחס אליה – בטעות – כראשי תיבות.

תופעה זו, ששמה "ראשי תיבות בדיעבד", היא תופעה לשונית מוכרת שאינה מיוחדת למילה "ודוק". לדברי ישי נוימן, בלשן המתמחה בעברית, כך קרה גם לדוגמה עם הקיצור נ"ב המופיע בסופי מכתבים. קיצור זה היה במקורו תעתיק עברי של N.B., קיצור של הביטוי הלטיני Nota Bene ("עיין היטב") – ורק בדיעבד ייחסו לו ראשי תיבות שונים בעברית ("נוסף בזה", "נכתב בצידו", "נזכרתי בדבר"…). אגב, ראשי תיבות בדיעבד נוצרים לפעמים גם סתם בצחוק – כמו במקרה של חברת התעופה El-Al (Every Landing – Always Late) או העיר נתני"ה ("נשמה תביא ניידת יש הרוגים").

ומה לגבי ודו"ק? ובכן, פירושי-בדיעבד מרובים-עד-מאוד יוחסו לה – כולם, כאמור, שגויים ומומצאים לחלוטין: "ודקדק ותמצא קל"; "ודוחק קצת" (משמעותם שההסבר שנכתב לפניהם אינו מספק, בהתאם לפירושה המקורי של "ודוק"); "ודייק ותמצא קושטא" (קושטא = אמת בארמית); "ודברי ותיק קצרים"; "ודרוש וחקור קרוב"; ולבסוף גם החביב עליי, ביידיש משובשת – "וויפיל דו וועסט קוועטשען, קענען וועסט דו וויסן" (בתרגום חופשי – ככל שתלחץ יותר, כך תדע יותר טוב).

איך הוגים: vedok או veduk?

זוכרים שכתבתי שלא ברור מה היה השורש המקורי – דו"ק או דק"ק? הבלבול הזה לא ממש מפתיע, וזאת משתי סיבות – דמיון במשמעויות ודמיון בצורות.

נתחיל במשמעויות. מילים שגזורות משורשים דומים עשויות להיות קרובות במשמעות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא קבוצת השורשים המתחילים בפ"ר: פר"ם (לפרום), פר"ד (להפריד), פר"ט (לפרוט – למשל כסף), פר"ס (לפרוס), פר"ר (לפורר)… כולם במשמעות של לחלק משהו, לפזר אותו (ואם לא השתכנעתם, קבלו דוגמה נוספת – גז"ז, גז"ר, גז"ם…). בענייננו, משורש דק"ק מגיעות למשל המילים דק (=לא עבה) ודקה (=רגע בודד); מדו"ק מגיעה המילה דווקא (=בצורה מדויקת, רק כך); מהשורש המרובע דקד"ק מגיעה המילה דקדקן (=מדייק בכל פרט קטן). שמים לב לקשרי המשמעות? וכשהמשמעויות כל כך קרובות – פלא שנוצר בלבול בין השורשים?

שנית, לבלבול בין דו"ק ודק"ק תורם גם הדמיון בין הצורות השונות שלהם. קחו למשל את הציווי – duk היא צורת הציווי של דו"ק (כמו: קוּם!), בעוד ש-dok היא צורת הציווי של דק"ק (כמו: "שמש בגבעון דֹם!"). כלומר – הבדל יחיד של צליל u לעומת o.

בסופו של דבר הביא הדמיון הכפול הזה – במשמעויות ובצורות – למצב הנוח שבו שתי צורות ההגייה של "ודוק" הן אפשריות. ובכל זאת, אם תעשו סקר קטן במשרד שבו אתם עובדים, קרוב לוודאי שתגלו שמרבית עורכי הדין אומרים vedok. לכך יש הסבר לשוני מעניין: מתברר שכשאנו רואים את האות ו' כתובה בתוך מילה, ואיננו יודעים האם לפרש אותה כ-o או כ-u – הנטייה תהיה לפרש אותה כ-o. לדברי ד"ר נוימן, זוהי למשל הסיבה לכך שרובנו הוגים דו"ח בתנועת o במקום ההגייה התקנית שלה, בתנועת u (כמו "רוח"), שרובנו אומרים Subaro במקום Subaru, ושמרבית עורכי הדין ייטו באופן טבעי לומר vedok ולא veduk. לתופעה הלשונית המעניינת הזאת קוראים "הגייה מונחית כתיב", ויש עוד הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא יקרה כאן. רוצים בכל זאת לדעת עליה עוד?

סבבה: ודוקו.

ברצוני להודות מקרב לב לגב' מילה ניישטדט, דוקטורנטית בחוג לשפה ולספרות ערבית באונ' העברית בירושלים, על עזרתה הרבה בהכנת הפוסט.

רוצים לשפר את הכתיבה המשפטית שלכם? לפרטים על סדנת "ניסוח משפטי בהיר" שאני מעבירה (סדנה בת שלוש שעות) לחצו כאן.

הפעם הראשונה שלי (בעיתון, בעיתון!)

לפני כחודשיים, ימים ספורים אחרי שפרסמתי את "שיר הקופי פייסט", התקשרו אליי ממגזין "הפרקליטים". הייתי בטוחה – מה זה בטוחה, משוכנעת! – שהם מתקשרים כדי להציע לי לכתוב אצלם כתבה בנושא השפה המשפטית.

…כשהם אמרו לי שהם רוצים לכתוב כתבה עליי – כמעט נפלתי מהכיסא.

מה אומר? ובכן, בעיקר שאני נרגשת להיות, בפעם הראשונה בחיי, לא בצד שכותב אלא בצד שכותבים עליו. מקווה שתהנו! :-) (אם אתם מעדיפים לינק לכתבה במגזין עצמו, אתם יכולים ללחוץ כאן).

katava

למה, בעצם, קוראים לבלוג שלי "משפט פשוט"?

זמן קצר אחרי שפתחתי את הבלוג ופרסמתי את הפוסט הראשון, קיבלתי מייל מעורך דין, שכתב לי כך:

"היי דנה,

שבתי לאחרונה מהגולה הקרה לאחר שעבדתי כעו"ד משך 4 שנים באוסטרליה. בשנה הראשונה אף אחד לא יכול היה לקרוא את מה שכתבתי – מכתבים, הסכמים ושאר מרעין בישין. וכל זה למה? כיוון שבאוסטרליה ובאנגליה (ככל הידוע לי) הנחילו את תרבות השפה הפשוטה. כשניסחתי מכתב דרישה רצוף איומים מרומזים על מה שידוע ומה שאינו נטען על ידי מרשי וכו', עורכת הדין שאיתה עבדתי נטלה את הטיוטה, גלגלה לכדור, ולסל (המיחזור). לא עוד הסכם בן 30 עמודים שניתן לכווץ ל-8. לא עוד מכתב דרישה רצוף אמירות חוזרות מכיוונים שונים, מילים נרדפות, ושימוש בליעל בארמית למתחילים. על מנת לעודד ידידותיות למשתמש, לחסוך בעלויות משפטיות ללקוח ולעוה"ד, וכן לחסוך אלפי ימי בימ"ש בשל אי-בהירויות למיניהן – הכלל ברור: אנגלית פשוטה!"

* * *

אז מהי, בעצם, "תרבות השפה הפשוטה" (Plain Language)? בשביל מה צריך אותה? עד כמה באמת משתמשים בה בעולם, ומה קורה בתחום הזה בישראל? הנה כמה שאלות ותשובות בנושא.

  1. בשביל מה צריך "שפה משפטית פשוטה"?

הקומיקאי האמריקאי וויל רוג'רס אמר פעם: "כשאתה קורא מסמך שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו". הבדיחה הזאת מצחיקה מכיוון שהשפה המשפטית הסטנדרטית אכן אינה קלה לקריאה ולהבנה – וזאת לא רק מפני שהיא מכילה ביטויים מקצועיים (כמו "סבירות" או "רשלנות"), שבאמת רק משפטנים אמורים להבין. הבעיה האמיתית היא שהשפה המשפטית מתאפיינת בשלל "חטאי כתיבה" מיותרים, המסרבלים את הטקסט ללא כל סיבה: מילים ארכאיות, ארגון "לא טבעי" של הרעיונות, משפטים מפותלים ומסורבלים ("הבנק (להלן: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי בעל רישיון בנק…") ועוד.

מטרתה של השפה המשפטית הפשוטה לתקן את "חטאי הכתיבה" האלה, ולהפוך את השפה המשפטית לנגישה יותר. חשוב להבהיר: אין המדובר ב"רידוד" של השפה, או בקריאה להשתמש במילים כמו "אחי" או "סבבה" בכתב טענות. הכוונה היא לשפה שהמבנים התחביריים שלה אינטואיטיביים, שארגון הרעיונות בה הוא לוגי, שאוצר המילים שלה בהיר עדכני, ובקיצור – כפי שד"ר אורלי אלבק מהאקדמיה ללשון מגדירה אותה – שפה שהיא "ידידותית למשתמש".

  1. מי "המציא" את השפה המשפטית הפשוטה?

לקריאה לשפה משפטית פשוטה קדמה הקריאה לשפה אנגלית פשוטה. בין הראשונים שקראו לכותבים להשתמש באנגלית פשוטה היה ג'ורג' אורוול – כן, כן, אותו סופר מחונן שכתב את הרומן המצוין (או שמא עליי לומר, ה"טובכפליתר") – "1984". ב-1946 פרסם אורוול חיבור בשם "Politics and the English Language", שבו האשים את הכותבים בני ימיו ב"סגנון מנופח" והציע שישה חוקים סגנוניים לשיפור ולפישוט סגנון הכתיבה – חוקים שבהמשך יהפכו לחלק מאבני הבניין של השפה המשפטית הפשוטה (למשל, "הימנעו ממטאפורות ודימויים שחוקים" ו"אם אפשר להשמיט מילה – עשו זאת!").

אולם הראשון שדיבר על השפה הפשוטה בהקשרה המשפטי ואשר נהוג לראות בו את "אבי השפה המשפטית הפשוטה" היה דיוויד מלינקוף – פרופסור למשפטים מאוניברסיטת UCLA. בספרו מ-1963 "The Language of Law" המליץ מלינקוף לראשונה לעורכי הדין לנטוש את מוסכמות השפה המשפטית הסטנדרטית ולכתוב באנגלית משפטית פשוטה.

  1. מה הוביל להקמת תנועת השפה המשפטית הפשוטה?

מלינקוף אמנם היה הראשון שקרא לשלב את עקרונות השפה הפשוטה במקצוע המשפטים – אולם הוא לא קרא להקים תנועה שתקדם מטרה זו. עם זאת, כעשור אחרי שמלינקוף אמר את דברו, קמו שתי תנועות כאלה – כמעט במקביל – באנגליה ובארצות הברית.

באנגליה הותנע המהלך בשנות השבעים, לאחר שעובדת קהילה בשם כריסי מאהר ביקרה בביתן של שתי מורות בגיל הפנסיה, על מנת לסייע להן למלא טופס ממשלתי המקנה סיוע בחימום הבית. היה זה חורף קשה, והשתיים, שמצבן הכלכלי היה רעוע, לא יכלו להרשות לעצמן להדליק את החימום המרכזי. מאהר נאבקה זמן מה עם הטופס המשפטי המפותל, אך לא הצליחה להבין איך למלא אותו. כשהגיעה שוב למחרת, עוד הספיקה לראות את האמבולנס שפינה את שתיהן מהבית. תוך שבוע שתיהן מתו מהיפותרמיה – או, כפי שתיארה זאת מאהר בנאום שנשאה שנים רבות לאחר מכן: "הן מתו בגלל מילים – מילים בלתי מוכרות, מילים שלא היה להן כל מקום במידע המיועד לציבור הרחב".

בעקבות המאורע הטרגי נסעה מאהר ללונדון, נעמדה מול בית המחוקקים, ובאקט של מחאה גרסה עשרות מסמכים רשמיים – מעשה שהצית שיח ציבורי נרחב וסלל את הדרך להקמתה של תנועת השפה המשפטית הפשוטה באנגליה.

בערך באותן השנים – וללא כל קשר לנעשה באנגליה – החליטה חברת Citibank בניו יורק לפשט את השפה המשפטית באחד משטרי החוב שלה. השכתוב (שבין השאר הפחית את מספר המילים בשטר מ-3,000 ל-600 (!)) נחל הצלחה מסחררת (נסו אתם לדמיין שקיבלתם שטר חוב שהצלחתם בקלות להבין את הכתוב בו – ותבינו למה) – ובסופו של דבר הוביל את המחוקק הניו יורקי לקבוע כי מעתה והלאה יש לנסח שטרי חוב בניו יורק בשפה פשוטה ויומיומית.

  1. ומה קרה בעקבות זאת?

כאמור, שני המהלכים הללו עוררו תשומת לב נרחבת, ובסופו של דבר הובילו לשינויים ממשיים באנגליה, בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות: באנגליה, למשל, שוכתבה כל חקיקת המיסים לשפה פשוטה ובהירה. באוסטרליה שכתבו באותו אופן את כל חקיקת המיסים והתאגידים. באיחוד האירופי קבעו כי על ניסוח הטקסטים של האיחוד להיות "בהיר, פשוט, תמציתי וחד-משמעי" וכי יש "להימנע מקיצורים מיותרים, משימוש בז'רגון וממשפטים מוגזמים באורכם". ב-2010 חתם אובמה על ה-Plain Language Act בארצות הברית, שמחייב את כל הרשויות הפדרליות לכתוב את מסמכיהן בשפה פשוטה, נגישה וברורה.

…וזה רק חלק קטן מהדוגמאות.

ולא רק ברמה המדינית – גם בפקולטות למשפטים ברחבי העולם שמים דגש רב על החינוך לכתיבה משפטית משובחת, ומלמדים את הסטודנטים לכתוב בשפה פשוטה ובהירה.

  1. אבל… תכל'ס, זה באמת עוזר במשהו?

התשובה היא: כן, בהחלט! טקסטים משפטיים רגילים שמשוכתבים בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה משפרים את רמת ההבנה של הקוראים במידה משמעותית (באחד המקרים נמצא שיפור של 91% (!) ברמת ההבנה של טופס הסכמה רפואית). עוד נמצא שכמות הזמן שיש להקדיש למסמך המשוכתב מופחתת במידה ניכרת (כמעט לכדי מחצית הזמן).

בניסוי מעניין אחר קיבלו שופטים שלוש גרסאות של אותו כתב טענות: גרסה רגילה, גרסה המשוכתבת לשפה פשוטה, וגרסה המנוסחת על גבול הסלנג. רוב השופטים קבעו שגרסת השפה הפשוטה הייתה המשכנעת מכולן (אגב, מעניין לציין שהשופטים העדיפו אפילו את גרסת ה"סלנג" על פני הגרסה הרגילה!).

  1. ומה קורה בישראל?

בניגוד לפעילות הענפה בעולם, בישראל – כמו דב הקוטב החמוד הזה* – עושה התחום עדיין את צעדיו הראשונים.

"יש התעוררות בנושא דווקא מלמעלה – נושאי המשרות הציבוריות, כגון הממונים על שוק ההון והביטוח, מתחילים להורות לגופים מסחריים גדולים לנסח מסמכים בשפה פשוטה", מספרת עו"ד מיכל אהרוני, מרצה בתחום הכתיבה המשפטית. בימים אלה כותבת אהרוני ספר על שפת המשפט בישראל יחד עם עו"ד רן לוסטיגמן. אחת ממטרותיהם המרכזיות בכתיבת הספר היא לקדם את נושא השפה המשפטית הפשוטה בישראל (הנה למשל מאמר שלהם בנושא). לדברי אהרוני, השינוי בקרב עורכי הדין – שכבר הורגלו לכתוב באופן מסוים – הוא מורכב יותר. ועדה שהקים עו"ד יוסף שטח בלשכת עורכי הדין ("ועדת שטח") מנסה בשנה האחרונה לקדם התנסחות בהירה ופשוטה יותר של עורכי הדין, בין השאר בעזרת הפצת עלונים העוסקים בנושא ועריכת השתלמויות.

גישה אחרת לנושא היא לנסות ולפתור את בעיית ה"הרגל" מראש. פעילות כזאת מתקיימת במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שם יזם דיקן הפקולטה, פרופ' משה כהן-אליה, פרויקט מיוחד: צוות מרצים בראשותה של אהרוני (שגם אני חברה בו) מלמד את הסטודנטים כתיבה משפטית פשוטה החל משנה א'. "התקווה היא," מסכמת אהרוני, "שיצמח כאן דור חדש של עורכי דין, שישנה את פני הכתיבה המשפטית בארץ".

נו. כעת נותר רק לקוות שאולי בזכות כל הצעדים הללו נזכה גם אנחנו למסמכים משפטיים הכתובים בעברית נגישה וברורה – ללא רפרנסים תלמודיים, כפלי לשון מבלבלים, או הגדרות רקורסיביות לבנקים.

 * * *

*(גיגלתי "צעדיו הראשונים" כדי לבדוק כיצד נכון להשתמש בביטוי, נתקלתי בסרטון הזה, ולא יכולתי להתאפק):

* * *

רוצים ללמוד את עקרונות הכתיבה המשפטית הפשוטה? בימי שישי בבוקר אני מעבירה סדנאות תרגול בנושא ("סדנת ניסוח משפטי בהיר"). המעוניינים בפרטים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?" או דרך דף הפייסבוק של הבלוג.

שיר הקופי-פייסט

אז… מרוב כל הטירוף של הימים האחרונים (אחרי שהעליתי את שיר הקופי-פייסט לרשת הוא התחיל להתפשט בוויראליות פסיכית, שהגיעה לשיאה כשדף הפייסבוק של התכנית "צינור לילה" שיתף אותו!) – פתאום קלטתי ששכחתי לפרסם אותו במקום החשוב ביותר – כאן! אלא שאז אמרתי לעצמי: אבל רגע, דנה, זה לא יפה – הרבה מנויים חדשים נרשמו לבלוג שלך בימים האחרונים בגלל השיר – ומה, עכשיו הם יקבלו אותו גם בהודעת מייל?

אז ניסיתי, באמת שניסיתי למצוא דרך למנוע את זה: חפרתי לא מעט ברשת בנסיונות להבין איך מבטלים את התכונה של שליחת מייל מבלוג של וורדפרס למנויים – אבל רק בפוסט אחד ספציפי. ונחשו מה? כל נסיונותיי העלו חרס. :-( אז בסופו של דבר החלטתי כדלקמן (חה חה): א. להעלות אותו כאן בכל זאת. ב. להתנצל לפני כל המנויים החדשים על ה"הספמה" המצערת. ג. להוסיף מתחתיו שלוש הערות לשוניות קצרות בנוגע לסרטון – כדי שבפוסט יהיה ערך מוסף גם עבור מי שכבר צפה בו.

אז קודם כל, הנה שיר הקופי-פייסט:

וכעת, להערות (שווה לקרוא אותן רק אחרי שצופים בסרטון) –

א. "אז עתה, דא עקא, הוא תובע" – כך, בטיוטה הראשונה של השיר, סיימתי את הבית הראשון של כתב ההגנה. אלא שאז שני עורכי דין העירו לי שהשימוש ב"דא עקא" בהקשר הזה צורם להם. לטענתם, למרות שהמשמעות המילולית מתאימה לכאורה למשפט ("זו הצרה" – ואכן, התכוונתי לכך שעורך הדין מטעם ההגנה יכנה את עצם הגשת התביעה "צרה"), רוב עורכי הדין משתמשים בביטוי במשמעות של "אלא ש…". קצת הצטערתי להחליף את הביטוי ב"על אתר", כי "דא עקא" התחרז יפה עם "עתה" (וכל חריזה מוסיפה חן מסוים, גם כשהיא בגבולות המשפט הבודד) – אבל בסוף החלפתי, ועד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה אם "דא עקא" אכן לא התאים שם. אם מישהו רוצה להביע את דעתו בתגובות – ממש אשמח.

ב. "כקוזאק הנגזל, (כך אמרו כבר חז"ל!)" – כתבתי את זה כך בכוונה – גם כי החרוז מצא חן בעיניי, וגם כדי להדגים את הגיחוך שבשימוש שגור בביטוי שלא באמת מכירים את מקורו. קיוויתי שאחד המגיבים על הסרטון יעיר לי על המשפט הזה, כדי שאוכל לענות לו – אולם איש לא עשה זאת, ולכן אני מנצלת את ההזדמנות הנוכחית כדי להבהיר: אין שום קשר שבעולם בין "הקוזאק הנגזל" ובין חכמינו זכרם לברכה. מדובר בביטוי שמקורו בכלל ביידיש (כלומר, שנים רבות מאוד אחרי חז"ל), והוא מבוסס על כך שהקוזאקים – ששירתו בצבא הפולני או הרוסי – נהגו לפגוע ביהודים ולשדוד אותם. לכן הביטוי "הקוזאק הנגזל" הוא סוג של אוקסימורון, ונוהגים להשתמש בו כשמי שמתלונן שניצלו אותו ופגעו בו (התובע) הוא למעשה זה שפוגע ומנצל.

ג. "והכתב הגנה – כך תוקן" – השורה האחרונה של השיר הדאיגה אותי יותר מכל השאר. אמורים, כמובן, לכתוב "כתב ההגנה" – אבל כדי להתאים את זה למשקל של השיר צריך היה לאלץ את השירה בצורה לא טבעית – וזה לא מצא חן בעיניי. בסופו של דבר אדם ואני החלטנו שהיות שכל סיפור המסגרת של השיר ממילא כתוב במשלב דיבורי ("עבודה להנחית", "יא גנוב"), נלך על המשלב הדיבורי עד הסוף – אבל מכיוון שלא היה לנו כוח לכל מיני טוקבקיסטים קטנוניים שיכתבו לנו שאנחנו מטומטמים, הכנסנו את ההסבר בכוכבית (כמובן שזה עדיין לא הפריע למספר טוקבקיסטים להעיר על זה, אבל היי, אלה החיים :-) ).אגב, במילים "הכתב הגנה" יש עוד טעות – מישהו עלה עליה במקרה? (בין הפותרים נכונה תוגרל שבלונה של כתב הגנה! :-) ).

נ.ב. ובכל זאת, אחת קטנה נוספת (אך הכי חשובה!) לסיום – סתם שתדעו שאדם מעוז, הבחור המוכשר-עד-מאוד שהלחין, שר (את כל הקולות!) ולבסוף אף ערך את הווידאו בקפידה פרפקציוניסטית לעילא – הוא גם בעלי הטרי והאהוב. :-)

חכם, מה הוא אומר? – על לשון חז"ל בשפה המשפטית

אוי, כמה שרציתי לעשות את התואר השני שלי בחוג ללשון עברית. כולם תהו למה אני לא נרשמת לפקולטה למשפטים, המשך טבעי לתואר הראשון ומקום הגיוני ביותר לכתוב בו תזה על לשון המשפט – אבל אני, אלוהים יודע למה, דמיינתי את עצמי כותבת את התזה מתוך החוג ללשון דווקא. אלא שבסוף השנה הראשונה, כשחבריי ללימודים מצאו עצמם מנהלים דיונים ערים בסוגיות מרתקות כגון "היקרויות של סמיכות מפורקת" או "צורות בינוני קמוצות בגזרת ל"י" – אני מצאתי את עצמי בפקולטה למשפטים, מנהלת דיון ער עם המזכירה על  מספר הקורסים שבו יסכימו להכיר לי כשאחליף חוג (הכירו בשניים, כפרה עליהם).

ובכל זאת, בין חטף קמץ לחולם חסר מצאתי בחוג הזה – נוסף על מרצים מצוינים וכמה חברים נהדרים – גם כמה קורסים שעניינו אותי. אחד מהם עסק בלשון חז"ל, שהשפיעה במידה רבה על לשון המשפט. מהי לשון חז"ל ואיפה היא מופיעה בשפה המשפטית שלנו – אלו שני הנושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בפוסט הזה.

"כור ההיתוך" של העברית

כנגד ארבעה רובדי שפה דיברה ההיסטוריה של העברית: רובד לשון המקרא (שכולנו פגשנו בשיעורי תנ"ך), רובד לשון חז"ל (שאנו נתקלים בו מידי שנה בהגדה של פסח), רובד לשון ימי הביניים (תקופה בת כ-1,700 שנה שבה כמעט לא דיברו עברית, רק קראו וכתבו בה), ולבסוף – העברית של העת החדשה. לכל רובד יש מאפיינים שמייחדים אותו מהשאר. פעלים שלפניהם האות וי"ו, למשל ("ויאמר אברהם", "ויישא את עיניו") מאפיינים את לשון המקרא; מילים מודרניות כמו "גלידה" ו"אופניים", לעומת זאת, שייכות באופן מובהק לעברית החדשה. עם זאת, היות שהעברית היא שפה אחת, כל רובד נבנה על גבי הרבדים שקדמו לו – והעברית החדשה היא למעשה סינתזה של כולם.

כולם יודעים שאליעזר בן יהודה היה מחייה הלשון העברית, אבל בן יהודה לא פעל בחלל ריק. על רקע הציונות המתעוררת של אותה התקופה החלו הסופרים היהודים לכתוב יצירות חילוניות בעברית – ששימשה עד אז בעיקר שפת קודש. בהתחלה רובם השתמשו רק בלשון המקרא, שייצגה בעיניהם את העברית הטהורה והתקנית. את לשון חז"ל, שראו בה לשון בעייתית שעיוותה ושיבשה את הלשון המקראית, וכן את לשון ימי הביניים, הם החרימו בבוז. אלא שאוצר המילים המוגבל יחסית של המקרא והתחביר הקשה לאימוץ עשו את שלהם, וחלק מהכותבים – ביאליק ועגנון למשל – החלו להשתמש בלשון חז"ל בכתיבתם. הגדיל לעשות מנדלי מוכר ספרים, ששילב בכתיבתו את כל רובדי העברית (כולל הספרות הרבנית והחסידית) ויצר מהם "לשון היתוך" אחת.

אז מהי, בעצם, לשון חז"ל?

לשון חז"ל (שנקראת גם "לשון חכמים") התפתחה ככל הנראה באופן טבעי מתוך לשון המקרא. נוסף על כך היא הושפעה רבות מהשפה השמית הקדומה ארמית, שבאותה התקופה הייתה שפה בינלאומית פופולרית. רוב החוקרים מסכימים שבתקופת בית שני לשון חז"ל כבר הייתה לשון מדוברת בפי העם, ושהמשיכה להיות כזו גם במשך מאות שנים אחריו. בלשון הזאת (שאגב, דומה לעברית בת ימינו הרבה יותר מלשון המקרא) השתמשו גם המלומדים בבתי המדרש כדי ליצור את התורה שבעל-פה – מכלול של פירושים והלכות לתורה שבכתב.

עקרונית, באותה תקופה היה מקובל על הכל שאת התורה שבעל-פה אסור להעלות על הכתב ("דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין ס', ע"ב)). אולם לאחר מרד בר-כוכבא, שכמעט הביא להכחדת היישוב היהודי בארץ ולעלייה משמעותית בשימוש בארמית כשפת הדיבור של העם – הוחלט בכל זאת לכתוב את עיקרי הדברים, כדי לוודא שיישמרו עבור הדורות הבאים. באופן הזה נוצרו המשנה, התוספתא, המדרשים והתלמודים.

העובדה שהמקורות הללו נמנים על מקורותיו המרכזיים של המשפט העברי (לדוגמה, סדר נזיקין במשנה עוסק במגוון עניינים משפטיים כגון תשלומי נזקים, דיני הלוואה בריבית וכו') היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שלשון המשפט העכשווית שלנו אימצה בטבעיות ובהתלהבות מאפיינים מסוימים מתוך לשון חז"ל – מאפיינים שאינם נפוצים כמעט באף תחום אחר של העברית בת ימינו. סיבה אפשרית נוספת היא שלשון חז"ל משמשת כיום גם ל"קישוט" הטקסט המשפטי – בדומה לשימוש הנרחב בלטינית באנגלית המשפטית.

אם כן, אילו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל ניתן למצוא בלשון המשפט שלנו? הנה כמה דוגמאות:

"העברת זכויות במקרקעין"

בלשון חז"ל, כל מילה שהסתיימה במ"ם ניתן היה לסיים גם בנו"ן – ולהיפך. את גירושים לעומת גירושין כולנו מכירים, כמו גם את נישואים לעומת נישואין – אבל במשנה ובתלמודים אפשר למצוא גם את "אדן" במקום "אדם", "שלון" במקום "שלום" ועוד. בשפה המשפטית החילופים (או "חילופין") הללו נפוצים ביותר: חוק המקרקעין, פקודת הנזיקין, דיני עונשין, הטעיה ביודעין, תימוכין לטענה וכו'.

למה זה קרה? השערה אחת היא שזה קרה בהשפעת הארמית, שסיומת הריבוי הרגילה שלה היא "ין". השערה אחרת היא שבאותה התקופה ההגייה של המ"ם והנו"ן השתנתה, ובסופי מילים שתיהן נשמעו בערך כמו הנו"ן המאונפפת של הצרפתים (שמעתם פעם צרפתי אומר "בונז'ור"? אז ככה). מכיוון שהגייתן הייתה זהה, הכותבים התבלבלו, או שפשוט לא הקפידו לאיית אותן כמו במקרא (כפי שרבים בימינו מתבלבלים למשל בין "אִם" ל"עִם").

"ערעורו נתקבל"

השפה העברית בנויה על שורשים שרובם בני שלוש אותיות (למשל פק"ד, כנ"ס). השורשים האלו מסודרים בשבעה בניינים, שלכל אחד מהם משמעויות קצת שונות המייחדות אותו מהשאר (למשל, המשמעות המרכזית של בניין הפעיל היא "גרם למישהו לפעול": הלביש = גרם למישהו ללבוש, האכיל = גרם למישהו לאכול).

בתקופת לשון חז"ל נוצר בניין חדש – נתפעל, שהיה מעין עירוב משמעויות של הבניינים נפעל (נפקד, נכנס) והתפעל (התפקדתי, התכנסתי). מבלי להיכנס לעומק ההסבר על המשמעות החדשה שנוצרה, אפשר לומר שעקרונית מדובר במשמעות שהיא יותר סבילה מפעילה (אם "השתנה" = עשה שינוי, אזי "נשתנה" = נעשה בו שינוי). הבניין המשונה הזה, שרובנו נתקלים בו כמעט אך ורק בסדר פסח ("מה נשתנה הלילה הזה") מככב כיום בכתיבה המשפטית, בעיקר בפסקי דין: "במקום שבו לא נתגלה הנזק ביום שאירע"; "התביעה נתבררה לפני השופטת"; "התובע נתמנה לדירקטור בבנק"; "תנאי העסקה נתמלאו על ידי שני הצדדים"; וכמובן, איך אפשר בלי הנוסח הוותיק שכל עורך דין מכיר מתעודת ההסמכה שלו – "וזאת לתעודה כי… נתקבל כחבר בלשכת עורכי-הדין".

"מצינו שניתן להורות על…"

"חיטיתי את הפצע ביוד", "קיניתי בו על המרצדס החדשה", "היא יושנת עד הצהריים" – שגיאות לשון כאלה, ועוד רבות אחרות, נוצרות בגלל תופעה בשם היקש (אנלוגיה) להטיות של שורשים אחרים. אנחנו רגילים לומר "היא כותבת"? מכאן קצרה הדרך לעשות אנלוגיה ולהניח שגם יש לומר ש"היא יושנת".

במקרה של "חיטיתי" ו"קיניתי" אנחנו עושים אנלוגיה בין שורשים שמסתיימים באות ה"א (צפ"ה, גל"ה) לאלו שמסתיימים באל"ף. למה זה קורה? כי אל"ף וה"א בסוף מילה נשמעות לנו באוזן בדיוק אותו הדבר – ולכן, כפי שאנו רגילים לומר "ציפיתי" ו"גיליתי" יישמע לנו טבעי מאוד לומר "קיניתי" ו"חיטיתי".

עכשיו, אם אומר לכם שאי שם בעתיד הרחוק עורכי דין יכתבו משפטים בסגנון "מיליתי את בקשת מרשי" – ולא רק שזה לא ייחשב לטעות, למעשה זה ייחשב לשפה גבוהה ומליצית במיוחד – בטח תחשבו שהשתגעתי. אבל זה למעשה די דומה (אם לא זהה) למה שעשו חכמינו זכרם לברכה כשהם – כן, כן – התבלבלו, ובהשפעת האנלוגיות יצרו מילים כמו "מצינו" במקום "מצאנו". דוגמאות נוספות אינן חסרות: "בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן פסק דין" במקום "לתת" (אנלוגיה להטיות עתיד אחרות: כפי ששם הפועל של "אגמור" הוא "לגמור", שם הפועל של "אתן" הפך בלשון חז"ל ל"ליתן"). תהליך זהה קרה גם ב"הזכות לישב בדין" (במקום "לשבת"). גם את לשון הציווי המקראית חז"ל שיבשו – "טול קורה מבין עיניך" (במקום "נטול"). כל אלה, ועוד מגוון שיבושי לשון שיקצר הפוסט הזה מלפרט, נחשבים בעברית בת ימינו לפעלים תקינים לחלוטין ואף מליציים במיוחד.

"מטעמים אלו נדחתה בקשה זו"

התופעות הללו אמנם אינן מיוחדות ללשון המשפט, אבל היות שבהרצאות ובסדנאות הכתיבה שאני מעבירה תמיד שואלים אותי מה ההבדל בין אלו לאלה, בין זו לזאת, בין אינני לאיני וכדומה – החלטתי שבכל זאת שווה לומר עליהן משהו.

ובכן, התשובה היא – אין שום הבדל. לפחות לא במשמעות. ההבדל היחיד הוא שכל אחת מהמילים בכל צמד שייכת לרובד לשוני אחר: זאת, אלה ואיני הן מקראיות, בעוד שזו, אלו ואינני נוצרו רק בהמשך, בלשון חז"ל. כך גם לגבי אנחנו (מקרא) ואנו (חז"ל), איך (מקרא) וכיצד (חז"ל), פה (מקרא) וכאן (חז"ל).

לפעמים, כשאני חושבת על התופעות הלשוניות המעניינות האלה (או "האלו"), אני תוהה אם אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסות להמשיך בחוג ללשון עברית. אלא שאז אני נזכרת בפרדיקטים חד-מקומיים ודו-מקומיים, בעיצורים מכתשיים-סותמים ובדיפתונגים שמתקיימת בהם אסימילציה מלאה – ומבינה, מעל לכל ספק סביר, שכבר הייתי מעדיפה לשנן בעל-פה את כל תקנות פסיקת ריבית והצמדה. בקיצור, כנראה שאין ברירה – את התזה שלי אאלץ לבסס על מאמרים משפטיים ופסקי דין, ואת האהבה לשפה העברית להותיר לפוסטים חופרים בבלוג.

רוצים לקבל בפייסבוק עדכון על פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם כאן. :-)

שימו לב: את הסדנה הקרובה של "ניסוח משפטי בהיר" אעביר ב-20.6 בשעות הבוקר. המעוניינים בפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?"

שבע שגיאות הלשון המפתיעות של עורכי הדין

בחנו את עצמכם: בקטע הקצר הבא ישנן (לפחות) שבע שגיאות לשון הנפוצות מאוד בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?

***

התובע הינו קבלן שיפוצים שהסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 2-5 על בסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח נטו ורכב. מאחר וכעבור כחודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו, הודיע להם התובע ביום 1.5.2013 כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמם. למחרת נפגשו הצדדים, ולאחר שיושבו ההדורים ביניהם הסכים התובע להמשיך במתן השירותים המובטחים במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו בתוך שבוע. התובע יטען, כי הנתבעים מעולם לא העבירו לחשבונו את הסכומים המגיעים לו. לאור התחמקות הנתבעים מתשלום חובם, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.

***

…זהו? סיימתם למצוא? מגניב. עכשיו אפשר לגלול למטה. רק שתי הערות קטנות לפני שנתחיל: ראשית, אני לא מתחייבת לתקינות לשונית מושלמת בפוסט, ולכן אפילו במשפט הזה הייתה כבר טעות. שנית, חשוב לומר שבין שלל הבעיות שאפשר למצוא בכתיבה המשפטית (בפוסט הקודם הצבעתי על חלקן) – בעיית שגיאות הלשון היא באמת השולית שבהן. עם זאת השפה היא כלי העבודה המרכזי של עורכי הדין (מישהו אמר "עט להשכיר"?), וככזאת ראוי שנדע להשתמש בה כיאות. שלא לדבר על העובדה שמדובר בבעיית הכתיבה הקלה ביותר לטיפול (כפי שנראה, לפעמים שינוי באות אחת בלבד יעשה את ההבדל בין התקני ללא-תקני).

…ואם קל כל כך לעשות את זה, אז למה לא, בעצם?

1. הינו

אוגד. זוכרים מה זה, חוץ ממילה עלומה משיעורי הלשון הרחוקים בכיתה י'? בגדול, האוגד הוא המילים הוא, היא, הם או הן כשאינן בתפקיד נושא המשפט. כך למשל, במשפט: "מיכל היא עורכת דין" – הנושא הוא "מיכל", האוגד הוא "היא".

אלא שבמקום להשתמש בארבע המילים הללו כאוגדים, רבים מעדיפים להחליף אותן במילים המרשימות יותר הינו, הינה, הינם והינן ("מיכל הינה עורכת דין"). הבעיה היא שאלו שעושים זאת שוגים פעמיים:

א. עקרונית, המילה "הינו" מורכבת משתי מילים פשוטות המוכרות לכולנו: "הנה" + "הוא" (כלומר – "הנה הוא"). היות שאיש אינו מתכוון לומר "מיכל הנה היא עורכת דין" או "התובע הנה הוא קבלן שיפוצים", אזי השימוש במילים הללו בתור אוגדים הוא שגוי. הנכון הוא להשתמש במקבילותיהן הפשוטות והתקינות-לשונית: "התובע הוא קבלן שיפוצים"; "מיכל היא עורכת דין".

אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").

ב. אם אתם בכל זאת מעדיפים להשתמש ב"הינו" ובנטיותיה, לפחות עשו זאת בלי יו"ד. הכתיב הנכון הוא הנו, הנה, הנם והנן – בדיוק כפי שאת המילה "הנה" אנחנו כותבים בלי יו"ד.

2. נתבעים 2-5

זה קרה אי-שם בשנת 1968: עורך דין נמרץ בשם אנוש בר-שלום חנה ברחוב ביאליק העמוס ברמת-גן בשעה 13:00 בצהריים. כשחזר למכוניתו הוא נחרד לגלות שקנסו אותו ב-50 לירות. בר-שלום סירב בתוקף לשלם את הקנס והגיע עם הסיפור עד לבית המשפט העליון, חמוש בטענה המקורית הבאה: לפי התמרור, החנייה ברחוב נאסרה בין השעות 7:00-19:00 – ובשפה העברית, טווח בין מספרים אמור להיכתב מימין לשמאל (הוא אפילו הביא איתו בלשן שיעיד על כך!). במילים אחרות: התמרור שאסר על חנייה ברחוב ביאליק בין השעות 7:00-19:00 אסר למעשה – לפי כללי העברית – על חנייה ברחוב בין השעות שבע בערב לשבע בבוקר. לפיכך לא הייתה כל מניעה חוקית לחנות שם בשעה 13:00 בצהריים.

ואכן, לפחות לפי חוקי העברית – בר-שלום צדק בהחלט. כל טווח בין מספרים בעברית אמור להיכתב מימין לשמאל, ולא כפי שכותבים אותו באנגלית. לכן, מעתה כתבו: "התובע והנתבעת היו נשואים בין השנים 1999-1981"; "התובע הסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 5-2" וכו'.

איך עושים את זה ב-Word? בקלות – פשוט מקלידים את המספר הגבוה קודם.

ומה לגבי בר-שלום? בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ומאז אותו סיפור מקפידות הרשויות להוסיף את המילה "עד" לכל התמרורים ("החנייה אסורה מהשעה 7:00 ועד 19:00"). באופן הזה, העירייה יכולה להמשיך לדפוק לכם קנסות.

3. מאחר ו

מילת הקישור היחידה בעברית (כן, היחידה!) שמתאימה אחריה האות וי"ו היא המילה "הואיל" ("הואיל והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את הדירה…"). האות וי"ו אינה תקנית לאחר כל מילת קישור אחרת. מאחר ו? היות ו? במקרה ו? הואיל וכולן שגויות, את כולן אפשר למחוק מהלקסיקון.

אז איך נכון להשתמש בהן? עם האות שי"ן אחריהן: "מאחר שכעבור חודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו…". באותו האופן נכתוב גם היות ש, במקרה ש וכו'.

4. יושבו ההדורים

נסו לומר היום לילד בן עשר ש"נפל לכם האסימון". רוב הסיכויים שהוא בקושי יעיף בכם מבט משתומם לפני שיחזור לשנע אריחים זוגיים באייפון (וגם את הרפרנס הזה אף אחד כבר לא יבין בעוד חודשיים). ואם ילד אינו מבין מקור של ביטוי מלפני עשרים שנה בסך הכול – זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו שאנחנו לא ממש מבינים (ולכן גם משבשים) ביטויים שמקורם לפני מאות ואלפי שנים*.

עכשיו תגידו לי, האם מישהו מכם יודע – באמת יודע – מה זה לעזאזל "הדור"? אם עניתם "לא" אתם בחברה טובה, כי מתברר שאף אחד לא באמת יודע. מדובר ב"מילה יחידאית", כלומר כזאת שמופיעה במקרא רק פעם אחת. בגלל כל מיני סיבות (שלא אפרט אותן כאן, אבל תאמינו לי שהן מעניינות) – ההנחה היא שמדובר בהרים. ואנחנו הרי לא "מיישבים הרים" כדי לפתור סכסוך בין אנשים, נכון? (אממ, אולי המתנחלים לא יסכימו איתי כאן). הרעיון הוא שאנחנו מיישרים אותם – כלומר, מסלקים את המכשול הבולט מהדרך – כדי לפתור את הסכסוך.

* למשל, מהי המדוכה הזאת שעליה אנחנו יושבים? ומה בדיוק הקטע עם הגולל שאנו סותמים? ולמה, הו למה, "למצער" זה לא "למרבה הצער"?

5. במידה ו

טוב, את הבעיה הראשונה פה אתם כבר מזהים לבד, נכון? (אם לא, דפדפו שני סעיפים אחורה)

הבעיה השנייה היא שהשימוש בביטוי "במידה ש" בתור תחליף למילה "אם" ("במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו") הוא מוטעה. לביטוי "במידה ש" משמעות אחת בלבד, והיא אינה משמעות של תנאי אלא של מידה יחסית. דוגמה לשימוש נכון תהיה למשל: "בחורף האחרון ירדו גשמים במידה שלא ירדו בעשר השנים האחרונות"; או "אסביר לך את השיעורים בכימיה אורגנית במידה שאדע" – כלומר, ככל שאשלוט יותר בחומר, כך אוכל להסביר לך אותו במידה רבה יותר.

אז מה כן לעשות? פשוט מאוד: להשתמש במילה "אם" במשפטי תנאי. אולי היא נשמעת קצת פשוטה וסתמית – אבל היי, לפחות היא תקינה לשונית.

6. התובע יטען, כי

תגידו, קראתם במקרה את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה"? אם לא, תנו לי לספר לכם שכל הפסקאות בו נראות בערך ככה: "נשים רבות סבורות, שהדרך היחידה לסיפוק צורכיהן, במסגרת של מערכת יחסים, היא מתיחת ביקורת על הגבר, כאשר זה עושה טעויות, או לעוץ לו עצות כשאינו מבקש". על נכונות הפסקה המעניינת הזאת אפשר להתווכח בהרבה מובנים, אבל במונחים של היום יש דבר אחד שבטוח שגוי בה – הפיסוק.

זה לא במקרה – הספר הזה תורגם לעברית בשנת 1994. סביב אותה תקופה האקדמיה ללשון החליטה שיש יותר מדי שימוש בפסיקים בעברית, ושהגיע הזמן להתחיל לקצץ בהם באכזריות. בין השאר החליטה האקדמיה לבטל (במרבית המקרים) את החובה להטיל פסיק לפני המיליות "כי", "ש" ו"אשר". לכן לא עוד "התובע יטען, כי הנתבעים לא העבירו לחשבונו…"; לא עוד "הנתבעת טוענת, שאינה מפלה בין מגזרים שונים". מעתה כתבו בדיוק כפי שאתם מדברים: "התובע יטען כי הנתבעים…"; "הנתבעת טוענת שאינה מפלה…"

7. לאור התחמקות הנתבעים

שימו לב: המילה "לאור" אינה משמשת בהקשרים שליליים. היא אמורה לשמש בהקשרים חיוביים או ניטרליים בלבד. לכן אפשר למחוק מהלקסיקון משפטים בסגנון: "לאור הבדיקות עלה חשד לבקע סרעפתי", "לאור בדידותה הקשה מאכלסת התובעת 23 חתולים בביתה" וכו'.

במה נחליף את "לאור" כשמדובר בהקשר שלילי? אפשר להשתמש בתחליפים ניטרליים (בגלל, בגין, בשל, כתוצאה מ…), או בתחליפים המתאימים להקשרים שליליים בלבד (בצל, בעטיו של, מחמת…).

ומה איתכם? איזו שגיאת לשון מעצבנת אתכם במיוחד? ספרו ספרו בתגובות!

הכתבה מבוססת על הרצאתם המשותפת של עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד דנה פאר "בעיות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית", המועברת מידי שנה בהשתלמות השופטים השנתית.

רוצים ללמוד על שגיאות לשון נפוצות נוספות של עורכי דין? אם כן, ליחצו כאן. :-)