בסיפור "בגדי המלך החדשים" מציעים שני נוכלים לארוג למלך בגדים עדינים במיוחד – כאלו שאנשים טפשים לא יוכלו לראות. כזכור, כל המבוגרים מעמידים פנים שהם מצליחים לראות את הבגדים, ורק ילד קטן אחד אומר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תראו, המלך עירום!" ובכך חושף את העמדת הפנים המתמשכת. ולמה אני מזכירה את הסיפור הזה? כי כשנתתי לבעלי לקרוא את המאמר "זכות הציבור להבין" שפרסמתי לאחרונה בכתב העת "עיוני משפט" – גם הוא אמר את מה שאמור עקרונית להיות מובן מאליו: "תגידי, באמת יש צורך במאמר אקדמי של 73 עמודים כדי להסביר למה לציבור הישראלי יש זכות להבין את הזכויות והחובות שלו?"
למרבה הצער, התשובה היא שיש צורך – כי משום-מה כולנו ממשיכים לקבל כמובנת מאליה את העובדה שטפסים ממשלתיים, מסמכים בנקאיים, חוזים צרכניים אחידים, הסכמי משכנתה, חקיקה, תקנות ועוד – מנוסחים כמעט תמיד בשפה בלתי אפשרית, מסורבלת, גדושה במשפטים שלא נגמרים ובמונחי ז'רגון מיותרים. כשמדובר במסמכים משפטיים שעורכי דין מטפלים בהם – מילא; הבעיה היא שרבים מהמסמכים והטפסים הנ"ל הם כאלו שהאזרח מתמודד עימם באופן עצמאי. מהי למשל היכולת של האדם הממוצע להבין את המשפט הזה[1] מתוך הסכם המשכנתה שלו מול הבנק? (למי שמעוניין לנסות – המשפט בהערת השוליים. וכן, מדובר במשפט אחד). זוהי כמובן רק דוגמה מייצגת אחת מיני רבות.
איך אפשר להבין את חוזה הסלולר הזה?!
המצב אינו חייב להיות כזה: ניסוי אמפירי שערכתי על טקסטים משפטיים בעברית העלה כי הקפדה על מספר עקרונות לשון מאפשרת לפשט טקסטים אלו תוך שמירה על כל הניואנסים המשפטיים שלהם. במילים אחרות: באמצעות מספר מצומצם של עקרונות לשוניים – שניתן להטמיע במסמכים בקלות ובעלות זניחה – ניתן להקל משמעותית על האינטראקציות היומיומיות של אזרחי ישראל עם המשפט.
אלא שכל עוד המחוקק לא יראה בזכות הציבור להבין זכות משפטית, כנראה שהמצב לא ישתנה. הרי זכות משפטית היא אינטרס שהמשפט תופס כחשוב מספיק כדי להטיל חובות שיבטיחו את מימושו. אין ספק כי כדי שטפסים ומסמכים המיועדים לציבור ינוסחו באופן בהיר – על המחוקק לחייב את הגופים שמנסחים אותם להשקיע בכך משאבים: לשכתב מסמכים קיימים, לנסח מסמכים חדשים באופן בהיר, למנות בעלי תפקידים שיפקחו על הנושא ועוד. לכן לדעתי הצעד הראשון הוא לשכנע את קובעי המדיניות בישראל בחשיבותה של זכות זו.
זכות הציבור להבין חשובה ממספר סיבות. ראשית, הגשמת כל הזכויות כולן – הזכויות לחינוך, לבריאות, לפרטיות, לגישה לערכאות ועוד – תלויה בכך שנבין מה מגיע לנו וכיצד אנו יכולים לדרוש וגם לקבל זאת (לדוגמה, כשבאוסטרליה פישטו טפסים המיועדים לבית המשפט למשפחה – מספר הבקשות שנדחו בשל טעויות צנח מ-42% ל-8% בלבד). זכות הציבור להבין הכרחית גם להגשמה מלאה יותר של עקרונות יסוד מרכזיים בשיטת המשפט שלנו, כגון עקרונות שלטון החוק והחוקיות (שהרי חוקים לא מובנים אינם יכולים להכווין התנהגות ואף עלולים להטעות); עקרון השיוויון (יכולת המימוש של מי שאינו מבין את זכויותיו מצטמצמת יחסית למי שיכול להבינן); עקרון שיתוף הציבור בהליך הדמוקרטי (על הציבור להבין את ההחלטות כדי שיוכל להשפיע עליהן) ועוד. נקודה חשובה נוספת היא טיפוח אמון הציבור בשלטון: מהניסוי עלה שהנבדקים שפטו טקסטים משפטיים מפושטים כהוגנים בהרבה מטקסטים משפטיים רגילים.
בעשור האחרון נצפו בישראל כמה יוזמות מעשיות ראשונות בנושא, אולם אין ספק שעבודה רבה עוד לפנינו. המשפטן הבריטי פרנסיס בניון כתב פעם: "דבר מוזר הוא שבני חברות חופשיות נשלטים, מיום הולדתם עד יום מותם, על ידי טקסטים שאינם יכולים להבין". אכן דבר מוזר הוא, והגיעה העת לשנותו. הגיעה העת שנעשה סוף כל סוף את המובן מאליו: נלביש את המלך בבגדים אמיתיים, ונפשיט את הטקסטים המשפטיים שלנו מסרבול מיותר.
אם יש לכם רעיונות לאופן שבו ניתן לקדם בישראל את זכות הציבור להבין, אשמח מאוד לשמוע – בהודעה פרטית או כאן בתגובות.
[1] "מבלי לפגוע ובנוסף לאמור בכל מסמך או חוזה עליו חתם או יחתום הלווה בקשר עם מסגרת האשראי ו/או בקשר עם החוזים, בכל אחד מהמקרים הבאים יהיה הבנק רשאי אך לא חייב להעמיד לפרעון מיידי את כל יתרות ההלוואות הבלתי מסולקות, לרבות ההלוואות והסכומים שמועד פרעונם טרם הגיע, הריבית עליהם שהצטברה עד למועד ההעמדה לפירעון מיידי, וכן ריבית הפיגורים, הפרשי הצמדה, הפרשי שער, ולדרוש את כל הסכומים שיגיעו לבנק על פי החוזים כולל עמלת פרעון מוקדם בתנאים, בשעורים ובסכומים המירביים בהתאם לקביעת בנק ישראל או כל רשות מוסמכת אחרת או הבנק, לפי הענין, וכל סכום אחר אשר יהיה בו לדעת הבנק כדי לפצות את הבנק בגין כל נזק שנגרם ו/או ייגרם לו עקב הסילוק המיידי כאמור או לפי בחירת הבנק, להעמיד לפרעון מיידי רק חלק מן ההלוואות ויתר הסכומים המגיעים מהלווה כמפורט לעיל, והבנק יוכל לממש מיד את הביטחונות המשמשים בידי הבנק להבטחת ההלוואה, לרבות הנכס ו/או הנכס הנוסף, או כל חלק מהם ולנקוט בכל האמצעים הניתנים על פי החוק ו/או על פי הסכם זה ו/או על פי החוזים." (מתוך ס' 12 להסכם משכנתה מסגרת משכון וערבות של לאומי משכנתאות).
במקור פרסמתי כתבה זו בגיליון מס' 7 של "לשון ומשפט" בעריכתו של עו"ד יוסף שטח ובהוצאת לשכת עורכי הדין. מקווה שתיהנו מהקריאה!
הביקורת על שפת המשפט אינה חידוש בן ימינו: כבר בשנת 55 לפני הספירה המליץ הפילוסוף קיקרו לעורכי הדין לוותר על "הנוקשות האופיינית לשפתנו המשפטית"; במאה השבע עשרה כתב שייקספיר כי "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים – המילים הושפל כבודן" ובמאה השמונה עשרה כתב סוויפט ב"מסעי גוליבר" כי לעורכי הדין "שפת עלגים מיוחדה, אשר לא ישמענה כל בן-תמותה מלבדם". ביקורת על השפה המשפטית נשמעת גם היום, והקומיקאי האמריקאי ויל רוג'רס הצליח לסכם אותה במשפט קולע אחד: "כשאתה קורא טקסט שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו".
אכן, רבים מסכימים שהשפה המשפטית קשה להבנה, אבל מעטים יודעים להסביר מדוע. וחבל. הרי אם נבין מהם המנגנונים ההופכים את השפה המשפטית לבלתי ידידותית לקוראים, אין ספק שיקל עלינו להימנע מהכתיבה המשפטית הסטנדרטית ולאמץ במקומה את עקרונות השפה הפשוטה. לפיכך, להלן אציג ארבע סיבות לכך שהשפה המשפטית מקשה על קוראיה – כולן מתחום הקוגניציה.
א. קיבולת זיכרון העבודה (או: למה כדאי לקצר משפטים ארוכים?)
בזמן שאנו קוראים משפט אנו מחברים כל מילה לשכנותיה, ובד בבד מפענחים את תפקידה התחבירי (האם היא נושא המשפט? תיאור זמן? תיאור מקום?). שני תהליכים אלה, המתרחשים במקביל, מאפשרים לנו בסופו של דבר לפענח את משמעותו הכוללת של המשפט.
בזמן קריאת המשפט מוחזקים כל המילים והתפקידים התחביריים בזיכרון העבודה שלנו – חלק ממנגנון הזיכרון לטווח קצר, שמאפשר לאדם להחזיק פריטי מידע במודעות ולהשתמש בהם. ואולם הקיבולת של זיכרון זה מוגבלת: ב-1956 קבע אחד המאמרים המצוטטים ביותר בתחום הפסיכולוגיה כי מספר הפריטים שאדם ממוצע יכול להחזיק בזיכרון העבודה שלו הוא "7 פלוס מינוס 2" (כלומר, בין חמישה לתשעה פריטים בו־זמנית). על ממצאי מחקר זה הועברו אומנם ביקורות, אבל בדבר אחד אין ספק: זיכרון העבודה שלנו – במידה זו או אחרת – אכן מוגבל בגודלו.
משפטים ארוכים – הנפוצים מאוד בכתיבה המשפטית – מחייבים אותנו להחזיק בזיכרון העבודה שלנו מספר רב של פריטי מידע בו־זמנית. החזקה זו דורשת מאמץ מנטלי לא מבוטל. השוו למשל בין המאמץ הנדרש מאתנו כדי להחזיק בזיכרוננו פריטי מידע ממשפט בן 30 מילים לעומת זה הנדרש מאתנו במשפט בן 12 מילים. במשפט הראשון, הסיכוי שנשכח כמה מהפריטים גדול בהרבה – ושכחה זו עלולה כמובן לפגום לא רק בהבנתנו את המשפט עצמו, אלא בהבנתנו את הטקסט בכללותו. כעת דמיינו טקסטים העמוסים במשפטים רבים בני 30 מילים ואף יותר – ותוכלו להבין את חומרת הבעיה הזו ושכיחותה בכתיבה המשפטית.
ב. יכולת השליפה מהזיכרון הסמנטי (או: למה רצוי להמיר מונחי ז'רגון במקבילות מוכרות?)
לצד הזיכרון קצר הטווח יש לנו גם זיכרון ארוך טווח. בזיכרון ארוך הטווח מצוי הזיכרון הסמנטי, שבו מאוחסן בין השאר הידע שלנו על השפה. כשציינתי בסעיף הקודם שבמהלך הקריאה אנו "מחברים כל מילה לשכנותיה" לא התכוונתי לחיבור טכני בלבד, אלא גם לשליפת משמעותן של המילים מהזיכרון הסמנטי. כשאנו קוראים משפט – למשל "התובעת הגישה ערעור על פסק הדין" – עלינו "לגשת" אל הזיכרון הסמנטי ו"לשלוף" מתוכו את משמעותה של כל מילה ומילה.
מה קורה כשאנו נתקלים במילה לא מוכרת? במצב כזה יש שלוש אפשרויות: 1. נבדוק את משמעות המילה; 2. נצליח להבין את משמעותה מתוך ההקשר; 3. האפשרות הגרועה מבין השלוש – לא נצליח להבין את המילה, ואולי אפילו נבין אותה באופן שגוי, ולכן נפרש את המשפט באופן שגוי (או לפחות לא מדויק. ובכתיבה המשפטית, גם ל"לא מדויק" עלולות להיות השלכות משמעותיות).
היות שהשפה המשפטית גדושה במילים שאינן שגורות ונפוצות, גדל הסיכון להתממשות האפשרות השלישית. המונחים המקצועיים (כגון "סבירות", "רשלנות", "הלכת יששכרוב") הם כמובן חלק חשוב והכרחי של המקצוע המשפטי ולא ניתן לוותר עליהם, אולם לעיתים קרובות מדובר בז'רגון מיותר שניתן להמירו במילים מקבילות ומוכרות. לדוגמה, קוראים רבים חושבים שמשמעותה של המילה "למצער" היא "למרבה הצער", היות שבזיכרון הסמנטי שלהם מתקשר השורש צע"ר לצער ועצב. דוגמה נוספת ובעייתית יותר היא המונח "עובר ל" – למשל במשפט "הנכס נרכש עובר ל-1.1.2019". היות ש"עובר ל" מתקשרת בזיכרון הסמנטי של מרביתנו ל"עבר" (כלומר עניין שעבר, תם, נשלם) יחשבו קוראים רבים שהנכס נרכש לאחר תחילת ינואר, בעוד שעל פי המשפט הוא נרכש דווקא לפני תחילת ינואר.
ג. הציפיות התחביריות (או: למה מומלץ לפתוח משפטים בנושא ובנשוא?)
פעם, לפני כעשר שנים, התגוררתי ביפן. אחד הקשיים הגדולים ביותר שלי בלימוד השפה היפנית נבע מכך שמיקומו של הפועל ביפנית הוא בסוף המשפט (או לפחות לקראת סופו). לדוגמה, כשרציתי להזכיר לחברה שקבענו ללכת לסרט, המשפט שהייתי אמורה להגיד לה ביפנית נשמע בערך ככה: "מחר בערב לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון נלך".
הסיבה לכך שמיקום הפועל בסוף המשפט הקשה עליי במיוחד נבע מהעובדה שבכל שפה קיימים "חוקי סבירות" – מעין הסכם לא־כתוב בין דוברי השפה שלפיו מבנים תחביריים מסוימים צפויים יותר מאחרים. בהיותי דוברת עברית ואנגלית, המבנה התחבירי הצפוי עבורי הוא שהפועל יופיע סמוך לתחילת המשפט ("מחר בערב נלך לסרט החדש של צ'אק נוריס בקולנוע שבקניון"). הסיבה לכך שלי (ולדוברי עברית אחרים) קל יותר להבין את הניסוח הזה היא שמשפטים המנוסחים על פי חוקי הסבירות של השפה קלים יותר להבנה.
חוק סבירות חשוב ומרכזי המאפיין את השפה העברית הוא שהנושא והנשוא צפויים להופיע סמוך לתחילת המשפט. הבעיה בכתיבה המשפטית היא שמשפטים רבים אינם נפתחים בנושא ובנשוא, אלא ברשימה ארוכה של הגדרות והתניות. לדוגמה:
"אם ייגרמו נזקים שעל המשכיר לתקנם המצריכים תיקון מידי והמשכיר לא יעשה כן בתוך 48 שעות – יהיה השוכר רשאי לתקנם על חשבונו."
הנושא והנשוא של המשפט ("יהיה השוכר רשאי") מופיעים במשפט זה 16 (!) מילים לאחר תחילתו (אגב, חשבו כמה פריטים על הקורא להתאמץ ולהחזיק בזיכרון העבודה שלו עד שהוא מגיע אל הנושא והנשוא ומבין בשביל מה הוא צריך לזכור אותם…). כעת השוו ניסוח זה אל ניסוח שבו מופיעים הנושא והנשוא בתחילת המשפט, ולפיכך קל בהרבה להבינו בקריאה ראשונה, למשל:
"השוכר יהיה רשאי לתקן על חשבון המשכיר נזקים שעל המשכיר לתקנם והמצריכים תיקון מידי, אם המשכיר לא יתקנם בתוך 48 שעות."
ד. אפקט המוחשיות (או: למה כדאי לאמץ כתיבה פועלית יותר?)
משמעותו של "אפקט המוחשיות" בפסיכולוגיה (concreteness effect) היא שעיבוד של מונחים מוחשיים (כגון "שולחן") קל למוחנו מעיבוד של מונחים מופשטים (כגון "צדק"). בניסויים שונים אשר בחנו יכולות של זיהוי מילים, זכירה שלהן והבנה של משפטים – תוצאות המבחנים היו טובות יותר כשהציגו לנבדקים מונחים מוחשיים.
בהתאמה, בוודאי שמתם לב לכך שהפרק הקל ביותר לקריאה בפסק הדין הוא פרק העובדות. זאת מכיוון שהעובדות בהכרח כתובות במילים מוחשיות: "האב נטש את בנו ונסע לארגנטינה"; "פליטים מדרפור נכלאו בטעות"; "הונדה סיוויק התנגשה במאזדה" – ובקיצור, מישהו עשה משהו למישהו אחר. לעומת זאת, פרקי הטענות והדיון הם מופשטים הרבה יותר, היות שהם מבוססים בין השאר על רעיונות משפטיים מופשטים כגון כללים, עקרונות, אינטרסים וזכויות ("המשיב אינו מקיים את חובותיו כהורה"; "חירותם של התובעים נפגעה"; "ההתנגשות אירעה באשמת הנתבע").
רעיונות מופשטים נוטים לבוא לידי ביטוי בשימושי לשון המאפשרים כתיבה מופשטת, למשל בשימוש בשמות פעולה במקום בפעלים או בתארים (למשל כתיבה על "רשלנות" במקום על "נהג רשלן" או על "נהג ששלח מסרון בעת הנהיגה"). לעיתים קרובות נובעת אומנם הכתיבה משפטית המופשטת מכורח המציאות – אבל היות שכתיבה מופשטת קשה יותר להבנה, תמיד חשוב לוודא שהיא נובעת מצורך אמיתי ולא מהרגל אוטומטי.
לסיכום: "יותר מכל תחום אחר," כתב שופט בית המשפט העליון צבי טל במאמרו 'לשון המשפטנים', "לשון החוק והמשפט, העוסקת בזכויותיו ובחובותיו של כל אדם, אמורה להיות מובנת וברורה לכל אדם". על כן אני מקווה שהגדלת המודעות למנגנונים הקוגניטיביים המקשים על הקוראים תתרום – ולו במעט – לפישוטה של השפה המשפטית שלנו.
בין כתיבה משפטית לקמפיינים פוליטיים קיימים אומנם לא מעט הבדלים, אבל בסופו של דבר – כדי לשכנע את השופטת או כדי לשכנע את הבוחרת – כולם משתמשים בדיוק באותם האמצעים הרטוריים שהפילוסוף היווני אריסטו תיאר בספרו "רטוריקה" כמה מאות טובות לפני הספירה.
על רקע תקופת הבחירות הסוערת שבה אנו מצויים, הפוסט הנוכחי יעסוק בארבע טכניקות שכנוע שבמהלך השבועות האחרונים אנחנו מוקפים בדוגמאות שלהן: עיצוב האתוס, חזרות, "אפקט הראשונות" ומילים טעונות. בפוסט אדגים כיצד הטכניקות הללו באות לידי ביטוי הן אצל עורכי דין ושופטים והן אצל קמפיינרים פוליטיים, וכן אסביר כיצד נכון להשתמש בהן ומהם המכשולים שמהם כדאי להיזהר.
רק הערה אחת חשובה לפני שנתחיל: חרף הנושאים שבהם הוא עוסק, הפוסט הזה אינו נועד להבעת עמדה פוליטית – ולכן תגובות פוליטיות יימחקו באלגנטיות.
עיצוב האתוס של נתניהו
לפי אריסטו, על כל נאום משכנע לכלול שלושה רכיבים: אתוס, פאתוס ולוגוס. הפאתוס הוא פנייה אל הרגש של המאזינים והלוגוס הוא פנייה אל ההיגיון והשכל הישר שלהם. האתוס, לעומת זאת, הוא הרושם שהנואם מעוניין ליצור על הקהל. לדוגמה, האם הנואם מעוניין ליצור רושם אמין? אומלל? רציני? מצחיק? נרדף?
בעולם המשפט המצב קצת שונה. חרף העובדה ש"הדובר" או "הנואם" הוא עורך הדין – האתוס הרלוונטי הוא האתוס של הלקוח, שאותו חשוב לעצב באופן שיתאים לטיעון המשפטי. "התובעת היא עיתונאית ידועה ועתירת ניסיון" הוא אתוס שמתאים למשל למקרה שבו התובעת פוטרה מעבודתה בעיתון שלא כדין, אבל מתאים פחות למקרה שבו נעדיף שהתובעת תצטייר כלקוחה קטנה וחסרת אונים מול חברת סלולר גדולה ואימתנית. לכן, הכלל החשוב ביותר בעיצוב האתוס הוא זה: יש להכליל את הפרטים שתורמים לו, ולהשמיט (או לפחות לטשטש) אל אלו שסותרים או מחלישים אותו.
נתניהו הוא דוגמה לפוליטיקאי שמצליח לעצב את האתוס שלו בצורה מופתית. מאז תחילת הפרשיות המשפטיות בעניינו ובעניינה של רעייתו, נתניהו מקפיד לעצב לעצמו אתוס של מנהיג בעל שיעור קומה עולמי – שנרדף פוליטית מבית על שטויות. זהו אתוס תלת-ראשי מתוחכם ("מנהיג גדול" / "נרדף פוליטית" / "על שטויות") שהניגוד החריף בין חלקו הראשון לבין השניים האחרים גורם לכך שהרדיפה תצטייר לא כרדיפה "רגילה", אלא כרדיפה קטנונית במיוחד (ע"ע "בפעם הראשונה בהיסטוריה מגישים כתב אישום נגד רעיית מנהיג על פתיתים וחמגשיות").
שלושת חלקי האתוס האלה מצויים בכל התייחסות של נתניהו לפרשיות המשפטיות, וכל אחד מהם מובלט יותר-או-פחות בהזדמנויות שונות, בהתאם לסיטואציה. לרוב ה"מנהיג" וה"שטויות" מובלטים קצת יותר (היות שהם משדרים תחושה של עוצמה ושל "business as usual") אבל לפעמים זוכה דווקא הרדיפה הפוליטית למרכז הבמה.
בואו ניזכר, למשל, בתגובתו של נתניהו לכתב החשדות בעניינו. באופן כאילו לא קשור – אבל בעצם ממש כן – התגובה לא נפתחה בהתייחסות לחשדות, אלא במילים:
"אזרחי ישראל, אמש נפגשתי במוסקבה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הבהרתי לו שנמשיך לפעול במלוא העוצמה […] אני מודה לידידי הנשיא פוטין שקיבל את דבריי בברכה. כששבתי לישראל שמעתי הבוקר את דברי התמיכה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ […] אני מודה לידידי הנשיא טראמפ על דבריו […]"
רק לאחר שהקדיש זמן מה לביסוס אתוס "המנהיג" עבר נתניהו לחלקו השני – "הנרדף פוליטית". זהו החלק באתוס שנתניהו בחר להבליט במיוחד באותו ערב, ולכן רוב הנאום עסק בו:
"השמאל יודע שעם הישגים כאלה הם פשוט לא יכולים לנצח אותנו בקלפי, ולכן במשך שלוש שנים הם מבצעים נגדנו רדיפה פוליטית […] מסע ציד חסר תקדים […] מכבש לחצים בריוני בלתי פוסק […] דבר חמור ביותר שפוגע בדמוקרטיה הישראלית […] העיתוי הזה שערורייתי […] לא רק שתופרים תיקים, אני חושב שכבר תופרים חליפות […]"
גם החלק השלישי באתוס – "על שטויות" – זכה להתייחסויות שונות:
"עלילות מגוחכות ומרושעות […] לא היה כלום. כפי שאצלי אין כלום […] זה מגדל קלפים שקורס […] פייק 1000, פייק 2000, פייק 4000 […]"
מכיוון שהאתוס עבר כחוט השני לאורך כל הנאום, ומכיוון שהחלק של הרדיפה הפוליטית הובלט במיוחד באותו נאום – שימו לב שהוא גם הניב בדיוק את הכותרות הראשיות שנתניהו כיוון אליהן: "נתניהו הגיב: 'מסע ציד חסר תקדים, עלילת דם'" (Ynet); "נתניהו הגיב להחלטת היועמ"ש: 'מסע ציד להפלת ממשלת הימין'" (ואללה); "נתניהו: השמאל יצא למסע ציד להפלת ממשלתי, פרקליט המדינה מפלה אנשי ימין" (הארץ).
לכן, כשחברה אמרה לי: "וואי, ראית את הנאום אתמול? ביבי ממש לא היה במיטבו, ראו שהוא נסער" – הסכמתי איתה רק חלקית: נכון, נתניהו נראה נסער – אבל הוא בהחלט היה במיטבו. תחשבו על זה: עומד אדם מול עשרות מצלמות, והמסר המרכזי שלו הוא שכל המערכת – הפוליטית, המשפטית, התקשורתית – רודפת אותו. כשזה האתוס שאתה מעוניין להבליט, אתה לא רוצה להיראות זחוח ולהשפריץ ביטחון עצמי. ברגעים שבהם אתה טוען שכל המערכת רודפת אותך – אתה חייב להיראות מוטרד ונסער. אפילו אריסטו היה מאשר – ככה בונים אתוס מושלם.
החזרות של מרצ ושל כחול לבן
נוסף על חלוקת הנאום לשלושה רכיבים, יצר אריסטו רשימה של "אמצעים רטוריים" – כלומר, מגוון טכניקות לשוניות שמסייעות באמנות השכנוע. אחת מאותן טכניקות היא חזרות.
ככלל, חזרות משמשות להדגשה. הרעיון הוא שאם נחזור על מסר שוב ושוב – הוא יובלט, וכך ימשוך את תשומת הלב. טכניקת החזרות היא נפוצה בכתיבה המשפטית. ראו למשל את המשפט הזה, מפסק הדין בעניינו של אלאור אזריה: "בסופו של דבר, לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי". המשפט כולל ארבע חזרות – במילים שונות – על מסר אחד: "הלחץ הציבורי לא השפיע על בית המשפט".
לטכניקת החזרות מספר וריאציות: אפשר לחזור על אותה המילה; אפשר לחזור על מבנים תחביריים דומים; אפשר לחזור (כפי שראינו) על מילים שונות המעבירות מסר זהה. חזרות הן טכניקה יעילה מאוד, אבל היות שהן עלולות לייגע – חשוב לזכור שני כללי זהב לגביהן: אל"ף, יש להשתמש בהן בצמצום. בי"ת, יש לחזור אך ורק על המסר החשוב לנו ביותר – כי כשמשתמשים בחזרות עבור מספר מסרים שונים, התוצאה הבלתי-נמנעת היא ששום מסר אינו מודגש.
הסרטון הבא של מרצ הוא דוגמה לשימוש מוצלח בחזרות. ראשית, הוא קצר (כ-30 שניות) ולכן מספר החזרות מצומצם יחסית והן אינן מספיקות לייגע. שנית, למרות שלכאורה נראה שהוא עוסק בתחומים רבים, בפועל יש בו רק מסר אחד, והוא: "מרצ תביא למהפך בכל התחומים החשובים":
"משכורות שוות לנשים – זה מהפך; שתי מדינות שחיות בשלום – זה מהפך; להתחתן עם מי שאתה רוצה – זה מהפך; השוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום – זה מהפך […]"
לעומת זאת, הסרטון הבא של כחול לבן חוטא כמעט בכל חטא אפשרי של שימוש בטכניקת החזרות. ראשית, כסרטון שמשתמש בטכניקת החזרות הוא קצת ארוך מדי – אבל זה לא היה כל כך בעייתי אלמלא החטא השני: שימוש בחזרות כדי להדגיש ארבעה מסרים שונים לפחות.
לכאורה, הסרטון נפתח במסר אחיד וברור, שניתן לתמצת במילים: "כחול לבן חזקה בביטחון". ראשון מופיע גנץ, שאומר: "אותי אתה תלמד מה זה חזק?" יעלון: "פיקדתי על גדודים, על חטיבות, על אוגדות"; אשכנזי: "השמדנו את הכור בסוריה"; גנץ: "חיסלתי את אחמד ג'עברי". כל החזרות אחידות ופוזיטיביות (כלומר – מסבירות "למה כן אנחנו" ולא "למה לא נתניהו").
רק שאז – בערך באמצע הסרטון – מפציע לפיד עם היציאה הלא-קשורה: "מכרת את החינוך של הילדים שלנו לסמוטריץ'" (מסר נגיטיבי: חינוך!); בהמשך, שוב לפיד: "יש נגדך כתב אישום" (מסר נגטיבי: פלילים!); אשכנזי: "ואתה ממשיך לטעון שזה מסע ציד נגדך?" (מסר נגטיבי: התקרבנות!). כלומר, בתפנית חדה משתנה פתאום המסר הפוזיטיבי "כחול לבן חזקה בביטחון" למסר הנגטיבי "רק לא ביבי".
מכל הסלט הזה נוצר סרטון מייגע, שאף מסר בו אינו מודגש – לא הפוזיטיבי ולא הנגטיבי. והחטא הגדול מכולם מגיע בשניות האחרונות, הכוללות חזרה על שני מסרים נוספים וסותרים: "תודה על עשר שנים," אומר לפיד, "אנחנו ממשיכים מכאן" – וקאט מהיר לגנץ, שאומר: "אני ממשיך מכאן". סירייסלי, חברים?
"אפקט הראשונות" של הליכוד
מילים הן כמובן סופר-חשובות – אבל טכניקה חשובה נוספת היא הסדר שבו מעמידים אותן. אז אם שאלתם את עצמכם למה בליכוד מקפידים להתייחס לאיחוד של גנץ ולפיד כאיחוד "לפיד-גנץ" דווקא (ולא כאיחוד "גנץ-לפיד", המתבקש יותר) – הסיבה המדעית לכך היא "אפקט הראשונות".
"אפקט הראשונות" (primacy effect) משמעותו שפריטי המידע הראשונים משפיעים מאוד על התייחסותו של הנמען לפריטי המידע שמופיעים אחריהם. בניסוי קלאסי שערך החוקר סולומון אש (Asch) בשנות ה-40, הוצגו לנבדקים שתי רשימות שהכילו תכונות של אדם (לצורך העניין נקרא לו ראובן). למחציתם נאמר כי ראובן הוא "אינטליגנטי, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי" ולמחציתם השנייה נאמר כי ראובן הוא "קנאי, עקשן, ביקורתי, אימפולסיבי, חרוץ ואינטליגנטי".
בניסוי התגלה כי הנבדקים התרשמו בצורה חיובית יותר מראובן הראשון – זה שתכונותיו הוצגו מהחיוביות אל השליליות. זאת מכיוון שהנתונים החיוביים "צבעו" את הנתונים שהופיעו אחריהם באור מחמיא יותר. כך למשל, אחד מהנבדקים הצדיק את העקשנות והאימפולסיביות של ראובן בכך שאדם אינטליגנטי אינו ממהר לאמץ רעיונות שאינו מסכים איתם.
בכתיבה המשפטית, "אפקט הראשונות" בא לידי ביטוי בסדר הצגת העובדות והטענות: מהן העובדות הראשונות שכדאי שנציג בנוגע ללקוח שלנו – האם נתייחס ראשית למקום עבודתו? למצבו הבריאותי? ואולי דווקא למהות התביעה שהגיש? כמו כן, מהו הטיעון הראשון שנעלה בעניינו?
בעולם הקמפיינים הפוליטיים, האפקט הזה הוא שיוצר שילובים כגון "לפיד-גנץ". הרי לא סתם נבחר גנץ לעמוד בראש כחול לבן – סקרים הוכיחו שמצביעים רואים בו מועמד לגיטימי יותר לראשות הממשלה. וזוהי, ללא ספק, סיבה מצוינת לליכוד לעולם לא לכנות את האיחוד הזה "גנץ-לפיד".
המילים הטעונות של דרעי וחד"ש-תע"ל
מילים טעונות הן מילים שמעוררות בנו קונוטציות. כשאנו מנסים לשכנע, נבחר כמובן במילים שמעוררות את הקונוטציות שמתאימות לנו. השוו למשל בין המותגים "פסטה בליסימה" ו"פסטה שפרינצע". גם "בליסימה" וגם "שפרינצע" משמעותן "יפהפיה" – אבל בעוד ש"בליסימה" מעוררת בנו קונוטציות של איטליה ורוטב שמנת-פטריות-יער-כמהין, "שפרינצע" מעוררת בנו קונוטציות של גפילטע פיש וכדורי נפטלין.
מילים טעונות הן כלי מרכזי בכתיבה המשפטית. זוכרים למשל את פסק דין בוטקובסקי? הערכאות השונות עסקו בשאלה האם זכרון הדברים התגבש או לא התגבש לכדי חוזה מחייב. בית המשפט המחוזי תיאר את זכרון הדברים כ"טיוטה" ש"שורבטה" על שני דפים מ"מחברת של ילדים"; בית המשפט העליון תיאר אותו כ"שני דפי מחברת" ש"נרשמו" עליהם "מקור והעתק". התיאור העובדתי לכאורה זהה – אבל המילים השונות (שאין ספק שנבחרו בקפידה) מעוררות קונוטציות שונות לחלוטין, שמתאימות בסופו של דבר להכרעות השונות של שני בתי המשפט.
למילים טעונות שני יתרונות: ראשית, הקונוטציות "קופצות" לנו לראש באופן אוטומטי, ולכן פועלות גם על מסלול השכנוע הלא-מודע; שנית, הן חוסכות במקום – כי לפעמים מילה טעונה מוצלחת אחת שווה עשרים מילות תואר (יתרון חשוב במיוחד לקראת הרפורמה ההולכת וקרבה בסדר הדין האזרחי…).
שני יתרונות אלה באים היטב לידי ביטוי בסלוגנים של ש"ס ושל חד"ש-תע"ל. נתחיל בסלוגן של ש"ס: "ביבי צריך אריה חזק". משחק המילים הפשוט הזה משחק על הקונוטציות האוטומטיות שהמילה "אריה" מעוררת בכולנו – חזק, נחוש, תקיף, נמרץ, מלך. הקונוטציות האלה אמורות לגרום לנו – באופן מודע יותר או פחות – לייחס את כלל התכונות האלה לאריה דרעי. וכל זה במסר קצר וקליט בן ארבע מילים בלבד.
שימוש מבריק נוסף בטכניקה של מילים טעונות ניתן לראות בסלוגן של חד"ש-תע"ל: "נוהרים לקלפיות!" הסלוגן הזה מרפרר, כמובן, לסרטון השנוי-במחלוקת של נתניהו מבחירות 2015, ומעבר למילים טעונות הוא משתמש גם באמצעי הרטורי הנהדר אירוניה (שלא ארחיב לגביו בפוסט הנוכחי, בין השאר כי הוא לרוב פחות מתאים לכתיבה המשפטית).
כשנתניהו השתמש בזמנו במילים האלה* כדי לנסות לומר: "סכנה! הערבים נוהרים לקלפיות!" – הוא הפך אותן למילים שמעוררות בכולנו קונוטציות חזקות ביותר. כיום, הקונוטציות האלה מעוררות במצביעים הפוטנציאליים רגשות שליליים חזקים נגד יריביהם הפוליטיים ("היי! אמרו עלינו שאנחנו 'נוהרים לקלפיות' בקטע רע. איזו חוצפה!") וגם מדרבנות אותם לפעולה ישירה ("יאללה! אז עכשיו באמת נוהרים לקלפיות – ומשנים את השלטון!").
*לסיום, קבלו אנקדוטה מעניינת: בפועל, נתניהו מעולם לא אמר או כתב את המילה "נוהרים" בהקשר זה; למעשה, הציטוט המקורי מדף הפייסבוק של נתניהו היה: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי". רק מאוחר יותר – בציטוטים לא מדויקים שאזכרו את הנושא, למשל של זהבה גלאון ושל אחמד טיבי – הופיעה פתאום המילה "נוהרים", התקבעה בתודעה הציבורית והפכה, לגמרי בטעות, למילה טעונה. מעניין, לא?
המוזיקה של הכתיבה היא נושא שמדריכי כתיבה נוטים לדלג עליו. וזה חבל, כי לכתיבה ולמוזיקה יש הרבה במשותף: קטע ש"זורם" כל כך בטבעיות עד שאנו מתפלאים שכבר הגענו לסופו; פסקה שמעוררת בנו דפיקות לב מואצות; מילה ש"מכה" בהפתעה – המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי בכל ההשפעות הרגשיות האלה. ולכן המוזיקה שבכתיבה היא חשובה. מאוד.
לפוסט הנוכחי שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לעורר מודעות לחשיבותה של המוזיקה בכתיבה בכלל ובכתיבה המשפטית בפרט; השנייה היא להמליץ על ארבע טכניקות פשוטות ויעילות לשיפורה במסמכים משפטיים.
א. ככלל, גוונו באורכי המשפטים
במשפט הזה יש חמש מילים. ובזה יש חמש מילים נוספות. משפטים כאלה אינם בעייתיים כשלעצמם. אבל ביחד הם נשמעים מונוטוניים. רק תקשיבו למה שקורה כאן. הכתיבה הזאת הולכת ונעשית משעממת. הצליל שלה מתחיל להישמע חדגוני. מזכיר במידת מה תקליט שנתקע. האוזן שלנו נואשת לקצת גיוון.
את הפסקה הקודמת לא אני חיברתי (לצערי). חיבר אותה הסופר והעיתונאי גארי פרובוסט, שרצה להדגים מה קורה כשמשתמשים רק במשפטים דומים באורכם. בין אם מדובר ברצף של משפטים קצרים, בינוניים או ארוכים (המצב הנפוץ-יותר בקרב עורכי הדין), הבעיה הבסיסית היא זהה: אורכי משפטים דומים מובילים למקצב קריאה מונוטוני – והמונוטוניות הזאת מרדימה את הקורא.
"כעת, הקשיבו לזה" – ממשיך וכותב פרובוסט – "אני מגוון את אורכי המשפטים, ובכך יוצר מוזיקה. מוזיקה. הכתיבה שרה. יש לה מקצב נעים, תנועה קלילה, הרמוניה". ואכן, הפתרון למקצב קריאה מונוטוני הוא להקפיד ולגוון באורכי המשפטים. על כן הקפידו לשלב בכתיבתכם משפטים קצרים, בינוניים וארוכים*. יכול להיות שהקורא שלכם עדיין ישתעמם ממה שכתבתם על שיעור המס המיוחד לשבח הריאלי במכירה חייבת של דירת מגורים מזכה** – אבל היי, לפחות זה לא יהיה באשמת המקצב.
*(ארוכים במידה, כן? כי משפטים ארוכים מדי הם בעייתיים כשלעצמם. אבל על זה כבר כתבתי בפוסט אחר)
**(נדמה לי שזה דבר אמיתי)
ב. עוררו את הקורא עם"כתיבת-סטקטו"
כשמדברים על מקצב "טוב" או "נכון" – הן במוזיקה והן בכתיבה – לרוב מתכוונים למקצב טבעי וזורם. עם זאת, מקצב הכתיבה ה"נכון" לקטע מסוים תלוי גם במסר שאנו מעוניינים להעביר. זוהי הסיבה לכך שקראתי לסעיף הקודם "ככלל, גוונו באורכי המשפטים": מצד אחד, אנו רוצים שהכתיבה שלנו תהיה זורמת וסוחפת; מצד שני, כדאי שנשבור פה ושם את המקצב הנעים הזה – בקטעים שמצדיקים זאת.
אחת מטכניקות ה"שבירה", שמתאימה במיוחד לעולם המשפט, היא כתיבה במקצב סטקטו. סטקטו (staccato) הוא מושג מוזיקלי שמורה להפריד בין צליל לצליל, כך שאלו יישמעו קצרים, קופצניים ומקוטעים (דמיינו את נטע ברזילי בהתחלה של TOY). מבחינה רגשית, מקצב הסטקטו יוצר במאזינים רמת עוררות גבוהה, ולכן הוא מעלה בהם רגשות שאופייניים לעוררות: שמחה, נחישות, פסקנות, דחיפות, עצבנות, מתח, כעס וכדומה (הרגש הספציפי שיעלה תלוי במאפיינים נוספים של המוזיקה, כגון סולם ועוצמה).
גם בכתיבה ניתן להשתמש באותה הטכניקה. הקווים המנחים של כתיבת הסטקטו הם שלושה: א. רצף של משפטים קצרים יחסית (מומלץ שמרביתם לא יהיה זהים באורכם, ע"ע ס' הגיוון) ; ב. היעדר (או מיעוט) מילות קישור ביניהם; ג. השמטה של כל מילה הניתנת להשמטה. עמוס עוז, למשל, משתמש בטכניקה הזאת בספרו "מתחילים סיפור", כשהוא מנסה לתאר סדרת נסיונות כושלים לכתוב פתיחה לסיפור –
"יושב. מקשקש על הדף. מקמט. זורק לסל. מקשקש. צורות. פרחים. משולשים. מעויינים. בית עם ארובה."
הכתיבה החדה והמקוטעת הזאת, נטולת מילות הקישור ומילים מתבקשות אחרות (כגון "אני") מעבירה בבירור את רגשות התסכול והמתח של הכותב. למרות העובדה שהוא אינו אומר עליהן ולו מילה מפורשת אחת, התחושה היא שהוא תיכף קם מהכיסא, קורע את הדף ובועט ברומבה. לעומת זאת, ראו את ההבדל הרגשי שיוצרת כאן כתיבה רגילה:
"ראשית אני יושב, בהמשך מקשקש על הדף, ולבסוף מקמט וזורק לסל. אחר כך אני מקשקש צורות שונות, כגון פרחים, משולשים, מעויינים, ולסיום מוסיף גם בית עם ארובה."
היכן הדחיפות, התסכול והמתח? התפוגגו כמעט לחלוטין; הקורא שלנו רגוע למדיי, ולכן גם רחמיו על הכותב המתוסכל – שכעת מצטייר בעיניו ככותב מתוסכל-הרבה-פחות – פוחתים בהתאם.
ובעולם המשפט?
בעולם המשפט נוכל להשתמש בכתיבת-סטקטו כשאנו מפרטים הנמקה מרכזית בטיעון שלנו, ומעוניינים לשדר לגביה נחישות ופסקנות. השופט אהרן ברק הרבה לעשות זאת בפסקי דינו: "הקורא נתקל במשפטים הקצרים 'השקולים', במקצב הסטקטו הפסקני. האמירות מופיעות כאמירות מוחלטות ונקיות, בעלות ריתמוס כמעט מיסטי […] והצורך לחזור ולערער/להרהר בהן אינו מתעורר" (רועי עמית, "העמדות של (ה)קאנון: הטקסט הברקי כקאנון בהתהוות"). הנה דוגמה לכתיבת-סטקטו נחושה האופיינית לברק, מתוך דנ"א נחמני נ' נחמני: "זו ציפייתם הלגיטימית של רות ודני נחמני. זהו הבסיס לכל פעולה בביציות המופרות. זהו היסוד לכל ההוויה ביניהם. זוהי התשתית להורות שלהם. אין זו הורות 'חד משפחתית'. תורם הזרע אינו עלום. זוהי הורות משותפת בכל אתר ואתר".
גם תיאורים עובדתיים דרמטיים יכולים להשתדרג בעזרת כתיבת-סטקטו. זוכרים את פרשת כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה לאחר שזה התעלל בה שנים ארוכות? השופטת דורנר, שרצתה לעורר אמפתיה כלפי הנאשמת, הקפידה לכתוב את התיאור העובדתי מנקודת מבטה של בוחבוט עצמה – ואולם דורנר לא הסתפקה בטכניקת נקודת המבט, וחידדה את המסר עם כתיבת-סטקטו:
"בתאריך 18.2.94 הוגדשה הסאה. הבעל הכה אותה מכות קשות במעמד שלושת בניה. היא נסוגה לחדר השינה וביקשה נפשה למות. בחדר היה רובה גלילון שבנה החייל הביא עמו. היא טענה אותו במחסנית ודרכה את הנשק. לשמע קול הדריכה התקרב הבעל לפתח חדר השינה. אזי היא כיוונה את ההדק לעברו וירתה ירי אוטומטי עד שהמחסנית התרוקנה. כך הוא נהרג".
מכיוון שהתיאור העובדתי הוא מנקודת מבטה של בוחבוט, כתיבת הסטקטו מאפשרת לקוראים להזדהות עימה ברמה הגופנית ממש: עם סערת רגשותיה, עם פעולותיה התזזיתיות, עם רגשות הלחץ, הדחיפות וחוסר האונים. נסו להמיר את הפסקה הזו לכתיבה רגילה – ההבדל יהיה דרמטי.
ג. ככלל, אל "תדחפו" הסגרים לאמצע המשפט
פעם למדנו בשיעורי לשון על "הסגרים": הערות שונות של הכותב לגבי תוכן המשפט. למשל, במשפט "למרבה המזל, התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה" – ההסגר "למרבה המזל" מאפשר לכותב להביע את תחושתו החיובית על היעדרה של התובעת מזירת התאונה.
כעת נמקם את ההסגר באמצע המשפט: "התובעת, למרבה המזל, לא נכחה במקום בעת התאונה". בכך יצרנו שתי קטיעות: הראשונה היא מחשבתית, כי ההסגר קוטע את רצף התוכן ("התובעת לא נכחה במקום בעת התאונה"); השנייה היא מקצבית, מכיוון שההסגר מוקף בזוג פסיקים, ואלו מכריחים את הקורא להאט ולהתעכב עליו מעט.
על כן מומלץ למקם את ההסגרים בתחילת המשפט (ולעיתים בסופו): שם הם גם אינם קוטעים את רצף התוכן וגם דורשים רק פסיק אחד (אם בכלל). אפשרות לא רעה נוספת היא להשאיר את ההסגר באמצע המשפט אבל לוותר על זוג הפסיקים. שימו לב שאת זה ניתן לעשות רק כשההסגר קצר מאוד ("הבקשה נדחתה כאמור בבית המשפט", "נזקיו מסתכמים כנראה במאות אלפי שקלים").
ואולם, כאמור בכותרת הסעיף – זהו רק הכלל. ישנם שני יוצאים מן הכלל: הראשון הוא כל אותם מקרים שבהם ההסגר עצמו חשוב. במקרים כאלו דווקא נעדיף למקם את ההסגר באמצע המשפט. לדוגמה: "המשיב, לטענתו, לא חשב שעליו לבדוק את נושא זכויות היוצרים". ההסגר "לטענתו" – הממוקם באמצע המשפט ובין זוג פסיקים – קוטע את הזרימה המוזיקלית של המשפט ומכריח את הקורא להתעכב עליו מעט, ובאופן הזה אנו מצליחים לרמוז באלגנטיות כי המשיב מבלבל את המוח.
היוצא מן הכלל השני הוא שלפעמים – מסיבות מוזיקליות טהורות – המקצב פשוט יישמע טוב יותר אם נמקם את ההסגר באמצע המשפט. ככה זה, במוזיקה אין תמיד הסברים לוגיים; לפעמים זה רק עניין של מודעות והקשבה. מה שמוביל אותנו בטבעיות אל הסעיף האחרון –
ד. קראו בקול
לסיום – טיפ קצרצר אך חשוב, שרלוונטי ליישומן של כל הטכניקות שפורטו לעיל:
כשאתם רוצים לוודא שמקצב הכתיבה שלכם זורם, ולחלופין – מקוטע בכוונה כדי להדגיש את המסרים החשובים – אל תסתפקו בקריאה בלב. כשמדובר בטקסט שאתם כתבתם, קשה יותר "לשמוע" בקריאה כזאת את כל הצרימות המוזיקליות: את המקצבים המונוטוניים, את סימני הפיסוק העודפים, את המשפטים ההיפר-ארוכים שמותירים את הקורא קצר-נשימה. לכן שבו מול הטקסט שלכם וקראו אותו בקול, תוך שאתם מקפידים על כל ההפסקות שסימני הפיסוק מורים עליהן. זוהי ללא ספק הדרך המדויקת והיעילה ביותר*** "לשמוע" את המוזיקה של הכתיבה שלכם.
***(כמו כן, זוהי דרך מדויקת ויעילה ביותר להקריפ את שותפיכם למשרד, ולכן השתדלו אומנם לקרוא בקול – אך לעצמכם).
נ"ב רוצים ללמוד עקרונות נוספים של כתיבה משפטית בהירה ויעילה? לפרטים על סדנאות כתיבה משפטית שאני מעבירה במשרדי עורכי דין ובגופים משפטיים לחצו כאן.
כולנו יודעים ששופטים עוסקים בכמויות אדירות של מסמכים: בקשות, כתבי תביעה, כתבי הגנה, פרוטוקולים, פסקי דין ומסמכים נוספים. מכיוון שכך, לעורכי הדין חשוב למשוך את תשומת לבם של השופטים בדיוק אל אותם חלקים במסמך המכילים את המסרים החשובים ביותר. הבעיה היא שעורכי דין רבים אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה יעילה, ובמקום זה הם מציפים את המסמך במשפטים מורכבים, בקלישאות חבוטות ובשלל סימני קריאה. בקיצור, מרוב הדגשות כבר לא רואים את המסר.
בפוסט הנוכחי אני רוצה להמליץ על חמש שיטות להדגשה יעילה ואלגנטית של מסרים בכתיבה המשפטית, ואלו הן: א. מקמו את המסרים החשובים ביותר שלכם במשפטים קצרים. ב. השתמשו בסימן הפיסוק הנהדר "קו מפריד". ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים. ד. פתחו משפטים חשובים בוי"ו החיבור. ה. שאלו שאלות (אבל רק אם התשובות עליהן חשובות במיוחד). רק הערה אחרונה לפני שנתחיל: חשוב להבהיר שככל שתשתמשו יותר פעמים באותה השיטה באותו המסמך – כך היא תלך ותאבד מהאפקטיביות שלה. לכן הקפידו לערבב בין השיטות השונות, וכמובן – להשתמש בהן במידה.
שנתחיל?
א. מקמו מסרים חשובים במשפטים קצרים (או: כן. האורך בהחלט קובע)
לפעמים נדמה שבכתיבה המשפטית יש רק שני סוגי משפטים: משפטים ארוכים, ומשפטים ארוכים מאוד. לא מעט קורה שבאותו המשפט יתגלו לנו גם זהותו של הנתבע, גם החובות שהיו מוטלות עליו על פי דין, גם שלוש-ארבע הפרות של חובות אלה, גם פירוט הנזקים שהפרות אלה גרמו לתובעת… במילים אחרות: במסמך משפטי ממוצע, לא נדיר שמשפט אחד יכיל בין חמישה לעשרה (!) רעיונות שונים.
אבל מה בעצם הבעיה במשפטים ארוכים? הרי השפה מאפשרת לנו ליצור אותם, והם תקניים לחלוטין. זה נכון: הבעיה במשפטים ארוכים אינה עם התקניות שלהם. כדי להבין את הבעיה שהם יוצרים, צריך קודם להבין שכדי לקרוא משהו – לקרוא אותו באמת – לא מספיק שהעיניים ירפרפו על גבי המילים. כדי שקורא יצליח להבין ולהפנים את מה שקרא, המוח שלו צריך קודם לבצע פעולה של עיבוד. במהלך השנים אני הולכת ומשתכנעת בכך שהמקום העיקרי שבו אנו מבצעים את פעולת העיבוד הכל-כך-קריטית הזאת הוא כשאנו מגיעים לנקודה. ההרגשה היא שהנקודה למעשה מסמנת לנו: "היי, כאן נגמר הרעיון הקודם!" ובכך מאפשרת לנו, באופן אוטומטי כמעט, לבצע "עצירת עיבוד" קלה. במהלך העצירה הזו אנו מבינים את מה שקראנו – ורק אז ממשיכים אל המשפט הבא.
במשפטים ארוכים קשה לבצע פעולת עיבוד יעילה. זאת מכיוון שעד שהגענו אל הנקודה הנכספת כבר קראנו מספר רב של פריטי מידע חדשים – ולזכרון קצר הטווח האנושי יש, למרבה הצער, קיבולת מוגבלת למדיי. לכן משפטים ארוכים אינם מתאימים להדגשת מסרים (למעשה, אם אתם מעוניינים דווקא לטשטש מידע שלא נוח לכם איתו, פשוט מקמו אותו בתוך משפט ארוך מאוד).
משפטים קצרים, לעומת זאת, הקורא מצליח לעבד בקלות – ולכן הם מדגישים בהצלחה רבה את המסר שהם מכילים. אגב, עניין זה נכון על אחת כמה וכמה בכתיבה המשפטית, שבה המשפט הקצר הוא לא רק קל יותר לעיבוד, אלא גם מזדקר לעין על רקע שלל המשפטים הארוכים שמקיפים אותו.
ב. השתמשו בקווים מפרידים (או: שיטת ההדגשה שהייתה חביבה על חשין)
הקו המפריד (שרבים מכנים אותו בטעות "מקף" – כנראה מפני ששניהם חולקים את הסימן "-" במקלדת) הוא ממש נהדר להדגשת מסרים. אבל ראשית חשוב להבהיר את ההבדל בינו לבין המקף. למעשה, מדובר בשני סימני פיסוק הפוכים לחלוטין: בעוד שתפקידו של המקף הוא לחבר (בר-מצווה, דו-צדדי, כ-3,000 איש) תפקידו של הקו המפריד הוא, ובכן – להפריד.
הקו המפריד יכול להחליף נקודתיים ("לפסקת ההגבלה תפקיד כפול – מחד גיסא היא…"), פסיק ("זאת ועוד – כלל ידוע הוא כי…") או זוג פסיקים ("לעת מלחמה רשאית מדינה – כל מדינה – למנוע כניסתם של נתיני אויב"). כשאתם מעוניינים להדגיש מסר, מומלץ לבחור בקו המפריד במקום בסימני הפיסוק האחרים. אגב, השימוש בזוג קווים מפרידים לצורך הדגשה היה חביב במיוחד על השופט חשין זכרו לברכה, ובפסקי דינו ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך. למשל:
"לא אסכים – ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים – כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"
כעת השוו בין אפקט ההדגשה שנוצר במשפט הקודם לבין שימוש מקביל בזוג פסיקים:
"לא אסכים, ולא יהא זה סביר, לדעתי, שאתבקש להסכים, כי נטיל על עצמנו סיכוני-חיים [..]"
למה, בעצם, הקו המפריד מצליח להדגיש בצורה כל כך יעילה? זאת מכיוון שהוא מצליח למשוך את העיניים יותר מכל סימן פיסוק אחר – ובכך גורם לקורא להתמקד באופן מיוחד על הטקסט שממוקם בסביבתו. הסיבה לכך היא הצורה הוויזואלית הייחודית של הקו המפריד: הוא ארוך, דקיק, והשטח הלבן והריק שנוצר סביבו הוא גדול במיוחד. בדומה לשאר בעלי החיים, היות שמשאבי תשומת הלב שלנו מוגבלים, אנו "מתוכנתים" למקד את תשומת לבנו בגירויים ייחודיים-יותר (למשל, תאונת דרכים) ולהפנות תשומת לב פחותה לגירויים ייחודיים-פחות (למשל, אלפי המכוניות שנוסעות על האיילון).
או, במילים אחרות: במסמך משפטי שמכיל מאות פסיקים, פסיק אחד נוסף לא יכול ללכוד את תשומת לבנו. קו מפריד, לעומת זאת – יכול גם יכול.
ג. עברו לסימני קריאה בסוגריים (!)
אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה!!!
עכשיו, בואו ננסה את זה שוב: אין כמעט דבר שפוגם באלגנטיות של מסר – כל מסר – יותר מריבוי סימני קריאה. זה נכון במיוחד בהקשר לכתיבה מדעית, מחקרית ואקדמית, אבל זה נכון במידה רבה גם לגבי הכתיבה המשפטית. נכון, סימן הקריאה אמנם מדגיש את המסר שלפניו – אבל הוא עושה זאת בצורה צעקנית ולא מכובדת. אין בו אלגנטיות. אין בו תחכום. קולניות, לעומת זאת, דווקא יש בו: רבים "ישמעו" את הצעקה שבסוף המשפט, גם אם הם קוראים אותו רק "בלב".
גרסה מתוחכמת ואלגנטית יותר של סימן הקריאה היא סימן הקריאה בסוגריים. המשמעות של סימן קריאה בסוגריים אינה בדיוק צעקה (ולכן הוא "קולני" פחות); המשמעות היא הבעת תדהמה (לעיתים חיובית ולעיתים שלילית, בהתאם להקשר) לגבי מה שנאמר לפניו. לדוגמה: "לאחר מכן נעלם המשיב, כשהוא מותיר את שותפתו בחובות מצטברים של כ-20 מיליון שקלים (!)".
יתרון נוסף של סימן הקריאה בסוגריים הוא שניתן להשתמש בו גם באמצע המשפט, ולא רק בסופו. לדוגמה: "במהלך השנתיים האחרונות נצפתה עלייה של 91% (!) ברווח התפעולי של החברה".
ד. וי"ו החיבור אחרי נקודה (או: בואו ננפץ עוד מיתוס)
שנים רבות לימדו אותנו מיתוס לשוני שגוי בעליל, שעיקרו: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי פסיק'. לא אתייחס כאן לזוועה השגויה הזאת. כאן אתייחס דווקא למיתוס לשוני שגוי אחר שלימדו אותנו, והוא: 'לא שמים וי"ו החיבור אחרי נקודה'.
ובכן, ייתכן שתופתעו לשמוע שהשפה העברית דווקא מתירה להשתמש בוי"ו החיבור אחרי נקודה. את המשפטנים זה אמור אולי להפתיע פחות, לאור השימוש הנפוץ של שופטים במילת הקישור "ואולם" בתחילת משפט. ואכן, השופטים אינם שוגים. הן בלשון התנ"ך והן בלשון חז"ל משתמשים רבות בוי"ו החיבור לאחר נקודה. דוגמה מובהקת לכך היא ספר שמות, הנפתח במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".
עם זאת, מכיוון שבימינו השימוש בוי"ו החיבור לאחר נקודה הוא נדיר יחסית, הרי שאם תשתמשו בו בתחילת משפט – משפט זה יתבלט באופן מיוחד לעיניו של הקורא (מאותה הסיבה שציינתי קודם לכן: תשומת הלב שלנו נוטה להימשך לגירויים נדירים יותר).
ה. שאלו שאלות (או: הוסיפו שאלות לתשובות חשובות במיוחד)
למה שאלות מבליטות מסרים? מכיוון שהן מערבות את הקורא בטקסט. זה חזק ממנו. ככה זה: כשאנחנו רואים שאלה מול העיניים, המוח שלנו מיד מתחיל לחפש לה תשובה. מצאנו תשובה? לא מצאנו? לכותב זה לא באמת משנה. הוא, הרי, כבר הצליח במשימתו: תשומת הלב שלנו כבר הופנתה לחלק הזה של הטקסט.
ככלל, אפשר להשתמש בשני סוגי שאלות: אמיתיות ורטוריות. התשובה על שאלה רטורית אמורה להיות מובנת מאליה, ולכן לא מציינים אותה. אגב, התשובה הזאת כמעט תמיד תהיה: "ברור שלא!" (לדוגמה: "האין גבול לעזות המצח?"). הבעיה עם שאלות רטוריות היא שעשוי להיות להן אפקט בומרנג. אם שאלתם למשל בכתב ההגנה: "האם בנסיבות אלה יעלה על הדעת כי הנתבע יידרש לשלם פיצוי?" והשופט לא ענה לעצמו באופן אוטומטי: "ברור שלא!" – האפקט יהיה הפוך; למעשה יריתם לעצמכם ברגל, והשאלה תגרום ליותר נזק מתועלת.
לכן מומלץ להשתמש דווקא בשאלות אמיתיות – שהן מסוכנות פחות – ואז כמובן גם לנצל את ההזדמנות ולענות את התשובה הרצויה לכם (לדוגמה: "מדוע התובעות לא צילמו את האירוע? מכיוון שכלל לא היה אירוע").
זמן קצר אחרי שפתחתי את הבלוג ופרסמתי את הפוסט הראשון, קיבלתי מייל מעורך דין, שכתב לי כך:
"היי דנה,
שבתי לאחרונה מהגולה הקרה לאחר שעבדתי כעו"ד משך 4 שנים באוסטרליה. בשנה הראשונה אף אחד לא יכול היה לקרוא את מה שכתבתי – מכתבים, הסכמים ושאר מרעין בישין. וכל זה למה? כיוון שבאוסטרליה ובאנגליה (ככל הידוע לי) הנחילו את תרבות השפה הפשוטה. כשניסחתי מכתב דרישה רצוף איומים מרומזים על מה שידוע ומה שאינו נטען על ידי מרשי וכו', עורכת הדין שאיתה עבדתי נטלה את הטיוטה, גלגלה לכדור, ולסל (המיחזור). לא עוד הסכם בן 30 עמודים שניתן לכווץ ל-8. לא עוד מכתב דרישה רצוף אמירות חוזרות מכיוונים שונים, מילים נרדפות, ושימוש בליעל בארמית למתחילים. על מנת לעודד ידידותיות למשתמש, לחסוך בעלויות משפטיות ללקוח ולעוה"ד, וכן לחסוך אלפי ימי בימ"ש בשל אי-בהירויות למיניהן – הכלל ברור: אנגלית פשוטה!"
* * *
אז מהי, בעצם, "תרבות השפה הפשוטה" (Plain Language)? בשביל מה צריך אותה? עד כמה באמת משתמשים בה בעולם, ומה קורה בתחום הזה בישראל? הנה כמה שאלות ותשובות בנושא.
בשביל מה צריך "שפה משפטית פשוטה"?
הקומיקאי האמריקאי וויל רוג'רס אמר פעם: "כשאתה קורא מסמך שאתה לא יכול להבין – כנראה שעורך דין ניסח אותו". הבדיחה הזאת מצחיקה מכיוון שהשפה המשפטית הסטנדרטית אכן אינה קלה לקריאה ולהבנה – וזאת לא רק מפני שהיא מכילה ביטויים מקצועיים (כמו "סבירות" או "רשלנות"), שבאמת רק משפטנים אמורים להבין. הבעיה האמיתית היא שהשפה המשפטית מתאפיינת בשלל "חטאי כתיבה" מיותרים, המסרבלים את הטקסט ללא כל סיבה: מילים ארכאיות, ארגון "לא טבעי" של הרעיונות, משפטים מפותלים ומסורבלים ("הבנק (להלן: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי בעל רישיון בנק…") ועוד.
מטרתה של השפה המשפטית הפשוטה לתקן את "חטאי הכתיבה" האלה, ולהפוך את השפה המשפטית לנגישה יותר. חשוב להבהיר: אין המדובר ב"רידוד" של השפה, או בקריאה להשתמש במילים כמו "אחי" או "סבבה" בכתב טענות. הכוונה היא לשפה שהמבנים התחביריים שלה אינטואיטיביים, שארגון הרעיונות בה הוא לוגי, שאוצר המילים שלה בהיר עדכני, ובקיצור – כפי שד"ר אורלי אלבק מהאקדמיה ללשון מגדירה אותה – שפה שהיא "ידידותית למשתמש".
מי "המציא" את השפה המשפטית הפשוטה?
לקריאה לשפה משפטית פשוטה קדמה הקריאה לשפה אנגלית פשוטה. בין הראשונים שקראו לכותבים להשתמש באנגלית פשוטה היה ג'ורג' אורוול – כן, כן, אותו סופר מחונן שכתב את הרומן המצוין (או שמא עליי לומר, ה"טובכפליתר") – "1984". ב-1946 פרסם אורוול חיבור בשם "Politics and the English Language", שבו האשים את הכותבים בני ימיו ב"סגנון מנופח" והציע שישה חוקים סגנוניים לשיפור ולפישוט סגנון הכתיבה – חוקים שבהמשך יהפכו לחלק מאבני הבניין של השפה המשפטית הפשוטה (למשל, "הימנעו ממטאפורות ודימויים שחוקים" ו"אם אפשר להשמיט מילה – עשו זאת!").
אולם הראשון שדיבר על השפה הפשוטה בהקשרה המשפטי ואשר נהוג לראות בו את "אבי השפה המשפטית הפשוטה" היה דיוויד מלינקוף – פרופסור למשפטים מאוניברסיטת UCLA. בספרו מ-1963 "The Language of Law" המליץ מלינקוף לראשונה לעורכי הדין לנטוש את מוסכמות השפה המשפטית הסטנדרטית ולכתוב באנגלית משפטית פשוטה.
מה הוביל להקמת תנועת השפה המשפטית הפשוטה?
מלינקוף אמנם היה הראשון שקרא לשלב את עקרונות השפה הפשוטה במקצוע המשפטים – אולם הוא לא קרא להקים תנועה שתקדם מטרה זו. עם זאת, כעשור אחרי שמלינקוף אמר את דברו, קמו שתי תנועות כאלה – כמעט במקביל – באנגליה ובארצות הברית.
באנגליה הותנע המהלך בשנות השבעים, לאחר שעובדת קהילה בשם כריסי מאהר ביקרה בביתן של שתי מורות בגיל הפנסיה, על מנת לסייע להן למלא טופס ממשלתי המקנה סיוע בחימום הבית. היה זה חורף קשה, והשתיים, שמצבן הכלכלי היה רעוע, לא יכלו להרשות לעצמן להדליק את החימום המרכזי. מאהר נאבקה זמן מה עם הטופס המשפטי המפותל, אך לא הצליחה להבין איך למלא אותו. כשהגיעה שוב למחרת, עוד הספיקה לראות את האמבולנס שפינה את שתיהן מהבית. תוך שבוע שתיהן מתו מהיפותרמיה – או, כפי שתיארה זאת מאהר בנאום שנשאה שנים רבות לאחר מכן: "הן מתו בגלל מילים – מילים בלתי מוכרות, מילים שלא היה להן כל מקום במידע המיועד לציבור הרחב".
בעקבות המאורע הטרגי נסעה מאהר ללונדון, נעמדה מול בית המחוקקים, ובאקט של מחאה גרסה עשרות מסמכים רשמיים – מעשה שהצית שיח ציבורי נרחב וסלל את הדרך להקמתה של תנועת השפה המשפטית הפשוטה באנגליה.
בערך באותן השנים – וללא כל קשר לנעשה באנגליה – החליטה חברת Citibank בניו יורק לפשט את השפה המשפטית באחד משטרי החוב שלה. השכתוב (שבין השאר הפחית את מספר המילים בשטר מ-3,000 ל-600 (!)) נחל הצלחה מסחררת (נסו אתם לדמיין שקיבלתם שטר חוב שהצלחתם בקלות להבין את הכתוב בו – ותבינו למה) – ובסופו של דבר הוביל את המחוקק הניו יורקי לקבוע כי מעתה והלאה יש לנסח שטרי חוב בניו יורק בשפה פשוטה ויומיומית.
ומה קרה בעקבות זאת?
כאמור, שני המהלכים הללו עוררו תשומת לב נרחבת, ובסופו של דבר הובילו לשינויים ממשיים באנגליה, בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות: באנגליה, למשל, שוכתבה כל חקיקת המיסים לשפה פשוטה ובהירה. באוסטרליה שכתבו באותו אופן את כל חקיקת המיסים והתאגידים. באיחוד האירופי קבעו כי על ניסוח הטקסטים של האיחוד להיות "בהיר, פשוט, תמציתי וחד-משמעי" וכי יש "להימנע מקיצורים מיותרים, משימוש בז'רגון וממשפטים מוגזמים באורכם". ב-2010 חתם אובמה על ה-Plain Language Act בארצות הברית, שמחייב את כל הרשויות הפדרליות לכתוב את מסמכיהן בשפה פשוטה, נגישה וברורה.
…וזה רק חלק קטן מהדוגמאות.
ולא רק ברמה המדינית – גם בפקולטות למשפטים ברחבי העולם שמים דגש רב על החינוך לכתיבה משפטית משובחת, ומלמדים את הסטודנטים לכתוב בשפה פשוטה ובהירה.
אבל… תכל'ס, זה באמת עוזר במשהו?
התשובה היא: כן, בהחלט! טקסטים משפטיים רגילים שמשוכתבים בהתאם לעקרונות השפה הפשוטה משפרים את רמת ההבנה של הקוראים במידה משמעותית (באחד המקרים נמצא שיפור של 91% (!) ברמת ההבנה של טופס הסכמה רפואית). עוד נמצא שכמות הזמן שיש להקדיש למסמך המשוכתב מופחתת במידה ניכרת (כמעט לכדי מחצית הזמן).
בניסוי מעניין אחר קיבלו שופטים שלוש גרסאות של אותו כתב טענות: גרסה רגילה, גרסה המשוכתבת לשפה פשוטה, וגרסה המנוסחת על גבול הסלנג. רוב השופטים קבעו שגרסת השפה הפשוטה הייתה המשכנעת מכולן (אגב, מעניין לציין שהשופטים העדיפו אפילו את גרסת ה"סלנג" על פני הגרסה הרגילה!).
ומה קורה בישראל?
בניגוד לפעילות הענפה בעולם, בישראל – כמו דב הקוטב החמוד הזה* – עושה התחום עדיין את צעדיו הראשונים.
"יש התעוררות בנושא דווקא מלמעלה – נושאי המשרות הציבוריות, כגון הממונים על שוק ההון והביטוח, מתחילים להורות לגופים מסחריים גדולים לנסח מסמכים בשפה פשוטה", מספרת עו"ד מיכל אהרוני, מרצה בתחום הכתיבה המשפטית. בימים אלה כותבת אהרוני ספר על שפת המשפט בישראל יחד עם עו"ד רן לוסטיגמן. אחת ממטרותיהם המרכזיות בכתיבת הספר היא לקדם את נושא השפה המשפטית הפשוטה בישראל (הנה למשל מאמר שלהם בנושא). לדברי אהרוני, השינוי בקרב עורכי הדין – שכבר הורגלו לכתוב באופן מסוים – הוא מורכב יותר. ועדה שהקים עו"ד יוסף שטח בלשכת עורכי הדין ("ועדת שטח") מנסה בשנה האחרונה לקדם התנסחות בהירה ופשוטה יותר של עורכי הדין, בין השאר בעזרת הפצת עלונים העוסקים בנושא ועריכת השתלמויות.
גישה אחרת לנושא היא לנסות ולפתור את בעיית ה"הרגל" מראש. פעילות כזאת מתקיימת במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, שם יזם דיקן הפקולטה, פרופ' משה כהן-אליה, פרויקט מיוחד: צוות מרצים בראשותה של אהרוני (שגם אני חברה בו) מלמד את הסטודנטים כתיבה משפטית פשוטה החל משנה א'. "התקווה היא," מסכמת אהרוני, "שיצמח כאן דור חדש של עורכי דין, שישנה את פני הכתיבה המשפטית בארץ".
נו. כעת נותר רק לקוות שאולי בזכות כל הצעדים הללו נזכה גם אנחנו למסמכים משפטיים הכתובים בעברית נגישה וברורה – ללא רפרנסים תלמודיים, כפלי לשון מבלבלים, או הגדרות רקורסיביות לבנקים.
* * *
*(גיגלתי "צעדיו הראשונים" כדי לבדוק כיצד נכון להשתמש בביטוי, נתקלתי בסרטון הזה, ולא יכולתי להתאפק):
אוי, כמה שרציתי לעשות את התואר השני שלי בחוג ללשון עברית. כולם תהו למה אני לא נרשמת לפקולטה למשפטים, המשך טבעי לתואר הראשון ומקום הגיוני ביותר לכתוב בו תזה על לשון המשפט – אבל אני, אלוהים יודע למה, דמיינתי את עצמי כותבת את התזה מתוך החוג ללשון דווקא. אלא שבסוף השנה הראשונה, כשחבריי ללימודים מצאו עצמם מנהלים דיונים ערים בסוגיות מרתקות כגון "היקרויות של סמיכות מפורקת" או "צורות בינוני קמוצות בגזרת ל"י" – אני מצאתי את עצמי בפקולטה למשפטים, מנהלת דיון ער עם המזכירה על מספר הקורסים שבו יסכימו להכיר לי כשאחליף חוג (הכירו בשניים, כפרה עליהם).
ובכל זאת, בין חטף קמץ לחולם חסר מצאתי בחוג הזה – נוסף על מרצים מצוינים וכמה חברים נהדרים – גם כמה קורסים שעניינו אותי. אחד מהם עסק בלשון חז"ל, שהשפיעה במידה רבה על לשון המשפט. מהי לשון חז"ל ואיפה היא מופיעה בשפה המשפטית שלנו – אלו שני הנושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בפוסט הזה.
"כור ההיתוך" של העברית
כנגד ארבעה רובדי שפה דיברה ההיסטוריה של העברית: רובד לשון המקרא (שכולנו פגשנו בשיעורי תנ"ך), רובד לשון חז"ל (שאנו נתקלים בו מידי שנה בהגדה של פסח), רובד לשון ימי הביניים (תקופה בת כ-1,700 שנה שבה כמעט לא דיברו עברית, רק קראו וכתבו בה), ולבסוף – העברית של העת החדשה. לכל רובד יש מאפיינים שמייחדים אותו מהשאר. פעלים שלפניהם האות וי"ו, למשל ("ויאמר אברהם", "ויישא את עיניו") מאפיינים את לשון המקרא; מילים מודרניות כמו "גלידה" ו"אופניים", לעומת זאת, שייכות באופן מובהק לעברית החדשה. עם זאת, היות שהעברית היא שפה אחת, כל רובד נבנה על גבי הרבדים שקדמו לו – והעברית החדשה היא למעשה סינתזה של כולם.
כולם יודעים שאליעזר בן יהודה היה מחייה הלשון העברית, אבל בן יהודה לא פעל בחלל ריק. על רקע הציונות המתעוררת של אותה התקופה החלו הסופרים היהודים לכתוב יצירות חילוניות בעברית – ששימשה עד אז בעיקר שפת קודש. בהתחלה רובם השתמשו רק בלשון המקרא, שייצגה בעיניהם את העברית הטהורה והתקנית. את לשון חז"ל, שראו בה לשון בעייתית שעיוותה ושיבשה את הלשון המקראית, וכן את לשון ימי הביניים, הם החרימו בבוז. אלא שאוצר המילים המוגבל יחסית של המקרא והתחביר הקשה לאימוץ עשו את שלהם, וחלק מהכותבים – ביאליק ועגנון למשל – החלו להשתמש בלשון חז"ל בכתיבתם. הגדיל לעשות מנדלי מוכר ספרים, ששילב בכתיבתו את כל רובדי העברית (כולל הספרות הרבנית והחסידית) ויצר מהם "לשון היתוך" אחת.
אז מהי, בעצם, לשון חז"ל?
לשון חז"ל (שנקראת גם "לשון חכמים") התפתחה ככל הנראה באופן טבעי מתוך לשון המקרא. נוסף על כך היא הושפעה רבות מהשפה השמית הקדומה ארמית, שבאותה התקופה הייתה שפה בינלאומית פופולרית. רוב החוקרים מסכימים שבתקופת בית שני לשון חז"ל כבר הייתה לשון מדוברת בפי העם, ושהמשיכה להיות כזו גם במשך מאות שנים אחריו. בלשון הזאת (שאגב, דומה לעברית בת ימינו הרבה יותר מלשון המקרא) השתמשו גם המלומדים בבתי המדרש כדי ליצור את התורה שבעל-פה – מכלול של פירושים והלכות לתורה שבכתב.
עקרונית, באותה תקופה היה מקובל על הכל שאת התורה שבעל-פה אסור להעלות על הכתב ("דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין ס', ע"ב)). אולם לאחר מרד בר-כוכבא, שכמעט הביא להכחדת היישוב היהודי בארץ ולעלייה משמעותית בשימוש בארמית כשפת הדיבור של העם – הוחלט בכל זאת לכתוב את עיקרי הדברים, כדי לוודא שיישמרו עבור הדורות הבאים. באופן הזה נוצרו המשנה, התוספתא, המדרשים והתלמודים.
העובדה שהמקורות הללו נמנים על מקורותיו המרכזיים של המשפט העברי (לדוגמה, סדר נזיקין במשנה עוסק במגוון עניינים משפטיים כגון תשלומי נזקים, דיני הלוואה בריבית וכו') היא כנראה הסיבה המרכזית לכך שלשון המשפט העכשווית שלנו אימצה בטבעיות ובהתלהבות מאפיינים מסוימים מתוך לשון חז"ל – מאפיינים שאינם נפוצים כמעט באף תחום אחר של העברית בת ימינו. סיבה אפשרית נוספת היא שלשון חז"ל משמשת כיום גם ל"קישוט" הטקסט המשפטי – בדומה לשימוש הנרחב בלטינית באנגלית המשפטית.
אם כן, אילו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל ניתן למצוא בלשון המשפט שלנו? הנה כמה דוגמאות:
"העברת זכויות במקרקעין"
בלשון חז"ל, כל מילה שהסתיימה במ"ם ניתן היה לסיים גם בנו"ן – ולהיפך. את גירושים לעומת גירושין כולנו מכירים, כמו גם את נישואים לעומת נישואין – אבל במשנה ובתלמודים אפשר למצוא גם את "אדן" במקום "אדם", "שלון" במקום "שלום" ועוד. בשפה המשפטית החילופים (או "חילופין") הללו נפוצים ביותר: חוק המקרקעין, פקודת הנזיקין, דיני עונשין, הטעיה ביודעין, תימוכין לטענה וכו'.
למה זה קרה? השערה אחת היא שזה קרה בהשפעת הארמית, שסיומת הריבוי הרגילה שלה היא "ין". השערה אחרת היא שבאותה התקופה ההגייה של המ"ם והנו"ן השתנתה, ובסופי מילים שתיהן נשמעו בערך כמו הנו"ן המאונפפת של הצרפתים (שמעתם פעם צרפתי אומר "בונז'ור"? אז ככה). מכיוון שהגייתן הייתה זהה, הכותבים התבלבלו, או שפשוט לא הקפידו לאיית אותן כמו במקרא (כפי שרבים בימינו מתבלבלים למשל בין "אִם" ל"עִם").
"ערעורו נתקבל"
השפה העברית בנויה על שורשים שרובם בני שלוש אותיות (למשל פק"ד, כנ"ס). השורשים האלו מסודרים בשבעה בניינים, שלכל אחד מהם משמעויות קצת שונות המייחדות אותו מהשאר (למשל, המשמעות המרכזית של בניין הפעיל היא "גרם למישהו לפעול": הלביש = גרם למישהו ללבוש, האכיל = גרם למישהו לאכול).
בתקופת לשון חז"ל נוצר בניין חדש – נתפעל, שהיה מעין עירוב משמעויות של הבניינים נפעל (נפקד, נכנס) והתפעל (התפקדתי, התכנסתי). מבלי להיכנס לעומק ההסבר על המשמעות החדשה שנוצרה, אפשר לומר שעקרונית מדובר במשמעות שהיא יותר סבילה מפעילה (אם "השתנה" = עשה שינוי, אזי "נשתנה" = נעשה בו שינוי). הבניין המשונה הזה, שרובנו נתקלים בו כמעט אך ורק בסדר פסח ("מה נשתנה הלילה הזה") מככב כיום בכתיבה המשפטית, בעיקר בפסקי דין: "במקום שבו לא נתגלה הנזק ביום שאירע"; "התביעה נתבררה לפני השופטת"; "התובע נתמנה לדירקטור בבנק"; "תנאי העסקה נתמלאו על ידי שני הצדדים"; וכמובן, איך אפשר בלי הנוסח הוותיק שכל עורך דין מכיר מתעודת ההסמכה שלו – "וזאת לתעודה כי… נתקבל כחבר בלשכת עורכי-הדין".
"מצינו שניתן להורות על…"
"חיטיתי את הפצע ביוד", "קיניתי בו על המרצדס החדשה", "היא יושנת עד הצהריים" – שגיאות לשון כאלה, ועוד רבות אחרות, נוצרות בגלל תופעה בשם היקש (אנלוגיה) להטיות של שורשים אחרים. אנחנו רגילים לומר "היא כותבת"? מכאן קצרה הדרך לעשות אנלוגיה ולהניח שגם יש לומר ש"היא יושנת".
במקרה של "חיטיתי" ו"קיניתי" אנחנו עושים אנלוגיה בין שורשים שמסתיימים באות ה"א (צפ"ה, גל"ה) לאלו שמסתיימים באל"ף. למה זה קורה? כי אל"ף וה"א בסוף מילה נשמעות לנו באוזן בדיוק אותו הדבר – ולכן, כפי שאנו רגילים לומר "ציפיתי" ו"גיליתי" יישמע לנו טבעי מאוד לומר "קיניתי" ו"חיטיתי".
עכשיו, אם אומר לכם שאי שם בעתיד הרחוק עורכי דין יכתבו משפטים בסגנון "מיליתי את בקשת מרשי" – ולא רק שזה לא ייחשב לטעות, למעשה זה ייחשב לשפה גבוהה ומליצית במיוחד – בטח תחשבו שהשתגעתי. אבל זה למעשה די דומה (אם לא זהה) למה שעשו חכמינו זכרם לברכה כשהם – כן, כן – התבלבלו, ובהשפעת האנלוגיות יצרו מילים כמו "מצינו" במקום "מצאנו". דוגמאות נוספות אינן חסרות: "בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן פסק דין" במקום "לתת" (אנלוגיה להטיות עתיד אחרות: כפי ששם הפועל של "אגמור" הוא "לגמור", שם הפועל של "אתן" הפך בלשון חז"ל ל"ליתן"). תהליך זהה קרה גם ב"הזכות לישב בדין" (במקום "לשבת"). גם את לשון הציווי המקראית חז"ל שיבשו – "טול קורה מבין עיניך" (במקום "נטול"). כל אלה, ועוד מגוון שיבושי לשון שיקצר הפוסט הזה מלפרט, נחשבים בעברית בת ימינו לפעלים תקינים לחלוטין ואף מליציים במיוחד.
"מטעמים אלו נדחתה בקשה זו"
התופעות הללו אמנם אינן מיוחדות ללשון המשפט, אבל היות שבהרצאות ובסדנאות הכתיבה שאני מעבירה תמיד שואלים אותי מה ההבדל בין אלו לאלה, בין זו לזאת, בין אינני לאיני וכדומה – החלטתי שבכל זאת שווה לומר עליהן משהו.
ובכן, התשובה היא – אין שום הבדל. לפחות לא במשמעות. ההבדל היחיד הוא שכל אחת מהמילים בכל צמד שייכת לרובד לשוני אחר: זאת, אלה ואיני הן מקראיות, בעוד שזו, אלו ואינני נוצרו רק בהמשך, בלשון חז"ל. כך גם לגבי אנחנו (מקרא) ואנו (חז"ל), איך (מקרא) וכיצד (חז"ל), פה (מקרא) וכאן (חז"ל).
לפעמים, כשאני חושבת על התופעות הלשוניות המעניינות האלה (או "האלו"), אני תוהה אם אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסות להמשיך בחוג ללשון עברית. אלא שאז אני נזכרת בפרדיקטים חד-מקומיים ודו-מקומיים, בעיצורים מכתשיים-סותמים ובדיפתונגים שמתקיימת בהם אסימילציה מלאה – ומבינה, מעל לכל ספק סביר, שכבר הייתי מעדיפה לשנן בעל-פה את כל תקנות פסיקת ריבית והצמדה. בקיצור, כנראה שאין ברירה – את התזה שלי אאלץ לבסס על מאמרים משפטיים ופסקי דין, ואת האהבה לשפה העברית להותיר לפוסטים חופרים בבלוג.
רוצים לקבל בפייסבוק עדכון על פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם כאן. 🙂
שימו לב: את הסדנה הקרובה של "ניסוח משפטי בהיר" אעביר ב-20.6 בשעות הבוקר. המעוניינים בפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר בלשונית "מחפשים סדנת כתיבה?"
בחנו את עצמכם: בקטע הקצר הבא ישנן (לפחות) שבע שגיאות לשון הנפוצות מאוד בקרב עורכי דין. האם תוכלו למצוא אותן?
***
התובע הינו קבלן שיפוצים שהסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 2-5 על בסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח נטו ורכב. מאחר וכעבור כחודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו, הודיע להם התובע ביום 1.5.2013 כי בכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמם. למחרת נפגשו הצדדים, ולאחר שיושבו ההדורים ביניהם הסכים התובע להמשיך במתן השירותים המובטחים במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו בתוך שבוע. התובע יטען, כי הנתבעים מעולם לא העבירו לחשבונו את הסכומים המגיעים לו. לאור התחמקות הנתבעים מתשלום חובם, לא נותרה בידי התובע ברירה אלא לפנות לבית משפט נכבד זה.
***
…זהו? סיימתם למצוא? מגניב. עכשיו אפשר לגלול למטה.
1. הינו
אוגד. זוכרים מה זה, חוץ ממילה עלומה משיעורי הלשון הרחוקים בכיתה י'? בגדול, האוגד הוא המילים הוא, היא, הם או הן כשאינן בתפקיד נושא המשפט. כך למשל, במשפט: "מיכל היא עורכת דין" – הנושא הוא "מיכל", האוגד הוא "היא".
אלא שבמקום להשתמש בארבע המילים הללו כאוגדים, רבים מעדיפים להחליף אותן במילים המרשימות יותר הינו, הינה, הינם והינן ("מיכל הינה עורכת דין"). הבעיה היא שאלו שעושים זאת שוגים פעמיים:
א. עקרונית, המילה "הינו" מורכבת משתי מילים פשוטות המוכרות לכולנו: "הנה" + "הוא" (כלומר – "הנה הוא"). היות שאיש אינו מתכוון לומר "מיכל הנה היא עורכת דין" או "התובע הנה הוא קבלן שיפוצים", אזי השימוש במילים הללו בתור אוגדים הוא שגוי. הנכון הוא להשתמש במקבילותיהן הפשוטות והתקינות-לשונית: "התובע הוא קבלן שיפוצים"; "מיכל היא עורכת דין".
אז מתי נכון להשתמש בהינו ובנטיותיה? בשני המקרים הבאים: א. לצורכי הדגשה מיוחדת (למשל – "הנך יפה רעייתי"), או לצורכי הבעת נכונות עמוקה לעשות דבר-מה ("הנני מוכן ומזומן").
ב. אם אתם בכל זאת מעדיפים להשתמש ב"הינו" ובנטיותיה, לפחות עשו זאת בלי יו"ד. הכתיב הנכון הוא הנו, הנה, הנם והנן – בדיוק כפי שאת המילה "הנה" אנחנו כותבים בלי יו"ד.[עדכון: בחודש יוני 2017 פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללי כתיב חדשים שקבעו, בין השאר, כי: 'תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן'. לפיכך, החל מיוני 2017 תקני לכתוב את "הינו" ונטיותיה עם יו"ד – בניגוד למה שקבעו כללי הכתיב הקודמים].
זה קרה אי-שם בשנת 1968: עורך דין נמרץ בשם אנוש בר-שלום חנה ברחוב ביאליק העמוס ברמת-גן בשעה 13:00 בצהריים. כשחזר למכוניתו הוא נחרד לגלות שקנסו אותו ב-50 לירות. בר-שלום סירב בתוקף לשלם את הקנס והגיע עם הסיפור עד לבית המשפט העליון, חמוש בטענה המקורית הבאה: לפי התמרור, החנייה ברחוב נאסרה בין השעות 7:00-19:00 – ובשפה העברית, טווח בין מספרים אמור להיכתב מימין לשמאל (הוא אפילו הביא איתו בלשן שיעיד על כך!). במילים אחרות: התמרור שאסר על חנייה ברחוב ביאליק בין השעות 7:00-19:00 אסר למעשה – לפי כללי העברית – על חנייה ברחוב בין השעות שבע בערב לשבע בבוקר. לפיכך לא הייתה כל מניעה חוקית לחנות שם בשעה 13:00 בצהריים.
ואכן, לפחות לפי חוקי העברית – בר-שלום צדק בהחלט. כל טווח בין מספרים בעברית אמור להיכתב מימין לשמאל, ולא כפי שכותבים אותו באנגלית. לכן, מעתה כתבו: "התובע והנתבעת היו נשואים בין השנים 1999-1981"; "התובע הסכים לתת שירותים שונים לנתבעים 5-2" וכו'.
איך עושים את זה ב-Word? בקלות – פשוט מקלידים את המספר הגבוה קודם.
ומה לגבי בר-שלום? בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ומאז אותו סיפור מקפידות הרשויות להוסיף את המילה "עד" לכל התמרורים ("החנייה אסורה מהשעה 7:00 ועד 19:00"). באופן הזה, העירייה יכולה להמשיך לדפוק לכם קנסות.
3. מאחר ו
מילת הקישור היחידה בעברית (כן, היחידה!) שמתאימה אחריה האות וי"ו היא המילה "הואיל" ("הואיל והמשכיר מעוניין להשכיר לשוכר את הדירה…"). האות וי"ו אינה תקנית לאחר כל מילת קישור אחרת. מאחר ו? היות ו? במקרה ו? הואיל וכולן שגויות, את כולן אפשר למחוק מהלקסיקון.
אז איך נכון להשתמש בהן? עם האות שי"ן אחריהן: "מאחר שכעבור חודשיים חדלו הנתבעים להעביר לתובע את משכורתו…". באותו האופן נכתוב גם היות ש, במקרה ש וכו'.
4. יושבו ההדורים
נסו לומר היום לילד בן עשר ש"נפל לכם האסימון". רוב הסיכויים שהוא בקושי יעיף בכם מבט משתומם לפני שיחזור לשנע אריחים זוגיים באייפון (וגם את הרפרנס הזה אף אחד כבר לא יבין בעוד חודשיים). ואם ילד אינו מבין מקור של ביטוי מלפני עשרים שנה בסך הכול – זה לא צריך להפתיע אף אחד מאיתנו שאנחנו לא ממש מבינים (ולכן גם משבשים) ביטויים שמקורם לפני מאות ואלפי שנים*.
עכשיו תגידו לי, האם מישהו מכם יודע – באמת יודע – מה זה לעזאזל "הדור"? אם עניתם "לא" אתם בחברה טובה, כי מתברר שאף אחד לא באמת יודע. מדובר ב"מילה יחידאית", כלומר כזאת שמופיעה במקרא רק פעם אחת. בגלל כל מיני סיבות (שלא אפרט אותן כאן, אבל תאמינו לי שהן מעניינות) – ההנחה היא שמדובר בהרים. ואנחנו הרי לא "מיישבים הרים" כדי לפתור סכסוך בין אנשים, נכון? (אממ, אולי המתנחלים לא יסכימו איתי כאן). הרעיון הוא שאנחנו מיישרים אותם – כלומר, מסלקים את המכשול הבולט מהדרך – כדי לפתור את הסכסוך.
* למשל, מהי המדוכה הזאת שעליה אנחנו יושבים? ומה בדיוק הקטע עם הגולל שאנו סותמים? ולמה, הו למה, "למצער" זה לא "למרבה הצער"?
5. במידה ו
טוב, את הבעיה הראשונה פה אתם כבר מזהים לבד, נכון? (אם לא, דפדפו שני סעיפים אחורה)
הבעיה השנייה היא שהשימוש בביטוי "במידה ש" בתור תחליף למילה "אם" ("במידה והכספים יועברו לחשבון הבנק שלו") הוא מוטעה. לביטוי "במידה ש" משמעות אחת בלבד, והיא אינה משמעות של תנאי אלא של מידה יחסית. דוגמה לשימוש נכון תהיה למשל: "בחורף האחרון ירדו גשמים במידה שלא ירדו בעשר השנים האחרונות"; או "אסביר לך את השיעורים בכימיה אורגנית במידה שאדע" – כלומר, ככל שאשלוט יותר בחומר, כך אוכל להסביר לך אותו במידה רבה יותר.
אז מה כן לעשות? פשוט מאוד: להשתמש במילה "אם" במשפטי תנאי. אולי היא נשמעת קצת פשוטה וסתמית – אבל היי, לפחות היא תקינה לשונית.
6. התובע יטען, כי
תגידו, קראתם במקרה את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה"? אם לא, תנו לי לספר לכם שכל הפסקאות בו נראות בערך ככה: "נשים רבות סבורות, שהדרך היחידה לסיפוק צורכיהן, במסגרת של מערכת יחסים, היא מתיחת ביקורת על הגבר, כאשר זה עושה טעויות, או לעוץ לו עצות כשאינו מבקש". על נכונות הפסקה המעניינת הזאת אפשר להתווכח בהרבה מובנים, אבל במונחים של היום יש דבר אחד שבטוח שגוי בה – הפיסוק.
זה לא במקרה – הספר הזה תורגם לעברית בשנת 1994. סביב אותה תקופה האקדמיה ללשון החליטה שיש יותר מדי שימוש בפסיקים בעברית, ושהגיע הזמן להתחיל לקצץ בהם באכזריות. בין השאר החליטה האקדמיה לבטל (במרבית המקרים) את החובה להטיל פסיק לפני המיליות "כי", "ש" ו"אשר". לכן לא עוד "התובע יטען, כי הנתבעים לא העבירו לחשבונו…"; לא עוד "הנתבעת טוענת, שאינה מפלה בין מגזרים שונים". מעתה כתבו בדיוק כפי שאתם מדברים: "התובע יטען כי הנתבעים…"; "הנתבעת טוענת שאינה מפלה…"
7. לאור התחמקות הנתבעים
שימו לב: אומנם אין "חוק" לשוני בעניין זה, אבל מתקני לשון רבים ממליצים שלא להשתמש במילה "לאור" בהקשרים שליליים אלא בהקשרים חיוביים או ניטרליים. לכן עדיף למחוק מהלקסיקון משפטים בסגנון: "לאור הבדיקות עלה חשד לבקע סרעפתי", "לאור בדידותה הקשה מאכלסת התובעת 23 חתולים בביתה" וכו'.
במה נחליף את "לאור" כשמדובר בהקשר שלילי? אפשר להשתמש בתחליפים ניטרליים (בגלל, בגין, בשל, כתוצאה מ…), או בתחליפים המתאימים להקשרים שליליים בלבד (בצל, בעטיו של, מחמת…).
*
הכתבה מבוססת על הרצאתם המשותפת של עו"ד רן לוסטיגמן ועו"ד דנה פאר "שגיאות לשון נפוצות בכתיבה המשפטית" המועברת מדי שנה בהשתלמות השופטים השנתית. ההרצאה מועברת גם במשרדי עורכי דין ומתאימה לקהל של עד 50 משתתפים. לפרטים נוספים על סדנה זו ועל סדנאות הכתיבה הנוספות של משפט פשוטלחצו כאן.
אם אתם עורכי דין, סטודנטים למשפטים או עוסקים בכתיבה משרדית רשמית, ומעוניינים לקבל טיפים לשיפור הכתיבה – הזינו כאן את המייל שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעלה פוסט חדש:
הפוסט הזה (להלן: "הפוסט") יורכב מחמש פסקאות קצרות (להלן: "הפסקאות") שיעסקו בחטאי הכתיבה המרכזיים של עורכי הדין (להלן: "החטאים"). מכיוון שידוע שהגדרות מדויקות חשובות מאין כמוהן לצורך הבנת הנקרא, נגדיר כבר מראש במה יעסקו החטאים דלעיל: באוצר המילים המשפטי (להלן: "הלקסיקון"), בסוגייה התחבירית (להלן: "התחביר"), בקול הסביל (להלן: "הסביל") ובאופן עריכת המשפטים (להלן: "אופן עריכת המשפטים").
שאר החטאים הם כדלקמן:
2. ודוק: לקסיקון בקליפת האגוז
מן המפורסמות שלאנשי המשפט לקסיקון סבוך, או למצער ייחודי. מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ואכן – שורשי התופעה כבר במאה ה-14 באנגליה: לעת ההיא הייתה המערכת המשפטית תלת-לשונית – באי הכוח התדיינו בצרפתית, הפסיקות הועלו עלי כתב בלטינית, ובעלי הדין החליפו מילין באנגלית. בנדון דידן לא למותר לציין את העברית המשפטית. זו האחרונה ינקה שורשיה לא מן המשפט המקובל גרידא אלא אף מרובדי לשון המקרא וחז"ל, וגם כיום יש בה לכאורה כדי לגרוע מיכולתו של צד להליך להבין כדבעי את הנדון בעניינו.
3. ותודה לאלוהי הפיסוק
עורכי דין מעדיפים להשתמש במשפטים ארוכים, מכיוון שבאופן הזה הם מצליחים לדחוס כמה-שיותר-רעיונות לתוך משפט אחד – למזלם זה בכלל לא מסובך, כי יש הרבה מאוד סימני פיסוק שמאפשרים להם את הפרקטיקה הזאת (למשל סוגריים, שיכולים לשבור משפט ארוך באמצע; למשל נקודה-פסיק; למשל באמצעות קווים מפרידים – שאיתם אפשר "לדחוף" רעיון לאמצע המשפט בכלל בלי שזה ירגיש מאולץ – והכי, הכי הרבה, איך לא, באמצעות, הפסיקים); באופן הזה, כך נדמה לי, מצליחים עורכי הדין להימנע ביעילות המירבית מסימן הפיסוק השנוא עליהם ביותר
4. לא סובלים מהסביל
יושם אל לב כי הקול הסביל הוא הקול המועדף על עורכי הדין. יודגש ויובהר כי עניין זה מובן בהחלט, שכן העולם הנוצר על ידי הקול הסביל הוא מופלא למדיי: פגישות נערכות, תביעות מוגשות, טענות נטענות, הסדרי טיעון נחתמים, הלכות חדשות נפסקות, פסקאות מסורבלות נכתבות – וכל זה בלי שאף אחד צריך לקחת אחריות על שום דבר.
5. לשמור את הטוב ביותר לסוף
אם, על אף האמור לעיל, יוסיפו עורכי הדין, כולם ביחד או כל אחד מהם לחוד, לפזר "להלנים" ו"לעילים", ייצמדו ללקסיקון המשפטי השגור בפיהם, ימשיכו לנסות לדחוס את כל הרעיונות שהם כותבים לתוך משפט ארוך אחד והקול הסביל לא יינטש מטיעוניהם – לעולם גם נמשיך לראות מהם הרבה מאוד משפטים שהרעיון המרכזי שלהם נמצא בסופם.
משפט פשוט 